ספירת מלאי - תובנות לראש השנה - טור חדש !!!

 בס"ד

 

בראש השנה שעבר הבטחתי הבטחות. הרבה הבטחות. הרבה רצונות. הרבה כוונות שהתכוונתי לממש. הייתי רצינית כל כך שאפילו רשמתי אותן על המקרר, בתקווה שיצליחו לעבור את חומת העקשנות האופיינית לי.

הייתי בטוחה שהשנה תהיה עבורי אחרת. שהשנה הזאת באמת אעשה שינוי. שהשנה סוף סוף אהיה מרוצה מהתוצאה הסופית. שאשאיר רושם אפילו על עצמי.

כשאני מביטה אחורה על מה שהיה ועל מה שיצא מכל זה אני תוהה איך אני מגיעה לראש השנה. איך אני מגיעה ליום הדין. למשפט. איך יראו אותי שם למעלה. איך יהיה לי פתחון פה להצדיק. לתרץ. לומר משהו. להניח את הדעת על כל מה שלא עלה בידי לעשות.

בספירת מלאי קצרה אני מגלה שלא עמדתי בהסכם. כבר בסעיף הראשון נרשמה הפרה בוטה של אחד מהתנאים הבסיסיים שמדבר על הכעס. הבטחתי שלא אכעס יותר. הבטחתי שלא אתן לכעס להשתלט עלי. שאזכור את ההפסד שמגיע ביחד איתו.

ההסכם ביני לביני כלל גם סבלנות. סבלנות כלפי הדיירים בבית. כלפי כל אלו שמשאירים נעליים בסלון ושוכחים את המגבת על הרצפה. סבלנות שאף פעם לא היתה מוכנה לגור אצלי בנשמה, גם לא בשבתות וחגים.

הכנסתי סעיפים שהייתי בטוחה שהם פשוטים ליישום, ולא שיערתי בנפשי כמה זה מורכב לומר לא לעוד ביס אחד קטן מארוחת הצהריים. לומר לא לעוד תענוג גשמי שמוציא אותי מאיזון. לא ידעתי שהרבה יותר קל לטפס על האוורסט מאשר לוותר על קפה הפוך עם עוגיה של בוקר.

ואם כבר הזכרתי את הבוקר אז הייתי משוכנעת שהשנה אצליח לקום מוקדם יותר. ממש באשמורת הבוקר, שאשמע את הציפורים מצייצות, ולא את הקיטורים שיוצאים ממני ישר לשעון המעורר.

הייתי בטוחה שאצליח להתחשב יותר באחרים. שתהיה בי דרך ארץ. שאדע לשתוק כשצריך. שיהיה בי את הכח לדייק. שיהיה בי את הכח לעשות את הדברים נכון. שיהיה בי את הכח ללכת בתלם. ללכת ישר.

חשבתי לתומי שתהיה בי את היכולת להוריד את הראש ולא להתווכח. שלא יהיה בי את הצורך להוכיח שאני זאת שתמיד צודקת. הייתי בטוחה שלא איעלב יותר. הייתי בטוחה שלא אעליב. הייתי בטוחה שאשתפר.

למדתי הרבה שיעורים השנה אבל עדיין לא הפנמתי שאני לא מרכז היקום, וכדור הארץ לא מסתובב סביבי. למדתי הרבה אבל לא השכלתי להגיע לענווה, להגיע להכנעה. להגיע לפשטות שאני מבקשת.

זה כאב לגלות שאני ממשיכה להתלונן כמעט על כל דבר, וממשיכה להיות לא מרוצה מהקיים. זה כאב לגלות שעם כל הרצון הטוב, לא ממש השתניתי.

בעיצומה של ספירת המלאי, מתחוור שלא עמדתי בכלום. אני עדיין אותה רונית מהשנה שחלפה. עם אותו האגו. ועם אותן הבטחות שנכתבו על המקרר לפני שנה בדיוק. אותה רונית שיודעת איפה היא מתחילה אבל אין לה מושג איפה היא נגמרת.

למעשה לא התקדמתי במילימטר. לא עשיתי מספיק. לא נתתי מאה אחוז בכדי להגיע ליום הדין מוכנה. בכדי להגיע ליום הדין ולקבל ציון "עובר".

אני יכולה רק להביט על הרשימה ולהיאנח בצער. להיאנח בתסכול. ולהבין שאין שום בסיס לתירוצים ולטענות השונות שהמוח שלי מעלה בזה הרגע. אני מבינה שפישלתי. אני מבינה שנשברתי עוד לפני שהתחלתי בכלל.

 ספירת המלאי מוציאה ממני אנחה. אנחה שמרסקת את הלב שלי לרסיסים. אותו לב שרצה לפרוץ דרך. שרצה לכבוש כמה יעדים. אותו לב שרצה לשמח. שרצה לאהוב. שרצה לתת לבורא עולם יותר.

בראש השנה אתן למלכו של עולם רק אנחה. אנחה שעטופה בדמעות. אנחה של ילדה שמבינה שהעולם הזה גדול עליה. שמבינה שאין לה הרבה סיכוי להשאיר את רונית שהיתה מאחור. אנחה שהיא רק אנחה, אבל היא מגיעה ממקום שבור. היא מגיעה ממקום הכי אמיתי שאפשר.

 

 

 

 

רגע של...

 בס"ד

רגע של אמת זה משהו שחומק

שנוזל מתוך האצבעות ומבקש שתתעלם.

רגע של אמת זה משהו נדיר

שמפגיש אותך עם שאלה. עם מחשבה שאין לה סוף.

רגע של אמת זה מעט מן האור

זה מעט שיכול להאיר את הדרך. 

להאיר את הצעד הבא.

כל פעם ש...

בס"ד

בכל פעם שאני מתרגלת לנוכחות של השם יתברך,

הוא מזכיר לי לא לקחת אותו כמובן מאליו. 

הוא מזכיר לי שלעולם אי אפשר להתרגל אליו. 

אמת

 בס"ד

 

כמה קשה להיות איש אמת. וכשאני אומרת איש אמת אין הכוונה למי שמדבר רק אמת. להיות איש של אמת זה דבר הרבה יותר עמוק. זה להודות על שקר שעובר במחשבה. זה להודות על חסרון. זה להודות על עצלנות. על רצון להתחמק ממשהו.

להיות איש של אמת זה להכיר בכוונות הלא נכונות. בחוסר הדיוק. בהתפשרות. זה להכיר את בעובדה שהדרך להגיע למקום נקי היא ארוכה מאד. אם היא בכלל אפשרית.

להיות איש אמת זה להיות מדוייק. וזה מרגיש שתמיד יש עוד שכבה אחת להוריד ולדייק עוד יותר.

או שאולי אין ממש סוף לאמת. אין לה גבול. כמו הקדוש ברוך הוא שנקרא אור האינסוף.

 

להצליח במבחן

 בס"ד

 

 

השבוע האחרון היה מאתגר עבורי. שבוע של הרבה דאגה. הרגשתי שהתפילות שלי לא מצליחות לבקוע את החומה שהלכה וסגרה עלי. ניסיתי לגייס את כל כוחות האמונה, את כל החתיכות של הביטחון שהיו מפוזרות סביבי ולא הצלחתי להרים אותן. זה היה כבד. כבד מידי.

בכל פעם שהנסיון מגיע לבקר אותי ומנסה להכניס את הראש פנימה אני מבינה שאני קטנת אמונה. שעדיין לא התחלתי להבין איך עוברים את החיים האלה ונאחזים בעץ החיים. נאחזים ברחמים של השם יתברך.

ניסיתי להבין איך אפשר להתהלך בעולמו של הבורא ולהיות בטוח שהדבר שהכי כואב לך עכשיו זה הדבר הכי טוב שקרה לך. איך אפשר להמשיך לצעוד בידיעה ברורה שזה חלק מהתוכנית האלוקית שנועדה להביא אותך למקום יותר טוב. איך אפשר להיות אדם מאמין. מאמין בהשגחה שהכל לטובה.

בימים שכאלה אני מגלה את האפסיות שלי. את העובדה שאין לי שליטה על כלום. שאני נתונה במאת האחוזים לחסדו של שוכן מרומים. שאין משהו בעולם הזה שתלוי בי, אפילו לא תזוזה של אצבע קטנה.

הרגשתי פחד עצום באותה הנקודה שהאמת עמדה למולי, עקשנית ומתריסה כנגדי. רעדתי כולי. מתחננת לרחמי שמים. למחילה. להמתקה של דין. לרגע שזה יעבור.

ואחרי שקרני שמש ראשונות עשו את דרכן לעברי, וסוף סוף הצלחתי לנשום, ואפילו קצת חייכתי לשמחתם של דיירי הבית, ידעתי שלא עמדתי במבחן הכי חשוב שכל יהודי צריך לעבור בחייו. לא עמדתי במבחן האמונה.

אף אחד לא הבחין בסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. בכאב שנשאתי איתי לכל מקום. המשכתי בשגרת החיים. המשכתי למסור שיעורים. לעשות קניות, לכתוב, לקחת את האפרוח הקטן לבית הספר. לאכול...

ובכל זאת ידעתי שנכשלתי. נכשלתי בענק. לא הצלחתי לשחרר את הפחדים ואת הדאגה. לא הצלחתי לחיות את ההשגחה. את האמונה. לא הצלחתי לתת אמון במי שאמר והיה העולם. לא הצלחתי. נקודה.

רק השם יודע כמה רציתי להיות שם. במקום הזה של אמונה מוחלטת, של בטחון, בלי הרהור אחד קטן. ובכל פעם שנדמה לי שהנה חציתי את הקווים הגיע המבחן שהבהיר לי שאני רק בן אדם, שעדיין לא כבשתי את הפסגה. שאין לי את היכולת להרפות.

ואחרי כל התובנות וההתבוננות. נשאר לי רק לעשות תשובה על רגעי החושך שבהם לא הרגשתי את הנוכחות של השם. על זה שלא הנחתי את הראש על הכתף של אבא ואפשרתי לו לטפל בכל מה שמפריע לי.

לבקש ממנו סליחה על זה שלא עשיתי הכל בכדי להרגיש את ידו התומכת מבקשת ממני להמשיך. מבקשת ממני לא לפחד. על זה שלא ראיתי את הידיים שלו מושטות לעברי, מוכנות לתפוס אותי אם אפול.

 

שבת

 בס"ד

שבת זה מרגיש כמו לתלות שלט על הדלת,

שלט שכתוב עליו "תיכף חוזרת".

מציאות של הפסקה אחת שבה אפשר סוף סוף לנשום.

סוף סוף להרגיש. 

מציאות שבה אפשר להכיל את הטעויות. בלי ללכת לאיבוד.