מוות קליני, תושב נתניה מתאר את חוויתו בעולם הבא

הרב אמנון יצחק - האם איפה שיש מניעות ועיכובים האם זה לא טוב???

סרט מדידה

בס"ד

להביט לאחור....ולמדוד

"אין נביא בעירו", הסביר לי הרב. "את צריכה להבין שמאד קשה לעשות שינוי ולהישאר עם אותה הסביבה שגדלת בה", הוסיף. בדרך הביתה הרהרתי אחר דבריו. "מאד קשה זה לא אומר שזה לא אפשרי", חייכתי לעצמי. משמע שיש עוד פתח קטן לתקווה.

בשבוע האחרון אני חשה חוסר נוחות שנבע מתוך שיחה שגרתית של חבר קרוב עם אימי מורתי שתחיה. בתמימות האופיינית לו הוא הסב את תשומת ליבה של אימי לכיסוי ראש שעל ראשי "אני לא חושבת שרונית צריכה לכסות את הראש  כל השבוע"  ענתה לו בכעס. "מספיק בשבת".

להיעלב מדבריה עכשיו זה סתם מותרות, ידעתי שללא תמיכתה ואהבתה לא הייתי זוכה למה שאני היום. אבל בכל זאת משהו הציק לי. הפריע לי שהיא עדיין לא קיבלה אותי באופן טוטאלי. ואולי זו רק הבעיה בהתבוננות שלי.

בעבודה שלי אני מחוייבת להגיש אחת לרבעון דו"ח של יעדים ומדדים, לא ראיתי סיבה הגיונית למה לא לעשות דו"ח על שינוי אישי. למה לא לקחת פשוט סרט מדידה ולבחון אחורנית את הנתונים באופן הכי קר שיכול להיות בבחינת הלכה למעשה.

לפני כמה שנים כשנגמרו לי התירוצים וההסברים המאולצים למה אני לא נוסעת לים בשבת, נקראתי לשיחה חשובה בפורום הנשים של המשפחה. "שלא תתחילי עם זה" נתבקשתי, "השם רוצה שנקיים רק את ואהבת לרעך כמוך" וכמובן שאין ויכוח בלי  המשנה הידועה של "דתי זה רק בלב".

"ואתם מקיימים את הפסוק של רבי עקיבא?", הרמתי את הקול, "מאד נוח לנפנף במשפט הזה" פתחתי עיניים "אבל לא הרבה מבינים את המשמעות שלו" והרגשתי שהויכוח עקר. מבחינתם אני לא בקו השפיות. "תירגעו אני כרגע בודקת" התגוננתי. "לא עוברת מחר למאה שערים" לחלוחית של דמעה הופיעה לי בקצה העין.

לכל אורך הדרך נשגב מבינתי איך זה שצירוף המילים תשובה וחזרה מעורר כל כך הרבה אנטגוניזם בבית, ברחוב, במקום העבודה שלי, למעשה בכל מקום. איך זה ייתכן שמדינת היהודים, שמתהדרת להיות חכמה וחזקה מפחדת ממשהו שמייחד אותה.  

"ברגע שגיליתי את האמת לא אוכל להפנות לה עורף", צעקתי, "איך אתן לא מבינות שהאמת הזו זועקת?", חמתי בערה "אני שומרת שבת גם אם זה לא מסתדר לכן בלוח הזמנים". פצצה נזרקה לאוויר. זהו אמרתי את זה.

המשכתי בשלי. הויכוחים לא שככו ולעיתים אף החמירו והגיעו לטונים צורמים במיוחד. לא ויתרתי על דרכי, ולאחר שיחה עם השם יתברך החלטתי גם לא לנסות להשפיע עליהם ולהגן על משהו ששיך להם באותה מידה כמו ששייך לי. בלעתי את עלבוני למען שלום בית אזורי.

  

בחסדו של השם יתברך עסקתי בזיכוי הרבים ובקיום שיעורי תורה, לאט לאט אחיותי התחילו להתענין במה שאומרים , ומי מרצה היום, הלעג פינה את מקומו לסקרנות גרידא ולחיפוש אחר מענה.

כשאימי הבחינה שבשבת אני לא שותה כי "האור דולק במקרר", היא חיבקה אותי לא לפני שהבטיחה כי שבת הבאה היא תדאג לכבותו, "לא ייתכן שלא תטעמי את הקומפוט שלי בגלל מנורה קטנה".

הימים נקפו והתחוור למשפחתי כי אין מדובר בגחמה רגעית. לנגד עיניהם הבת הקטנה סוגרת עוד כפתור בחולצה ומשנה את סגנון הדיבור. האחות הקטנה מברכת על הכל ולא ממש מתלהמת מכל סממן של עוקצנות או ביקורת. ידעתי בפנים שמשהו בתוכם החל להיסדק. זה לא קרה ביום אחד.  אבל את התחלת לבלובם של הניצנים הראשונים אני זוכרת במדויק.

"אני נוסעת מחר לצפת, לקברו של האר"י הקדוש", הודעתי לאקונית למשפחתי. לא הצעתי להם להצטרף מאחר ואני מודעת לדעה הברורה שלהם בענין. "אנחנו יוצאים בשעות הערב המוקדמות", זזתי בחוסר נוחות בכסא.

למחרת בבוקר במהלך קניית הכיבוד והנרות הטלפון צלצל "רוניתי, אני ואחותך רוצות להצטרף הערב", שמעתי את קולה של אימי מהעבר השני, "יש עוד מקום?" שאלה בדאגה.  הרגשתי שאני מחסירה פעימה "כככןןןן", עניתי בהלם, "יש מקום עבורכן, וגם אם לא, אפנה מקום במיוחד", הוספתי בהתרגשות.

עמדתי מול המדף בחנות ולמען האמת לא האמנתי למה ששמעתי. איך אחרי כל הקיתונות אני זוכה לזה שמשפחתי תבוא איתי לקברי צדיקים, ועוד בצפת????? הייתי משוכנעת שהמשיח כבר כאן.

כשהגענו לבית העלמין ראיתי אותן מדליקות נרות, עטופות במטפחת מאולתרת, מבקשות ומתחברות לכח העליון. הבטתי מהצד נפעמת כולי, ושמחה שזכיתי לקחת אותם למקום קדוש כל כך, עמוק כל כך. למקום בו הם פוגשים את אלוקים שנמצא בתוכם.

והיום אחרי שנים ספורות בלבד אני לוקחת את סרט המדידה הזה ובתוך הקווים הקטנים מצאתי שיש קידוש בכל ערב שבת ולא תאמינו גם אחרי שחרית של שבת. אימי החלה לפקוד את שיעורי התורה שנערכים בקירבתה. בצידי שולחן הכתיבה נמצא כדרך קבע ברכון של "נשמת כל חי", ועליו מונחות משקפיה בזהירות.

אחיותיי מדליקות נרות באופן קבוע, ולא פעם "תפסתי אותן על חם" כשהן מברכות "שהכל נהיה בדברו" או "בורא מיני מזונות" ושלא לדבר על ילדיהם שלא מפסיקים לברך ולהתפלל, לשאול שאלות, להתקרב. 

 וסרט המדידה הזה מלא בקווים זוהרים ומוארים, שמעידים על כך ששינויים בחיים גם אם לא תמיד שמים לב קורים. אני מודה למלכו של עולם שנתן לי את התבונה בתחילת הדרך להפסיק ולדון אותם על כל צעד ושעל, כי ברגעי האמת הם היו שם בשבילי כחומת מגן ששמרה על רצוני, וקבלתם את דרכי אינה דבר מובן מאליו עבורי.

טבעו של אדם לפחד מהלא ידוע ואיני יכולה להלין על מי שלא גדל על ברכי הדת והמצוות, וכעקשנית מצויה נבחרתי ע"י בורא עולם להניף את הדגל המשפחתי, להסתערות תורנית רבתי.  בחרתי להתמסר לתורה הקדושה והשתדלתי מאד לייצג אותו נאמנה, בסבלנות המתנתי שיפתח החלון והתפללתי אליו שיגיע היום, כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

להיות פשוט

בס"ד

מבטו המתפלא של טכנאי המחשבים הבהיר לי שהוא אכן בטוח במה שהוא אומר "אין בכלל קשר בין תורה - לקבלה", חזר שוב על דבריו, "כל החברים בסביבתי שלומדים קבלה אמרו לי שזה דבר אחד ותורה זה משהו אחר לגמרי".

עכשיו כבר ממש כעסתי, "אתה חייב להבין שהקבלה היא נדבך של התורה. היא רובד עמוק יותר של התורה. אל תאמין למציאות שמוכרים אותה בבתי הספר לרוחניות בגרוש".

אלון הבין שאין טעם לנהל ויכוח על הנושא "כך חשבתי עד עכשיו, את לא צריכה להרים את הקול". התנצלתי בפניו והסברתי לו בקצרה את מהותה של תורת הקבלה. "הענין הוא שישנם כאלה שכביכול לומדים את תורת הסוד כשבעצם הם עדיין לא יודעים את פרשת השבוע".

כשאלון סיים לסדר את התקלה שבודאי תחזור במחשב שלי, תהיתי ביני לבין עצמי מדוע ללמוד קבלה נשמע יותר מתוחכם מאשר המילה ה"גסה" של לחזור בתשובה.

לאחרונה אני שומעת המון ממכרים וחברים על תופעה שבה ישנם בתי ספר לקבלה יהודית שטוענות כי אין על האדם חובה לשמור תורה ומצוות, על הלומד רק לפתוח את ספר הזוהר הקדוש ולהקשיב להסברים של המורה.

לא פלא שכל אדם שני שנקרה בדרכי הפך להיות "מקובל" לעת מצוא. לא מפתיע שלאור "מכירתו" של ספר הספרים במבצעי סוף העונה כולם יודעים לשנן בעל פה

סוגיות על תורת הנסתר כשהבסיס עדיין לא נבנה אצלם, אם בכלל.

כשיוצא לי לשוחח  עם אותם "מקובלים" מתחוור לי כי ישנה תופעה רחבה ועמוקה יותר הנקראת...בושה. לימוד הקבלה הפך להיות תחליף פחות מביך ויותר "איני" לחזרה בתשובה. לא יודעת מתי ואיך זה קרה אבל "חזרה בתשובה" הפכה להיות מילת גנאי לאותם דמויות שלא הלך להם בחיים, מן אוסף של "מוכי גורל", שמצאו מפלט רק בכיפה שעל הראש.

מעציב אותי שישנם כאלה שמתביישים לחזור למקורות. מתביישים להביט לשורש הנשמה ולהקשיב לבת קול הקוראת להם לחזור לדרך האבות. איך ייתכן שבמדינת היהודים, הפכנו להיות קורבן של לחץ חברתי. איך ייתכן שבמדינה שקיימת רק בזכות לימוד התורה, בעלי התשובה מחפשים הגדרות נוחות יותר לאותה נקודה פנימית שהתעוררה בהם.  

   

ליבי נחמץ בקרבי כשמנסים בכל דרך לעשות הפרדה מוחלטת בין האליטה ה"נאורה" משהו, של הלומדים קבלה  אלו שהם "מביני דבר", לבין המאמינים הפשוטים לכאורה.

צריך לדעת היטב שלפני שפותחים את הזוהר הקדוש יש עוד הרבה מה ללמוד בדרך, צריך הרבה שנים של עמל ויגיעה בסוגיות לא פשוטות. כל תלמיד חכם שבקיא ברזי הנסתר יספר לכם איך כיתת את רגליו לשיעורי תורה, שיעורי גמרא ומה לא. הכניסה ללימוד עמוק יותר מחייבת ידע רב שנרכש במשך שנים רבות. ידע שהוא חובה מאחר והוא מכין אותך נפשית להמשיך הלאה.

אי אפשר להתייחס אל העולם הרוחני היהודי כאל נתיב של לימוד נטו ללא קיום מצוות. בנתיב הזה אי אפשר להגיע לשלמות. כל היופי שבקיום המצוות היא עבודת השם, עבודת הלב. עבודה שהיא בעצם עבודת חיים.

ובעבודה המופלאה והמורכבת הזו, החלק הקשה ביותר שיש בה זה היכולת להיות פשוט. לא סתם אמרו חכמים ממני, כי לא פשוט להיות פשוט. אלפי שנים עמלו אבות אבותינו לשמר את הגחלת, לשמר את המסורת,  וכל זה נעשה בשם הפשטות. כל זה נעשה בלי להיחשב טיפש או נחות.

המלצתי החמה לכל "מקובלי השעה" היא להתחיל ולהבין מהי בכלל אמונה לפני שהם מבינים מהן ספירות חכמה. הייתי ממליצה בחיוך לדעת מהי תמימות בעבודת השם עוד בטרם ידיעת עולם האצילות.

המלצתי היא לחקור בכל רגע נתון איך ניתן להגיע לדרגה שבה אומר "גם זו לטובה", ואצליח לעמוד בנסיונות שהבורא יתברך מעמיד לפני, הרבה לפני שאבין את תורת הגלגולים של האר"י הקדוש.

רק מי שחי בעולם של תשובה יודע כמה קשה לסגל לעצמך חיים של צניעות וענווה,, כמה קשה לסגל לעצמך חיים של אמת לאמיתה. רק מי שמתאמץ בכל מאודו להכנס בהיכל השבים הביתה יודע כמה קשה לחיות אמונה. אמונה פשוטה ותמימה.

בורא עולם זכר את חסד נעוריו לכל מי שהלך אחריו בארץ לא זרועה, בארץ שהיא למעשה ללא ידיעה. ארץ שבה לא קונים ידע ללא נשמה. מלכו של עולם שומר זכות גדולה למי שמודה בטעויותיו ועושה הכל לכפר על פשעיו. בורא עולם שומר זכות גדולה למי שהולך לאורו בתלם ומשמיע את קולו מחגווי הסלע, משמיע את תפילתו הזכה, הטהורה, ללא הפגנת בינה יתרה.

מכל מה שראיתי בימי חיי, וראיתי קצת יותר מידי, לא מצאתי יותר טוב מלחיות חיים פשוטים. חיים ללא הרפתקאות מיותרות, חיים ללא חיפוש שמקדים את זמנו אחר ידיעות נשגבות. חיים שיש בהם 2 רגליים על הקרקע עם הרבה טעם של מצוות התורה, חיים כמו שאומר הרב הרוש עם הרבה פשיטות של אמונה.

הרב מוצפי מי באמת חיסל את קנדי

גלה את יעודך הרב גלעד שמעא חובה לצפות מרתק ביותר חובה לצפות!!!

קריאת שמע של ילדה קטנה

בס"ד

קריאת שמע: מיומנה של בעלת תשובה

כל אחד יודע כמה קשים הם הימים הראשונים בבית הכנסת, כשאתה לא יודע איך להתפלל, איפה לעמוד, מתי לכרוע. ולפתע באה לבית הכנסת ילדה אחת עם אמת משלה, לבד לגמרי, ובפשטות טבעית כל כך מבקשת עזרה

רונית שיינפלד הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

כולכם מכירים בוודאי את השעה הכי קסומה בשבוע - השעה שבה השבת נכנסת, וכל היקום משנה את קצב נשימתו. בדרך כלל אני מקדימה להגיע לבית הכנסת כדי להתייחד עם היושב במרומים ולהריח את ריח התפילה שספוג בכל פינה. יש לי מקום קבוע בעזרת הנשים, בפינה צדדית, ובדרך כלל הספסל כולו שלי. בלי הפרעות סרק. הפרטיות הזו מאפשרת לי לעצום את העיניים ולהתמכר לניגון חיי. לתהליך התשובה שלי אני קוראת מסע רוחני שבו למעשה יש לי דיאלוג מתמשך עם בורא עולם. דיאלוג מרוכז ומדוייק להפליא שמביא אותי לתובנות מדהימות. בדיאלוג אני מוכרחת להתבוננות מעמיקה על אנשים, ומוצאת את עצמי מופתעת מטוב לב ומנתינה. לפני מספר שבועות, בעיצומה של קבלת השבת, שבה נפתחים שערי השמיים לרווחה, יד קטנה נגעה בי. ראיתי מתוך אותיות התפילה את ידה הקטנה מושטת אלי, מקפלת בתוכה סידור קטן. "תראי לי איפה מתפללים", ביקשה. הרמתי את ראשי, וראיתי מבט כחול השייך לילדה קטנה שמביטה בי בביישנות-מה. "אני יכולה לשבת לידך?", שאלה. "כן, כן, בוודאי", השבתי לה. פתחתי את הספר והצבעתי לה עם האצבע על השורות הנכונות. הבטתי בה. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, ותהיתי ביני לבין עצמי מה מביא ילדה בת 10 לבית הכנסת. לבד. בלי אמא או אחות. ככה לבד. כי היא החליטה יום אחד. מדי פעם היא איבדה ריכוז והציצה לעברי לראות באיזה עמוד אני נמצאת, וכשהיא לא שמה לב הרשיתי לעצמי להתבונן, וראיתי שהילדה המתוקה לובשת שמלה נקייה, לבנה, כמו של חנהל'ה. עם קוקיות זוהרות בשיער. ניכר היה שעשתה מאמץ להגיע מגונדרת ומושקעת כל כך לבית הכנסת. כמי שעובדת עם ציבור מעל 15 שנה יכולתי להבין שהנעליים שהיו קטנות עליה לפחות ב 2 מידות מעידות על קושי. קושי שלא עצר אותה מלהגיע. כל אחד מאיתנו יודע כמה קשים הם הימים הראשונים בבית הכנסת, כשאתה לא יודע איך להתפלל, איפה לעמוד, מתי לכרוע. כמה קשה לבסס את העמדה שלך בחברה כחוזר בתשובה. ולפתע באה ילדה אחת עם אמת משלה, ובפשטות טבעית כל כך מבקשת עזרה. בלי שאלות, בלי ספקות. פשוט נוכחת. נחושה בדעתה ללמוד. עזרת הנשים החלה להתמלא, מנקזת אליה נשים אוהבות, מסורות, שמצטרפות יחד לפיוט הנפלא "לכה דודי לקראת כלה". והיא יושבת לידי מסתכלת סביב. מדי פעם מגניבה מבטים לעברי, ואני משתדלת לנסוך בה בטחון ועונה לה בחיוך. אנחנו מתקדמים ומגיעים ל"מעריב ערבים ובחכמה פותח שערים", היא קוראת בעיון את מה שכתוב, מנסה להתרכז. החזן מפליא בקולו מעביר בנו רטט, מוליך אותנו ל"ברוך אתה ה, אוהב את עמו ישראל לעד". לפני קריאת שמע כולנו מסתדרים באי נוחות בספסל, מתוחים, משתדלים לעמוד בקצב. כולם ביחד נאספים לקריאה אחת נחרצת, ואני מביטה בה מרותקת. ילדה מבית קשה יום, שעשתה מאמץ עילאי להגיע בגפה לעזרת הנשים, והכינה את עצמה למפגש עם אבא. ברגע זה ממש לוחצת בחזקה בשתי אצבעות על עיניה וקוראת בקול צעקה את הקריאה שמהדהדת לכל יהודי בנשמה. מעוותת את פניה בחוזקה ואני שומעת אותה קוראת "שמע ישראל, ה אלוקינו, ה אחדדדדדדדד". היא נשארה ישובה בכסא עוד דקה, יכולתי לשמוע אותה אומרת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". היא לא זזה מהכיסא. ישובה כפופה עם הספר על רגליה. יכולתי להישבע שהקריאה של הקטנה העלתה את כל התפילות שלנו המתפללים למעלה. ישר אליו. חיממה לי את הלב הידיעה שלא משנה מה יקרה או מה קרה, מאיפה היא באה ולאן היא הלכה, מה היא לבשה ומה היא למדה - היא פשוט התפללה. הזרעים של האמונה נבטו בה בגיל כל כך צעיר. אני מאמינה שכל אדם שאנו רואים ופוגשים בא ללמד אותנו משהו. רק צריך להעיז ולראות דברים בבירור. ואני מישירה מבט ורואה שלא שמתי לב, אבל בית הכנסת מלא בנערות וילדות שמגיעות לבד.  ואני רואה אותן, את הנערות הצעירות, מסרבות לקבל את המציאות המורגלת בחוץ. לא מפחדות ללכת אחר צו לבן, שמורה להן את הנתיב לבורא עולם. מדלגות על מוסכמות וצווי אופנה, מחליטות שיש דבר גבוה ונשגב ששווה הקרבה. אלוהים נמצא איפה שתתנו לו להיכנס. רק תאפשרו. לעיתים הוא מגיעה בדמות של אמא או אחות. לעיתים בדמות של רב או שוטר. רק צריך להבין מה הוא באמת אומר. ובמקרה שלי, בדמותה של ילדה קטנה שבאה להראות לי אמונה תמימה, בלי שאלות ובלי לבטים. רק רצון לגבש לעצמך אמת רוחנית בלי קשר לגילך. והילדה לא נשארה עד הסוף. החליטה שהיא ספגה בדיוק את מה שהיא צריכה. עד היכן שהיא יכולה. ומה שמפתיע הוא ששבוע אחרי זה היא הגיעה באותה השעה, מגישה לי את הספר באותה השיטה. "את מוכנה להראות לי איפה מתפללים?", היא שואלת , ואני ישר מחייכת. "בואי, שבי". ,  וכמו ריטואל  קבוע של שתינו, היא קבעה את מקומה לידי. מגיעה באותה השעה, עוזבת אחרי קריאת שמע. לבושה במיטב בגדיה, עם קוקיות זוהרות בשערה, הסנדלים עדיין קטנים לרגלה. ואני ? מנסה עדיין להפנים תמימות של אמונה שנמצאת בתוך ילדה, שאיני יודעת אפילו את שמה.

להרגיש בת של מלך

בס"ד

בדרך כלל אני משתדלת ללמוד כמעט כל יום. כך שאני מוצאת את עצמי לעיתים תחת ערימת ספרים. מידי פעם עורכת סיכומים. מכינה לי פתקאות קטנות שאדע לומר את הפסוק הנכון ברגע הנכון. שתמיד תהיה לי תשובה על מה שאני נשאלת. תקופה ארוכה שיש לי רעב בלתי נדלה לדבר תורה ואני, תלמידה ממושמעת מנסה בכל הכוח להדביק את כל הידע בזמן הקצר שעוד עומד לרשותי.

נוכחתי לדעת שלעיתים עם כל הידע התיאורטי, ישנם מצבים בחיים שמספיק מקרה קטן אחד שיכול לתת לך את האמת על מגש. ישנם שיעורים מסוג אחר שבהם לומדים הלכה למעשה את כל התיאוריות במכה אחת או כמו במקרה שלפניכם,  על הבשר. רק משפט אחד בהיסח דעת של חבר, מכר או סתם בן משפחה יכול להמחיש לך למה באמת התכוון המשורר.

אנחנו קבוצה של תלמידים שלומדים בכל שבוע עם רב מיוחד. שמטעמי צניעותו לא אזכיר את שמו. רב שיודע לעורר בנו את הדבקות בשם יתברך. ובכל שיעור אתה יוצא ממנו עם תובנה של "איך לא ידעתי את זה קודם"? וככה אנחנו, קבוצה של מחפשי דרך  מתכנסים אחת לשבוע בבית אחר ומנסים לקבל קצת מההתלהבות שלו בעבודת השם.

ביום חמישי האחרון היה תורי לארח את הקבוצה. דבר שאני עושה בשמחה רבה.  כרגיל הרב דואג להסביר לנו בדרכו הייחודית על חשיבותה של אהבת חינם וכף זכות ומנסה בכל כוחו להסביר לנו את חשיבותה של הפשטות.

בתום השיעור המיוחד נשארנו רק אני, הרב, שמעון הצדיק ועוד תלמיד חדש. למען האמת לאף אחד מהם לא היה רכב ומאחר שעברה שעת חצות גם תחבורה ציבורית לא היתה אופציה. הרב חיכה לטרמפ שלו ואני התנדבתי להקפיץ את שמעון הביתה. רבע שעה לכל כיוון.

"אין מצב שאת לוקחת אותו" העיר לי הרב. הבטתי בו "יש לי רכב, זו לא טירחה  עבורי". השבתי לו ביבושת. "את לא נוסעת עם גבר לבד בשעה הזאת, ההלכה לא מתירה זאת". לא האמנתי למה שאני שומעת. "איך אתה מצפה שהוא יחזור הביתה?" שאלתי בתמיהה. "נמצא פתרון" אמר הרב והוסיף "אף אישה לא תיסע עם גבר בשעות האלה אם הוא לא בעלה, וההלכה חלה גם עלייך רונית". הסביר בתקיפות שלא השתמעה לשתי פנים.

בגלגול הקודם שלי הייתי כועסת מאד. הייתי נותנת לו הרצאה חינם אין כסף כמו שרק אני יודעת. הוא היה מקבל ממני הסבר ארוך ומשכנע על כמה שובינסטי וקטן זה נשמע. רק בגלל שאני אישה ! 

אך הפעם הגבתי באופן שונה. כאילו מישהו הדליק לי פנס. התיישבתי בחזרה בכסא. ובפעם הראשונה הבנתי שהפנס הזה מסנוור.

התובנה חדרה לי לנשמה בבת אחת והיא לחשה לי שמי שקטנה זו בעצם את. איך לא הבנת שכל ההגבלות שההלכה נותנת לאישה אמורים להגן עליה? איך לא הבנת שיש מישהו שדואג לך? שכל מה שהוא רוצה לומר זה שאת יקרה, שכל צעקתו היא שתביני שאת קדושה?

זה זעק לי בכל הגוף. לא ייתכן שלא שמתי לב עד עכשיו כמה רכות יש באמירה הזאת. כמה חמימות ודאגה כנה כמה אהבה והערכה לאישה יש בהלכה שעד לא מזמן היתה נראית לי חשוכה.  

לא ידעתי את הערך האמיתי שלי כבת ישראל. נסחפתי עם זרם המתירנות שבו הגבולות מטשטשים בכל יום. אף אחד לא הרים מולי את היד ואמר לי עד כאן. והנה משפט אחד גרם לי לעצור לרגע, להתבונן סביב ולהבין שיש מישהו שדואג לי שם למעלה, שלא אטעה, שלא אבוש ושלא אכשל לעולם ועד.

אחרי כמה טלפונים אמר לי הרב "בואו, נוסעים",  "איך?" שאלתי בעיניים גדולות. "אני והתלמיד החדש נלווה אותך, ואנחנו נסתדר משם". השיב.

אני לא יודעת אם אני אצליח להעביר לכם את התחושות שרחשו בתוכי באותה חצי שעה של נסיעה. לראשונה בחיי הרגשתי שכמה טוב שאני לא מנהלת את החיים שלי לבד. שיש מי שמחליט עבורי.

הרכב נסע באיטיות, אתם בודאי יכולים להבין שקצת קשה לנסוע עם 3 גברים מאחורה.  חייכתי לעצמי כל הדרך ושיחזרתי את אותן פעמים בעברי שנסעתי בסיטואציות כאלה ואחרות. מעולם לא נתתי את דעתי למה בדיוק אני עושה. כאילו השכל שלי יצא לפנסיה. לא השכלתי להבין את הדברים כפשוטם או ליתר דיוק ביופיים.

 הנסיעה עברה עלינו בשקט יחסי. היה נדמה לי שכולם קוראים את המחשבות שרצות לי בראש. אם היו לי כתוביות מאחורה אפשר היה לקרוא את השיחה שלי עם עצמי, שבה ניסיתי לתת פרשנות למה שאני מרגישה ותאמינו או לא החמימות שהרגשתי נקראת ענווה.

"ברמזור שמאלה" פקד עלי הרב. "אני זוכרת" השבתי בחיוך. "לא חשבתי להוריד אתכם קודם". הוספתי. שמחתי בליבי שהשם זימן לי קורס מזורז בנשיות אמיתית מהי. מודה לו ולשמו על החסד הנפלא.

הורדנו את שמעון הצדיק  "הרב לא רוצה שאקח אתכם הביתה?" שאלתי בתמימות. "תודה" השיב, "אני לא מתכוון להיות לטורח על בת ישראל", אנחנו נסתדר.

הרב והתלמיד החדש ירדו מהרכב, "אנחנו מודים לך על הכל" נפרד ממני לא לפני שהמטיר עלי צרור של ברכות שאזכה כבר להחליף את הטרנטה שלי לרכב חדש. "הכבוד הוא כולו שלי" עניתי. והוא לא ידע עד כמה.

אני כותבת לכם את הדברים מלב פתוח. ההתרגשות מהגילוי שולחת זרועות לתחומים אחרים בחיי ושופכת אור על כל התפיסה שלי כאשה. מה שלמדתי בערב ההוא לא משתווה לעשרות שעות של שיעורים, הרצאות, ספרים ומה לא. שום דבר לא משתווה לרגע אחד של הארה, רגע אחד קטן המבהיר לך כמה שאת חשובה לו "ויתאו המלך יופייך כי הוא אדונייך והשתחווי לו" (תהילים מה).

ימים של סליחות

בס"ד

 ימים של סליחות / טור שיפורסם ביום חמישי בס"ד בהידברות

רוח של ימים נוראים מנשבת ברחובות העיר, דואגת ללטף את פני בעקשנות.  יכולתי לחוש את  צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקביות בנבכי נשמתי.

בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשי, במחשבותי, וברצונותי הסמויים ביותר. נאלצת בכל רגע לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולומר את מה שלא העזתי עד כה.

לומר את הכאב הבלתי נתפס ובודאי לא הגיוני לכל בר דעת. לומר מילים ואותיות צרורות שמנוגדות לכל מה שמצופה ממני, לומר מילה אחת ויחידה. סליחה.

סליחה במובן קצת אחר של המילה, במובן קצת שונה מהמקובל. סליחה שהגיעה אחר שנים רבות של התפכחות ותשובה, אחרי דרך מייגעת וארוכה של התבוננות אמיתית על החיים.

הסליחה שאני מבקשת לומר אינה סליחה מהמשפחה, מהילדים או מבעלי היקר, הסליחה שאני מבקשת אינה מחברותי החביבות או מהבוס בעבודה. הסליחה שלי נועדה לרכז לתוכה את כל מה שטעון תיקון ושינוי בחיי, את כל מה שלא הצלחתי לדאבוני להבין בעבר.

זו בקשת סליחה פשוטה ביותר, שזועקת בקול רם את מה ששנים היא צופנת פנימה, חונקת בחובה אמת אחת פשוטה. זו בקשה של סליחה מאחת יחידה, עדינה ורכה. זו בעצם בקשת סליחה, מהנשמה שבי, כן, זאת הטהורה.

אני מבקשת שתקבלי את סליחתי על כל הפעמים שהייתי עסוקה בלהקשיב לדברי ריק והבל ולרגע לא עצרתי אותך לשמוע. לא הטיתי אוזן ושאלתי לרצונך, ורק הנמכתי במוחי את עוצמת קריאתך.

סליחה על כל הפעמים שהלכתי שולל אחרי מצגות של שווא, ובחרתי שלא לראותך אפילו כשהיינו לבד. בכסילותי נשארתי עם החול בתוך העיניים, מתביישת שיראו איך את פורשת כנפיים.

ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי, מנשמתי, למעשה   מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי ליבי, והלכתי אחרי פועלי אוון שקראו בשמי.

לבקש סליחה על כל הפעמים שלא סגרתי עוד כפתור בחולצה, כי יהיה מי שיאמר עלי בזלזול שאני צנועה. מחילה וכפרה ממך נשמתי,  על שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.

  

עלי להביט באומץ לעבר המראה של חיי, המראה של אישיותי. להביט לעבר אותן שנים אבודות שהחמצתי, ואפילו לא שאלתי, מהי דרכי הנכונה. נסחפתי בשבי כמו ילדה קטנה, אחר הבערות "הנאורה".

אין לי להלין אלא על עצמי, על הקליפה הקשה שאחזתיה בחזקה. על הפחד שגרם לי לצעוד בנתיבם של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים, בנתיב של מה יחשבו עלי משפחה וחברים.

 אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, זאת שהיתה דעתה קלה. היה כל כך קל לשכנעה שהאמונה היא רק בלב, ודוס עם פאות הוא סוג של אויב. היה קל לפתותה  שהאור הוא החשיכה, חשיכה שהאפילה על נצנוץ הנשמה.

ואת נשמתי האהובה, לא ויתרת לי שנה אחרי שנה. בכל עיקול של דרך, בכל מילה של חבר, היית שם, לוחשת, ממתינה שאתעורר.  ממתינה שאולי בשבריר של שניה, אשמע אותך אומרת את שמי, בקול ענות חלושה.

ברגע מסויים שחתך את האוויר כמו סכין, שמעתי את בכייך. שמעתי את בכייך מתוך כל השקר שהיה סביבי. שקר שהתמוטט כמו מגדל של קלפים, שפגש לשניה משב רוח קליל.

בכייך נשמע למרחקים והנביט בגופי זרעים של חרטה. בכית נשמה אהובה על אבדת הזמן, ועל אובדן התמימות. בכית נשמה יקרה על אבדן של דעת ועל ימים שלא ישובו לעולם. 

כל שנותר לנו נשמה יקרה זה לאסוף את עצמנו ולהכיר מחדש. לערוך היכרות נינוחה ומחודשת, לא לפני שנזכור לחבוש את פצעי האיוולת. פצעים שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת, פצעים של טפשות, איך לומר, מתפרצת. להביט רק קדימה ולאחות את קרעי העיוורון, שהשאירו בנו לא יותר מסתם פיסת זיכרון.

כל שנשאר לנו זה להרים את הראש ולהודות למלך מלכי המלכים שנתן בעולמו את התשובה עוד בטרם נברא העולם. נתן בעולמו את האפשרות המבורכת לבקש סליחה ולהמשיך הלאה. נתן את האפשרות לקנות בתשובתי מחק לבן וגדול, ואת כל השורות הלא מחמיאות של חיי למחוק.

   

תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. שער שפתוח עכשיו לרווחה, לכל מי ששומע את צעקתה של הנשמה. שער של רחמים וסליחות, שער של חשבון נפש והקרבת קורבנות.  ובשער הזה, ריבון העולמים,  ישבת וחיכית לי בסבלנות אין ערוך, ממתין שחלילה לא אשאיר שורה אחת ששכחתי למחוק.  

חובה לראות עד הסוף!