קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - לצאת מהקווים

ככה מהלב - טור חובה

בס"ד

התלבטתי איך לכתוב את הטור שלפניכם. טור שמתבשל אצלי בבטן די הרבה זמן. טור שמגיע ממקום של דאגה. מנקודה שבה אני מבקשת לעורר תשומת לב. לעורר את כולנו רגע אחד לפני. רגע אחד לפני שיהיה חלילה מאוחר מידי.

אני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שלא למדנו כלום? איך זה ייתכן שאחרי כל הפורענויות שעברו על עם ישראל. אחרי חורבן בית ראשון ושני, אחרי אינקווזיציה, אחרי שואה ארורה, אחרי פיגועים ורציחות והתנכלויות אינסופיות. עדיין לא למדנו את הלקח.

איך זה מתקבל על הדעת שהשם יתברך שואג כמו אריה מקצה העולם ועד סופו ואין איש ששומע? איך זה אפשרי ששוכן מרומים מזעזע את העולם כולו ברעידות אדמה וסופות של טורנדו ואנחנו ממשיכים כרגיל?

איך זה ששאלו חכמים את אבינו מלכנו "על מה חורי האף הזה"? והוא השיב להם "על עזבם תורתי?" איך זה ייתכן שיש יהודי שישמע את הפסוק הזה "על עזבם תורתי?" ולא יתכווץ לו הלב על אבא?

על אבא שלנו שמוריד דמעות בכל יום על כל אלו שעזבו את התורה. על אבא שמוריד דמעות על כל אלו שעזבו את הישיבה. על אותם אלו שעושים עריכה מחודשת לתורה ובוחרים רק לקחת את מה שנוח להם.

על אבא שמתהלך בקרב המחנה ומחפש לשכון במקום של צניעות. צניעות אמיתית, בלי לקצר את החצאית עד הברך, ובלי נעלי עקב. צניעות כמו שאבא רוצה. צניעות שבאה מהנשמה. צניעות שבאה מהבנה עמוקה שאי אפשר לחיות אחרת.  

על אבא ששואל למה אתם פוסחים על שני הסעיפים, למה אתם מתפשרים על הדרך, למה אתם לא רוצים את הטוב ביותר עבורכם. את הטוב ביותר עבור ילדכם.

אי אפשר שלא לשים לב למה שקורה סביבנו. אי אפשר שלא לשמוע את כמות מטוסי הקרב שחגה בשמים. אי אפשר שלא לראות את מה שקורה בעולם כולו.

אי אפשר שלא לשמוע את הדמעות, ואת הזעקה של אותן האמהות שקברו ילד, שאיבדו בעל. אי אפשר להתעלם מכמות הפיגועים ומכמות האיתותים שצועקים לנו שזה קרוב ממש.

אי אפשר יותר עם כל ההלוויות, ועם הבשורות הקשות. אי אפשר לעמוד מהצד ולשמוע על עוד משפחה שיש בה ל"ע מישהו שחולה במחלה.

כל יום שעובר מביא איתו עוד מסר אחד מהשמים, עוד סימן אחד שהגאולה מתקרבת אלינו בצעדי ענק. כל שבת שחולפת מזכירה לנו שעוד מעט וזה כבר כאן.

בואו ניתן עוד מאמץ אחד גם אם הוא כרוך בקושי. גם אם הוא כרוך במלחמה אישית שלא נגמרת. בואו לא נפספס את מה שאנחנו מחכים לו כבר אלפי שנים. בואו נעשה את הכל בכדי שנהיה ראויים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - שורש הריפוי

לצאת למסע

בס"ד

פעם הייתי בטוחה שהמושג לחזור בתשובה מצביע על חנות בגדים שנמצאת אי שם באזור בני ברק, בואכה בית הכנסת לתפילת מנחה, וכלה בלאכול חמין בשבת.

לא שיערתי לעצמי שזאת רק הפסיעה הראשונה. לא חשבתי שהעבודה הקשה נמצאת עוד לפני. לא תיארתי לעצמי שהעבודה האמיתית אומרת לי לצאת לחיפוש. לצאת לגלות את האבן הכי יקרה בעולם. לגלות את הנשמה שלי.

באותם הזמנים נשגב היה מבינתי שעלי בעצם למצוא את הכנפיים העדינות שלי ולבדוק איך זה שעד עכשיו הן שכחו להמריא. איך זה שעד עכשיו הן הסכימו להיות מונחות על הקרקע. איך זה שלא ידעתי על קיומן.

לקח לי קצת זמן וגם כמה דמעות עד שהתחוור לי יום אחד שזה מתחיל שם. בדיוק שם. באותו הרגע ששמתי את הכיסוי ראש. באותו הרגע ששמתי חצאית וחולצה צנועה. באותו הרגע המסע שלי יצא לדרך.

כמה מנחם היה להבין שהמסע הזה בעצם לא נגמר בחיצוניות. המסע הזה לוקח אותך לבדוק את גבולות היכולת הגשמית שלך. את המרחק המדויק בין השכל ללב. המסע הזה מוציא ממך את הטוב ביותר שיש לך. את הטוב ביותר שהקדוש ברוך הוא נטע בך.

יש לי תחושה שאנחנו חסרים בהבנה שצריך לדעת ליהנות מהדרך. מה יותר מהנה מהעובדה שאתה יודע שבסוף כל השאלות, בסוף כל הפחדים. בסופם של כל פעימות הלב שמזכירות לך איפה בדיוק  החולשות שלך, תמצא את שאהבה נפשך. תמצא את אבא. אבא שלך. שמחכה בפתח. מחכה רק לך.

חשוב שלא נשכח ליהנות מהתהליך. ליהנות מהאהבה האינסופית. אפילו שהאהבה הזאת מגלמת בתוכה שוליים ברורים, אפילו שיש לה הנחיות, אפילו שיש בה מניעות שלא תמיד נשמעות הגיוניות. בדיוק שם טמונה האהבה. מתוך הגבולות והאיסורים של החומר אפשר למצוא את החופש שנמצא ברוח.

בכדי לגלות את היופי של המסע המופלא הזה אנו מחוייבים להיות טוטאליים. להיכנס למים ולא להשאיר שערה אחת בחוץ. אומר הרבי מקוצק זצ"ל על הפסוק "השמר לך מעלות להר ונגוע בקצהו". שתיזהר לך רק לקחת חלק מההר. אם עלית כבר להר. אם עלית להר סיני, לאותו הר שקיבלנו בו את התורה. תכבוש את כולו. אל תיקח רק חלק.

הפרשנות המדהימה של הרבי מקוצק צריכה להיות נר לרגלינו. עלינו להישמר מלקחת רק חלק מהתורה. להישמר מנגיעות חטופות פה ושם. אם כבר זכינו לצאת לדרך. כדאי לסיים אותה. כדאי להגיע לקו הסיום אחרי שכבשנו את ההר כולו.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - מעשה בגרביים

למסור את הנפש

בס"ד

שאלתי את עצמי לא מכבר, מה הייתי רוצה שיכתבו על המצבה שלי כשיגיע זמני לעבור מן העולם. לאחר שנברתי בתאים האפורים של מוחי, הגעתי להחלטה ברורה שהייתי רוצה שיכתבו "יהודיה". כל השאיפות שלי, הגשמיים והרוחניים מנותבים למקום אחד. לקיים את המשמעות של המילה יהודי.

לעיתים נדמה לנו שזה דבר מובן מאליו, אבל זה רחוק מלהיות משהו מובן. זה רחוק מלהיות משהו מוחשי או נתפס. להיות יהודי בעיני זה למסור נפש. משימה מאתגרת מאין כמוה. משימה מחייבת שטומנת בחובה התמדה וכח רצון מעל הטבע.

בברכות השחר אנו מברכים "ברוך שלא עשני גוי". שואלים רבותינו למה לברך ברוך שלא עשני גוי, כשהגיוני יותר לברך "ברוך שעשני יהודי", ומסבירים שהקדוש ברוך הוא עשה אותך לא גוי. התפקיד שלך זה להיות יהודי.

לפי חז"ל מסירות נפש, היא מסירת כל הרצונות שלך לקדוש ברוך הוא. מסירת כל התאוות והמאוויים הכמוסים ביותר שלך לבורא עולם. אין לך רצון משל עצמך. רק רצון השם הוא זה שקובע. רק רצונו יתברך הוא נר לרגליך.

כשאתה חי על קידוש השם ומוסר את נפשך עליך לקיים את רצון השם גם כשזה מתנגש לי עם רצון החברה. גם כשזה מתנגש לי עם המצב הבריאותי שלי, גם כשזה מתנגש לי עם העובדה שאין אוכל בבית. מסירות נפש אומר המהר"ל מפראג זצ"ל היא עבודת השם מעבר לכוחות שלך. מעבר ליכולות שלך. במקום שבו אתה כבר לא יכול יותר.

לחיות על קידוש השם בדור הגאולה זה להיות במלחמה מתמדת. להילחם ולתת מעבר לכוחות והיכולות שלי. לתת את כל כולי גם כשנגמר לי הכוח, גם כשנגמר לי האוויר, גם כשנגמר לי הכסף. אני נותן הרבה מעבר למה שאני חייב.

יהודי מוסר את נפשו לעשיית רצון השם יתברך בשלמות. יהודי חייב לשאוף בכל רגע בחייו, ולא משנה מה עובר עליו, לקיים את "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". לא פחות מזה.

זה התכלית עבורי, וזה מה שהייתי רוצה שיכתבו על המצבה. אני רוצה להיות יהודיה. ולא רק בתעודת זהות. אני רוצה לקדש את שמו ברבים, ולהילחם בכל החושך הזה שנמצא מסביב. אני רוצה למצוא את הנקודה הפנימית העמוקה ביותר שלי שמבקשת ממני למסור את הנפש. אותה נקודה שמבקשת ממני לחצות את הקווים. אותה נקודה שמבקשת ממני לא להפסיק לעשות, גם אם זה כרוך לפעמים בדמעות.