החושך חייב להיעלם

בס"ד

תמיד שואלים אותי מה זה להיות רוחני, לא פעם תהיתי מהי ההגדרה הנכונה. 

הרי לא ייתכן שלהיות אדם רוחני זה לשים חולצה לבנה וכיפה ובזה נגמר הענין. 

לעניות דעתי להיות אדם כזה זה להיות תמיד במקום של נתינה.

במקום שבו אני נותן גם כשאני מאד כועס, להיות נותן פירושו לוותר על 

משהו שלך ולחלוק אותו עם אדם אחר.

לוותר על משהו משלך זה אפשרי רק שאתה מצליח להחדיר לתודעה שלך

שמכתחילה שום דבר בעולם הזה הוא לא שלך.

כשאתה נותן ונותן בלי הסבר ובלי לערוך חשבונאות של קח ותן,

אתה מתרוקן ומפנה מקום למשהו אחר.

למשהו ה"אחר" הזה קוראים אור. אור אלוקי שמשפיע עלינו מלמעלה,

אור שיכול לשכון בתוך הלב והנשמה שלך.

זה אפשרי רק אם אתה נדבק בבורא יתברך ומתנהג כמוהו, הופך להיות

משפיע ומאיר לכולם מהאור שאתה מקבל. 

היום, תדליקו את האור 

החושך חייב להיעלם.

השם אור לי...

בס"ד

"עלץ ליבי בשם, רמה קרני על אויבי

רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך..."

תפילת חנה 

בערב שבת המלכה, לאחר הדלקת הנרות, ישנה סגולה מיוחדת לומר את תפילת חנה.
תפילה מרגשת, שנאמרה כהודיה לבורא עולם, ע"י חנה, שנפקדה והביאה לעולם את שמואל הנביא.

אנו למדים מן הכתוב שריבונו של עולם סגר את רחמה של חנה. וכמו כל הנשים אז והיום, היא מבינה שקיומה תלוי בהבאת חיים לעולם.

חנה ידעה ששערי הלידה לא ניתנו בידי בשר ודם ועליה לשכנע את בורא עולם שהיא ראויה ללידת בן, שהיא ראויה להיות אם כשרה בישראל.

חנה אינה מקבלת את גזר הדין שניתן לה, ומחליטה לעשות את כל מה שביכולתה על מנת לשנות את הגזירה. חנה אינה מורדת במלכות ואינה מחפשת גורם שלישי שיעשה עבורה את העבודה. היא בוחרת לנדור נדר לשם יתברך, כיד לשחרר את המחסום שבעיניה נראה כחלק מהתמודדות שהיא נושאת על כתפיה.

חנה התייצבה מול האמת שנכפתה עליה, ולקחה אחריות. היא בחרה לצאת לשינוי גורלה בדרך של דבקות ונאמנות, בדרך של תפילה והתבודדות. עלי הכהן מביט בה מתפללת ב"שילה", לבדה, דבר שהיה אז נדיר. הוא חושב אותה לשיכורה ועולב בה – "עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך". עלי לא היה רגיל לראות אישה כורעת ברך ומתפללת.

וחנה ממשיכה להתפלל, לא מבחינה בו כלל. חנה מאמינה ויודעת בוודאות שאפשר לשנות גורלות בכוח התפילה. היא יודעת מהי כוחה של האמונה התמימה. היא יודעת ומאמינה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה שהשם שומע תפילה ותחנון, היא יודעת מעל לכל ספק שבורא עולם הוא רחום וחנון.

כאשר עלי מבין שהיא מתפללת הוא מברך אותה "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו", וחנה זוכה לקבל את מבוקשה וללדת את שמואל הנביא שעליו נאמר "משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו".

עבורנו הנשים, חנה היא מורת דרך. מורה לדרך אחת - דרך המלך. לעיתים בזמן מצוקה אנו מרגישים ש"נפלו עלינו השמיים", שאין אור אפילו קלוש, בקצה המנהרה, שנכנסנו למקום ללא מוצא. תמיד אנחנו יכולים לבחור אם לקבל את המצב כמו שהיא או לצאת ולהילחם על שינוי המציאות.

חנה מלמדת אותנו מהי תפילה. תפילה שבוקעת רקיעים ומצמיחה ישועה. הישועה שמגיעה לאלו ההולכים בדרכה של חנה, אלו הנושאים עיניים מעלה. נושאים עיניים בבקשה ולא בהתרסה, בכניעה ולא בדרישה.

"אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, גם כי אשב בחושך השם אור לי" – זועקת חנה בתפילתה. כמה חכמה ורגישות מקופלים בפסוק הזה ממגילת איכה, כמה יפה היא האמונה הנקייה והפשוטה.

תמיד עלינו לזכור שבחושך הכי גדול אבא לידינו נמצא ואוזנו כרויה. אוזנו כרויה ללחישות שלנו, לבקשות שלנו. כשאנחנו מדליקות נרות שבת, ומתפללות עלינו ועל משפחותינו, עלינו לזכור תמיד את תפילת חנה, שמוכיחה לנו בכל פעם מחדש, שאפשר להתגבר על הכל. אפשר להתגבר על כל כאב ומכשול, אפשר להתגבר על דלות ומחסור. אם רק נשכיל להשתמש בכח הדיבור אפשר יהיה לשנות גם את סוף הסיפור.

פתחי לי אחותי

בס"ד

קרני שמש אפורות של בוקר מתעורר חדרו מבעד לחרכי התריס, נשימותיה הקלות של הללי מרים הבטיחו לי כמה דקות של שקט לפני בקבוק החלב הבא. ניסיתי לקום מהמיטה, מתפללת לנס שיציל אותי מהכאבים האיומים שיש לי בחודשים האחרונים.

גררתי את עצמי בקושי מהמיטה, מדדה על רגל אחת. "עד מתי זה יימשך ריבונו של עולם? אולי תדבר איתי גלויות ותסביר לי במילים פשוטות מה נדרש ממני?" שאלתי בלי קול, נזהרת שלא להעיר את בני הבית באנחות הכאב, "אין לי כוחות לסחוב אפילו יום אחד נוסף".

לאחרונה מצאתי את עצמי מבקשת בכל בוקר ממי שהחזיר את נשמתי בחמלה יתרה שייקח ממני את הסבל, שיעלים את הסכינים שמשתלחות בגופי ובמיוחד בכפות רגלי, סכינים משוננות שלא יודעות רחמים מהם. סכינים שחותכות אותי בבשר החי.

כל רופא שהתייעצתי איתו לא מצא דבר, לא נמצאה הסיבה שבגינה הכאב הופיע ככה פתאום והודיע לי רשמית: "באתי להתארח אצלך לזמן בלתי מוגבל, סתם ככה לעזור לך במצוות הכנסת אורחים יצירתית במיוחד". ד"ר גוגל האינטרנטי הצליח לבלבל אותי יותר, ולא נמצאה התרופה המיוחלת.

התחבטתי עם עצמי ללא הרף, מפשפשת במעשי, ממשמשת בבגדי, לא הצלחתי להבין איך מידת הדין מתוחה עלי כל כך, איך היא אורבת לי ומחכה לרגע השבירה.

הכרזתי על עצמי תענית אכילה של כמה שעות בתקווה לעורר רחמי שמים. הבטחתי את כל ההבטחות שרק אפשר בתמורה למשהו שעד כה היה מובן מאליו עבורי. "תחמול עלי, אבא. אין לי מושג מה עומד מאחורי כל זה".

תולעת הייאוש החלה לכרסם בתוכי בעקשנות, הרגשתי איך אני נחלשת כל יום יותר ויותר, "אין לי כוח לעמוד בזה, אני לא חזקה כמו שאתה חושב, אתה נותן לי יותר מדי קרדיט", הבטתי בבואתי במראה, "תעשה שיגמר".

אחיזתי בידו של הבורא חיברה פאזל שלם של שאלות, של תהיות. לא רציתי להיכנע, ידעתי שמוטלת על כתפי אחריות גדולה מאוד לסיים את מסע החיים בדרך הנכונה, בדרכי אבות.

נוכחתי לדעת ש"קול דודי" מבקש שאביט לצדדים ואראה את צבעם הבוהק של הסימנים, "פתחי לי אחותי רעייתי תמתי שראשי נמלא טל", כן, אותם הסימנים שהוא מפזר לי בשבילים המפותלים.

ואני בעליבותי ידעתי בדיוק מה הוא רוצה מעוברת אורח כמוני. ידעתי גם ידעתי, כל התשובות נמצאות אצלי נעולות במגירה עלומה. מגירה שלא העזתי עד כה לאזור אומץ ולמצוא לה מפתח חלופי. "תדון אותי לכף זכות בורא עולם. אתה הוא שיודע תעלומות, אתה הוא בעל הנסתרות. אתה חופש כל חדרי בטן ורואה שיש מקומות בתוכי שעדיין אין לי את תעצומות הנפש לפתוח. מקומות שתליתי עליהם תמרור אדום של אין כניסה".

גלוי וידוע לפניך שעשיתי כברת דרך ארוכה מאז אותו יום שקראת בשמי, עשיתי הכל לחפש את התכלית הזאת שהטבעת בי, תכלית שהיא בעצם הכלי שאיתו אשוב בכוחות אחרונים עד אליך. ובכל זאת אבא, נכון לעכשיו ישנם דברים מסוימים שקשה לי לוותר עליהם, קשה לי לוותר על החוטים האחרונים שמקשרים אותי לאותם ימים של חומר.

העצלות האופיינית לי כל כך החלה להתעורר מהשינה כמצהירה, "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". לא נמצאה בסביבתי הנוחה קצת רוח במפרשים כדי להקריב את עצמי למען הוויתור הבא במעגל התשובה, מבקשת שתיתן לי עוד קצת זמן להתרגל לרעיון. זמן פציעות לפני שריקת הסיום.

שלחת את ידך מן החור, "ומעי המו עלי". הדקירות שבגופי השיבו לי חד משמעית שאינך מוכן להיענות לתחינתי, מבקש שלא אסיר את עיני מן המטרה, מבקש שאתעורר מן התרדמה. כנראה שזה נכון שבעולמך הזה אין לנו הרבה מנוחה.

אתה יודע שמעפר באתי ואל עפר אני אשוב, אל תיתן לי להיות כהלך עזוב. אני באה מעפר והולכת למקום של רימה ותולעה. הגוף שלי למעשה הוא שלך, וככזה הוא רוצה ממך מעט חמלה.

לא הצלחתי להבין למה אתה לא מוותר לי, למה אתה לא מעגל כמה פינות. איך בכל בוקר רבה אמונתך באמתך, כאומר לי: רב לך שבת בעמק הבכא. מהיכן יש בך אמון כל כך גדול בי ובכל יצירי כפיך, אמון שדוחק בנו להמשיך ולהביט למעלה, להמשיך להזדכך, אמון נצחי ששמור לכל יהודי כ"קדושים תהיו כי קדוש אני".

כל השאלות ששאלתי הובילו אותי לנקודה שבה חשתי שהשם מצפה ממני ליותר, מצפה ממני לקחת אחריות ופשוט להתבגר. עם כל ההתלבטות הקשה החלטתי שאעשה כל מה שבכוחי כדי שנשמתי לא תלך שבי אחר תעתועיו של הגוף. אקבל את הייסורים באהבה, הנשמה שלי תישאר זכה, הנשמה תישאר נקייה וחפה מכל פחד וכבלים של גשמיות.

זו ההחלטה שלך, אב הרחמים, ולא נשאר לי אלא לקבל אותה בהכנעה, בהרכנת ראש. החלטת שעלי לקבל על עצמי עוד משהו. משהו שאולי עבור אחרים הוא כקליפת השום אבל מבחינתי זה לקרוע את ים סוף לשניים. לקרוע אותו לגזרים, לוותר על נתח שהוא מאד משמעותי עבורי, אבל אפתח את הדלת עבורך כי הרי אין בי רצון משלי, כשמדובר בך.

ברור לי כמו יום בהיר שלעולם לא אשכיל לדעת את הנהגתך, לעולם לא אצליח לרדת לעומקם של דברים ולהיות בטוחה בוודאות מהם שורשם. לא אצליח להבין מדוע בחרת להחזיר דווקא אותי בתשובה, מדוע בחרת לזעזע את קירות ליבי כדי שאשמע את בת הקול מבקשת ממני לשוב הביתה.

לאחר שגמלה בלבי ההחלטה לקבל עלי עוד נדבך של תשובה, נפל לי האסימון שאני למעשה אמורה לשמוח ולהתנחם בעובדה שמלכו של עולם משגיח עלי השגחה פרטית, השגחה צמודה ומדויקת, ולא נותן לי לסטות ימינה או שמאלה, לא נותן לי להיכשל. בלעדי המקל שלו לא הייתי מצליחה לצמוח, לא הייתי מצליחה לגדול, לא הייתי בונה לעצמי ארמונות ולשם שינוי הם לא עשויים מחול.הוא יודע היטב שלעיתים אני נרדמת בשמירה, נכנעת לעייפות. נכנעת לאותם קולות מן העבר שמבקשים ממני להאט את הקצב, להתיר את הרסן. על כן הוא עומד שם כחומה בצורה גם אם זה במחיר של מחלה ארורה.

שוכן מרומים, אני רק בשר ודם, גרגיר של אבק לעומת כולם, כותבת ומתפללת אליך שיגיעו ימים של שקט מבורך. אמתין בסבלנות עד שתשלח לי את הישועה, אמתין בסבלנות עד שתרקח את התרופה. סבלנות שבה אדע בבטחה ששום דבר לא ייקח ממני את האמונה. האמונה שלי בך.

בדרך לא דרך אמשיך ללכת אחריך גם בארץ לא זרועה, בארץ אבודה, בארץ שיש בה הרבה חוסר וודאות ותחושה של אין שליטה. אמשיך להביט לצדדים ולקטוף את הסימנים, סימנים שאתה מפזר עבורי במימיו הגועשים של נהר החיים. אותם מים שהם בעצם השתקפות של שמים. שמים תכולים נקיים מעננים שמחכים שאניח ביום מן הימים את מקל הנדודים.

שמים שעושים איתי צדק מדוקדק על מאזניים ומאירים בי את אותה אמת שצורבת את הלב והשפתיים. שמים שיאירו לי כנר לשתי כפות הרגליים, עד שאולי יבוא היום ואהיה כעץ שתול על פלגי מים.

הטור נכתב לרפואת כל חולי עמו ישראל מהרה, אמן סלה.

עוד יום

בס"ד

אבא

תן לנו את הכוח לקבל עוד יום 

בברכה

לדעת לגלות אותך בתוך הקושי עם 

בשמחה

לראות אותך בכל צעד ושעל 

בחכמה

לגעת באמת שתדביק אותנו אליך 

באהבה.

תעצרו מידי פעם

בס"ד

קצב החיים המטורף עלול לבלבל אותנו,

לטשטש את הראיה,

תעצרו מידי פעם להתבונן,

לשאול האם אתם בדרך הנכונה,

והכי חשוב לא לשכוח שכל יום שעובר מקרב אתכם,

ליום אחרון,

ליום שבו כל אחד מאיתנו יתן דין וחשבון,

קול פנימי

בס"ד

לכולנו יש קול פנימי שצועק שם בפנים. 

לפעמים אנחנו שומעים אותו,

אבל רוב הזמן לא מקשיבים לו.

התשובה לשאלה – מהו היעד שלי,

לא יכולה לבוא מתוך הגבולות של האדם.

תכלית ויעד הם דברים שמעל ומעבר לאדם.

אם אתה מתחיל להתחבר לחלק האלוקי שבתוכך –

ולחלק האלוקי שמעליך,

אתה מתחיל לגלות את היעד שלך בחיים.

(אתר פנימה)