זה מתחיל במקום אחד

בס"ד

כל הטעויות שלנו מתחילות ונגמרות במקום אחד,

במקום של פספוס.

פספסתי היום, פספסתי אתמול, וכנראה גם מחר.

פספסתי כי לא ידעתי באמת מי אני,

לא השכלתי לדעת מה המשמעות של המושג -

"בת של מלך",

אם רק הייתי יודעת כמה כח יש בי מתוקף תפקידי,

כבתו היקרה והאהובה של מלך מלכי המלכים,

הכל היה נראה אחרת....

להתברך בכל הברכות

בס"ד

בת ישראל זוכה יותר מבן ישראל שהשכינה הקדושה מלווה אותה בכל מקום,

כשהיא שומרת צניעות, השכינה עליה ומגינה ושומרת מכל מיני מקרים לא טובים,

ואם חס ושלום היא נוהגת לא בצניעות, השכינה מסתלקת מעליה חלילה,

וכשחוזרת להתלבש בצניעות מלאכי השרת שומרים עליה ומגינים עליה

עם השכינה והיא מתברכת בכל הברכות - 

הרב מוצאפי.

מעשה בגרביים ומסירות נפש

בס"ד

במוצאי שבת ו' אדר תשס"ד קרע הרמקול את השקט ברחובות גאולה, מאה שערים, בקריאה "הלוויתה של מת מצוה, הנפטרת מרגלית גמליאל בת אברהם, תצא בשעה עשר וחצי בלילה, מבית ההספד להר המנוחות".

זהו סיפורה המלא הוד של אשה צדקנית בדורנו אשר העפילה בהתבטלותה להנהגות ה' עִמה למדרגות גבוהות ורמות.

סיפורה מתחיל חמישים שנה קודם לכן, בהיותה נערה שהגיעה ארצה מתימן ב'מרבד הקסמים' בהיותה בת ט"ז. נערה זו עלתה ארצה כשבזרועותיה ספר תורה קטן, עתיק מאד, שעבר במשפחתה מדור לדור. כאשר נגעו גלגלי המטוס בקרקעיתה של ארץ ישראל, ופקידי הסוכנות מיינו את העולים החדשים מתימן, נטלו ממרגלית את אוצרה היקר, ספר התורה, כדי להניחו ב'משמרת', ואותה לקחו לבדיקה רפואית, גורלית. 

והנה בעת הבדיקה קבעו הרופאים בטעות חמורה!!! שהנערה שעלתה מתימן, חולה בצרעת, ושלחו אותה מיד לבית החולים למצורעים בשכונת טלביה בירושלים. היתה זו טעות נוראה של הרופאים, ולמרות שהיא עצמה ידעה שהקביעה הזו אינה נכונה כלל, לא היה באפשרותה להתנגד לכך, ובעל כרחה הגיעה לבית חולים זה, בו היו מאושפזים חולי צרעת, ושם... נדבקה בצרעת.

חולי הצרעת הרגישו מנודים, שכן באותה תקופה לא היתה לכך תרופה, ומי שנתקרב אליהם היה נדבק, לכן אף היותר קרובים היו נמנעים מביקורים. בשל ההחלטה של הרופאים שקבעו שהיא חולה בצרעת, נותרה ערירית במשך כל חייה. האשה השלימה עם מר גורלה, ומעולם לא התלוננה על כך שנגזר עליה להישאר ערירית, ולא לחבוק בן בזרועותיה. אבל דבר אחד היה איכפת לה, ומעולם לא השלימה איתו – על ספר התורה היקר שהיה חבוק בזרועותיה, ועמו באה ארצה. כאב לה מאד שהספר נשאר בידיהם של אנשי הסוכנות ולא הושב לה. היא החליטה לחסוך אגורה לאגורה מכספי הבטוח הלאומי ששולמו לה, כדי לכתוב ספר תורה חדש. מה כה איכפת לאשה אומללה וערירית? מה מנקר לה כל העת בראש? רק ספר התורה. 

היא קמה בבוקר עם מחשבות על ספר התורה, הלכה לישון עם המחשבות הללו, וכל מהלך סדר יומה עבר עליה רק בנושא זה. היא מצאה סופר תימני ירא שמים ומסרה בידיו את מלאכת הכתיבה. ורצון יראיו יעשה, לאחר מאמצים כבירים הצליחה לחבוק את ספר התורה החדש בזרועותיה, ולאחר מכן הכניסתהו אחר כבוד לאחד מבתי המדרש התימניים.

לאחר שספר התורה היה בהיכלו, לא היה מאושר ממנה. היא חזרה אל חדרה בבית החולים, קורנת מאושר, כשהיא רוקדת ומכרכרת לכבוד התורה, ומשתפת בשמחתה זו את כל יתר החולים האומללים, אחיה לסבל רב השנים.

אבל, גם לאחר האירוע המשמח, לא תמה מסכת היסורים הגדולה שלה, ולא שפר עליה עדיין חלקה וגורלה. לא עבר זמן קצר ובבית הכנסת ההוא פרצה שריפה, שכילתה גם את ספר התורה... הבשורה המרה הגיעה אליה בעת שמצב הרפואי הוחמר מאד. מחלה קשה הלמה ברגליה, ואצבעות הידים והרגלים נפצעו באופן אנוש, ואם לא היה די בכל זאת, הרי שגם במוחה התגלה גידול ממאיר רחמנא ליצלן. אבל היא, כבר אמרנו, לא באה בתלונות לאף אחד, גם כשנודע לה דבר המחלה הקשה, היא אינה מוציאה הגה של תלונה, ולא באה בטענות. ובעוד שאנשים אחרים היו מאבדים כבר מזמן את כל שמחת החיים שלהם, היא נתחזקה ברצון אחד 'הטוב בעיניך עשה'... הדבר היחיד שכאב לה בשעה קשה זו, מה יהיה עם ספר התורה? מה עשתה, היא פנתה לבטוח הלאומי וביקשה הלוואה... כיצד תחזירי את הכסף? שאלו פקידי הבטוח בתמיהה. והיא משיבה, תשעבדו להלוואה זו את כל תקבולי הבטוח הלאומי עד סוף ימי! וההלוואה אכן ניתנה לה. יצרה בשנית קשר עם אותו סופר תימני שכתב לה את הספר הראשון, וביקשה ממנו שיכתוב ספר שני! הספר החדש הוכנס לאחד הישובים בסמוך לירושלים, ולשמחתה, גם הפעם, לא היה גבול.

סיפר הרב אפרים הולצברג, שכאשר ביקר אותה פעם, היה עד לדו שיח בינה ובין האחות שטיפלה בה בבית החולים. מרגלית, פנתה אליה האחות, איזו שטות עשית כאשר ויתרת על כל כספך בשביל ספר התורה, ראי, עכשיו אין לך אפילו גרביים נקיות לגרוב על רגליך... כל הגרביים שלך קרועות, ואין לך אפשרות לקנות חדשות... אבל הצדקת הזו משיבה לה ללא היסוס: את הרי יודעת שאני אשה ערירית, וכי מה רצית שאשאיר אחרי בבוא יומי, זוג גרביים? זה כל מה שיישאר אחרי בעולם הזה? במקום הגרביים הללו אני העדפתי להשאיר אחרי ספר תורה מפואר ומהודר. זה הילד שלי בעולם!!

אשה יראת השם

בס"ד

"שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל"

הכוונה של שלמה המלך ע"ה, לתת מוסר לנשים ולהבהיר להן שיופי 

הוא הבל, והעיקר - יראת שמים.

והבטחה זו של "יראת ה' היא תתהלל",

היא עצמה שכר של מידה כנגד מידה.

כנגד שויתרה האשה על כבוד מדומה ועל חן מדומה ומזויף,

בהתעטרה בגדי צניעות ובהנהגה צנועה - תזכה לכבוד ולהילול אמיתי,

שכולם יהללוה על אצילותה ועל קדושתה,

ושכרה איתה בעולם הזה ובעולם הבא, 

וזאת "כי חן וכבוד יתן ה'" (תהילים פד יב) ולאשר חפץ - יתננו.

(האור שבך)

מה תעשנה הנשים?

בס"ד

הרבנים החשובים הרב אברהם וולף והרב דוד קליינפלאץ זצ"ל חברו יחד ונכנסו לביתו של מרן החזון איש, ובפיהם שאלה:

"הלא כל ישראל כולו מחויב בשמירת מצוות התורה, הן הגברים והן הנשים, והנה לגברים נתן הקב"ה את מצות לימוד התורה, שעליה אמור חז"ל, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל), אבל מה תעשינה הנשים והבנות שאין עליהן חיוב תלמוד תורה, במה הן תתגברנה על נסיונות היצר הרע?"

שמע החזון איש והשיב: "בבגדי צניעות! כך מוסרים בשם הגר"א מוילנה זצוק"ל, מה שהגברים משיגים בתורתם משיגות הנשים בלבושן הצנוע".

בדיוק להיפך

בס"ד

מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. 

אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. 

השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. 

זה כל הסוד.

ליום בו האור יתמעט

בס"ד

חשוב להכין את עצמך לנפילה, ליום בו האור יתמעט

ליום בו יהיה קצת יותר קשה לסחוב בעליה את המשא,

להתמודד עם הנסיון, עם שעת המשבר,

נפילה בשינוי אותיות זה, לפני - ה'.

בזמן שיש שלכת בחוץ, זה הרגע שבו אתה 

עומד לפני מלכו של עולם, 

עומד בתפילה. 

זה הזמן להתחבר לפנימיות הכי עמוקה שלך.

להתפחד

בס"ד

בסעודת ההודיה של מיכל החלו לשיר שירי הלל לבורא עולם , אחד השירים היה של רבי נחמן "כל העולם כולו גשר צר מאד.."

ואז באמצע השיר עמד אביה של מיכל ושאל " רבי נחמן אומר -האדם צריך לעבור על גשר צר מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל" אבל מדוע הוא כתב "יתפחד" ולא יפחד, מה ההבדל בין המילים? "

כולם שתקו, אף פעם הם לא חשבו על זה..

ואז ענה להם האב: ההבדל בין שתי המילים ,לפחד זה פחד מדבר מוחשי, משהו שגורם לך לפחד..

לעומת זאת להתפחד- זה להפחיד את עצמך..

רבי נחמן רמז לנו שגם שאנחנו מפחדים בגשר הצר זה לא בגלל הגשר אלא בגלל שאנחנו מפחידים את עצמנו..אבל האמת זהו פחד שווא.. כי הקב"ה איתך בכל מקום..רק צריך לבטוח ולהאמין...

לכולנו יש את הגשר הצר שלנו, הניסיונות, הקשיים בחיים, הבעיות שחולפות ושוב מגיעות אלינו..

תדע לך שכל נסיון שיש לך, כל קושי שאתה עובר, בורא עולם ממש איתך, את תפחד לעבור את הגשר, הגשר אומנם צר , והתהום למטה גדולה, אך תסמוך על מי שהביא אותך לגשר הזה שהוא גם יעביר אותך..

הפחד שלך הוא פחד שאתה פשוט גורם לעצמך..

אם פשוט תשליך את הקושי שהגיע לך על הקב"ה ותאמר לו " אני בידים שלך, כטוב בעינך עשה "
תחזק בכך את האמונה שלך. בו ותראה איך ברגע הוא שולף אותך מהגשר הצר אל אולם רחב ידים..אל מקום שרק ממנו תוכל לצמוח..

הקושי של היום, הגשר הצר שלך הוא הדרך שלך למקום הרבה יותר טוב משהיית לפני..

אמת אחת קטנה

בס"ד

ירדתי בצעדים מהירים במדרגות, חיה כבר חיכתה לי חסרת סבלנות ברכב. כל כך לא נוח עבורי לעזוב את הבית בשעה כזו, לעזוב אחרי מקלחות, אחרי ארוחת ערב, ושעה לפני שהולכים לישון. יכולתי לשמוע את הכרית הלבנה שנמצאת על המיטה שלי קוראת לי בקול ומבקשת ממני לחזור אליה.

טיפות הגשם של היורה עדיין לא התייבשו והשאירו את חותמן על הבוץ שהצטבר על הכביש. "סליחה על האיחור", עניתי כמתנצלת. "לקח זמן עד שהצלחתי לצאת מהבית, הסידורים שלפני השינה עם הילדים קצת מעכבים אותי".

המאזדה הקטנה גמאה את הדרך בקלות לכיוון העיר ראשון לציון, הטלפון צלצל בתיק שלי, מסגיר את העובדה הידועה לכל דכפין שאני נמצאת באיחור פראי וכבר מחכים לי, "אני בדרך", עניתי מבלי לחכות למענה, "רבע שעה אצלך".

כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי האם אני באמת ראויה לבוא ולדבר מול קהל של נשים. האם באמת זהו רצונו של ריבון העולם. כל פעם מחדש חולפת במוחי המחשבה האם יש לי מה לומר, מה להעניק לנשים יקרות, שעזבו בית וילדים רק כדי לבוא ולשמוע אותי מדברת איתן על הפרשת חלה.

לאחר הסתבכות קלה בכבישים, מצאנו את הבית. קולות הנשים שבקעו מתוכו גרמו לי להעלות דופק. "אין לי על מה לדבר איתן בעצם", הפחד החל לטפס במעלה הגרון, החיים שלי כל כך בנאליים ולא חשובים כדי שאדבר עליהם. במחשבה שניה, אולי היה עדיף לשמוע לקולה של הכרית ולעשות אחורה פנה.

לאחר היכרות קצרה, הבחנתי כמו תמיד במבטים החשדניים של הבנות, תמיד נדמה לי שברגעים הראשונים אני עוברת סריקת מערכות שלא היתה מביישת עובר בחודש שביעי. זהו רגע שנדרשים ממני הרבה תעצומות נפש ונשימה עמוקה במיוחד, דקה לפני שאני מתחילה. מתחילה לשיר את מנגינת חיי.

איכשהו בדרך לא דרך, הקדוש ברוך הוא מניע את שפתי, למען פי יגיד תהילתו. אם לפני שנים הייתם אומרים לי שיבוא יום ואעמוד מול קהל ואספר את סיפור ההתחזקות שלי ואיך כל השבילים התחברו בסופו של דבר למקום אחד, לא הייתי מאמינה לכם.

הייתי מגחכת אם הייתי רואה תמונה של עצמי עומדת בבגדים ארוכים, מכוסה מכף רגל עד ראש, ומבקשת לגעת בלבבות. מבקשת לגעת במקום הכי רגיש של אלו שהטעו אותם כמוני, מבקשת לגעת בנשמה של כל אחת ואחת מהנשים למען ידעו כוחו של מלך מלכי המלכים, למען ידעו כוחה של תשובה, למען ידעו כולן כוחה של הפרשת חלה.

לאט לאט התחלתי לפתוח את סגור ליבי, מתארת בפניהן איך הגיע היום שבו הנשמה מבינה. איך הגיע היום שבו הנשמה נעתקה ממקומה וחזרה לביתה, חזרה אל המקום היחידי שבו היא מרגישה נחמה.

המילים זרמו מתוכי, מתרגשות כאילו אני חווה את הכל מחדש. החשדנות שהרגשתי פינתה את מקומה להזדהות, להבנה, לרגעים של חמלה. המילים עשו את שלהם והחלו מקלפות ממני שכבות כדי לגלות אמת אחת קטנה, מגלות את היום שבו ליבי נחצה לשניים.

הרגשתי שאני עומדת חשופה. חשופה כביום היוולדי. ללא שכבות של הגנה, ללא שכבות מיותרות של העמדת פנים. ללא קליפות של זיוף והליכה בשדות זרים. חשופה. אין מילה מתאימה יותר לתאר את המקום שעמדתי בו.

אם אפשפש ואנבור במשמעות של המילה "חשופה" עבורי, אגלה שבניגוד למשמעות שלה, היא מהווה עבורי מצע נוח. היא מהווה רגע שאולי אני מבינה שזאת אני, רונית האמיתית. אני מביאה את עצמי בלי תחפושת, בלי הצגה. אני לשם אני.

בספירת מלאי אפשר לומר שכל מה שהיה שם זה אני ואמת שנמצאת בתוכי, אני ואלוקים אחד אוהב, ושום דבר אחר. היה לי כל כך טבעי להרגיש אותי, להרגיש שאני מתאהבת מחדש באורו של עולם, מתאהבת בנקודה שבה חדרה למוחי ההבנה שלא משנה מי עומד מולי, או מה נדרש ממני, האהבה הזו לקדוש ברוך הוא היא הדבר הכי חשוב בעולם.

האהבה הזו מדברת מתוכי. האהבה הזו היא מניעה אותי, היא ורק היא נותנת לי את הדלק, מאירה לי את הנשמה, האהבה הזו בונה אותי ובונה עבורי את הכלי שהיה שבור הרבה זמן מחיי, ואילו עכשיו, הטיפות של הרגש העצום הזה אוטמות כל סדק בכלי שמתחיל לקבל צורה.

האהבה הזו נגעה בכולן, פה ושם ראיתי עיניים לחות, ראיתי עיניים מתרגשות וידעתי בוודאות שבכל אחת ואחת מהן יש את אותו גרעין של אהבה, אותו גרעין של שלמות אלוקית שנחבאת בתוך הנשמה, אותה נקודה פנימית שמחכה ליום של התעוררות, מחכה ליום של אביב חדש.

רציתי לחבק אותן, לומר להן שלא יפחדו להנביט את הגרעין, שלא יחששו להשקות אותו במים צלולים ונקיים. שלא יחששו לעצום עיניים ולתת לנשמה להוביל אותן, שיסמכו על מלכו של עולם שיביא אותן לחוף מבטחים.

בכל פעם מחדש אני נפעמת מהעיניים שמדברות אלי, מהעיניים שצועקות לי, "גם אני רוצה", זה מרגש אותי ערב אחרי ערב להבחין בברק שמאיר במבטן ולוחש לי, "גם לי יש נשמה שרוצה לפרוץ החוצה".

כשהגענו לטקס הפרשת חלה עצמו, אפשר היה לחתוך את הקדושה באוויר, זה משהו שקצת קשה לי להכניס לתבנית של מילים. היתה דממה מבורכת, דממה שכולה אומרת שכינה. דממה שכולה אומרת אחדות ולב מתעורר.

בנות של מלך, זה מה שהן, וזה לא משנה מה הן לבשו או מה הן חשבו. קיבלתי את ההוכחה שלכל אחת, לכל יהודיה יש את נקודת האמת בתוכה, צריך רק ללחוץ על המתג הנכון שידליק בעבורה את האור.

כשהגעתי הביתה סמוך לחצות, נוכחתי לדעת שהכרית חיכתה לי באותו המקום, בנאמנות מעוררת הערצה, רק עם תוספת של אפרוח קטן בשם הללי מרים שהחליטה שהכרית שלי טובה משלה.

נכנסתי למיטה מותשת מהאנרגיה שהוצאתי, ידעתי שמחר אקום עייפה לעבודה, לא מצאתי את הכוחות לומר קריאת שמע שעל המיטה, אבל הצלחתי לבקש ברגעים אחרונים של בהירות מאורי וישעי שלא ישכח אף בת שלו, שלא ישכח את אותן נשמות יקרות שעדיין לא הצליחו לגלות את האהבה העזה שתפתח להן את הלב, שלא ישכח את הבנות שעדיין לא הצליחו לגלות שיש להן אבא אוהב.

התחברו לעולם שסביבכם

בס"ד

החיים הם סידרה של למידה מטעויות. כך אנו לומדים ללכת ולדבר וכך אנו צומחים ומתפתחים בכל תחומי החיים. בחיים, קל לחיות בבועה הקטנה שלנו ולהיות עסוקים בעצמנו. אבל אז, אנו לא רק מנותקים מהעולם - בסופו של דבר אנו מתנתקים מעצמנו. הרימו את המבט והביטו סביב, מחוץ לעצמכם. התחברו לעולם שסביבכם. רק אז תוכלו לפרוח. גם החיים לפעמים מעמידים בפנינו דרכים פתלתלות וכדי שלא ניפול, עלינו לזרום עם המתרחש. אם מגיע קושי או אפילו מתרחש אסון, חשוב לקבל את הכאב ולהכיר בכך שלאלוקים יש תוכנית כוללת ומקיפה, שנועדה בסופו של דבר להביא לטוב!

יש אנשים שמאמינים שהחיים נועדו רק לריגושים. הם לא מבינים שיש מקומות שהם צריכים להגיע אליהם. החיים הם האמצעי – לא המטרה הסופית. אתם אמורים להגיע למקום כלשהו בחייכם, לצמוח מבחינה פנימית. היו ברורים לגבי היעד שלכם ואם תדעו להשתמש בכלים שברשותכם, תוכלו להגיע רחוק!

הרב יוסי מזרחי

נקי כפיים ובר לבב...

בס"ד

אומר דוד המלך "מי יעלה בהר ה' – נקי כפיים ובר לבב..." אדם שרוצה לטפס על הר גבוה, צריך שיהיו ידיו נקיות מדברים אחרים ויחזיק רק בחבל העלייה... כך גם בענייני רוחניות, אין יכול אדם לעלות למדרגה רוחנית גבוהה רק אם הוא נקי כפיים, ללא שמץ של אבק גזלה וגניבה ולבו נקי מהרהורי עבירה. ה"חפץ חיים" התפרנס מחנות מכולת שאשתו ניהלה. פעם, נכנס אליו גוי אחד וקנה דג מלוח. שילם בעבורו ושכח לקחת את הדג עמו. חיפש רבי ישראל מאיר הכהן את הגוי בכל העיירה ראדין ולא מצאו. מה עשה? העמיד חבית של דגים מלוחים בפתח החנות, וכל קונה גוי שנכנס - קיבל דג מלוח בחינם, כדי לצאת ידי חובת הגזל של הקונה הגוי.

אף אחד מאיתנו לא יכנס לבית חבירו ויגנוב חפץ, אך ברמה שלנו כשמישהו נדחף לקדמת התור יש כאן חשש גזלה, ועוד שזה יכול לגרום לחילול ה'. ואפילו אם מישהו מוותר לנו הרי אנו צריכים רשות מכל האנשים מאחורי התור (עדיף לחכות שעה בתור מאשר לעבור על עבירת גזלה ולגרום חילול ה' ח"ו)... כאשר אנו עושים 'פרסה' בחניה פרטית של מישהו אחר בלי רשותו זה חשש גזלה, וכו'. כמה עלינו להיות זהירים שהרי בשמיים מקפידים כל כך על כל גזלה הכי קטנה.

הרב יוסי מזרחי

תשובת המשקל

בס"ד

אמרו רבותינו בפרקי אבות (פ"ה), "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה." וכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כיצד אמרו זאת חכמנו כשאנו יודעים ש"אין דבר העומד בפני התשובה?" אלא הכוונה בדברי רבותינו בפרקי אבות היא, שמי שהחטיא את הרבים, לא תהיה לו סיעתא דשמיא, (כלומר סיוע מן השמים), לחזור בתשובה. וטעם הדבר הוא, בכדי שלא יהיה הוא בגן עדן, ואלו שחטאו בגללו יהיו בגיהנם. אבל אם התאמץ ועשה תשובה, מקבלים את תשובתו. וכמו שכתב הרמב"ם, שכל אלו ששנינו שאין להם חלק לעולם הבא, ובכלל זה מחטיאי הרבים, אם שבו מרשעם קודם מיתתם, והם בעלי תשובה, הרי הם מבני העולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. וכן אמרו בירושלמי (פ"ק דפאה).

ומי הם אותם אנשים שבגדר מחטאיי הרבים? נשים ההולכות בחוסר צניעות כנגד גדרי ההלכה, שבעוון זה, הן מחטיאות את הרבים עד אין חקר. וכן אלו המוכרים בחנויות שלהם עיתונים חילוניים, ומציגים אותם לראוה לכל דורש, שגם הם מחטיאי הרבים, ועוונם גדול מאד עד אין חקר. וכן אותם המבזים את החכמים, ומטיפים לכל השומע לקולם כנגד חכמי ישראל וכנגד דת תורתינו הקדושה, שבהיותם מפיצים דעות כוזבות, גם הם בכלל מחטיאי הרבים, ותחת אשר היה ראוי להם לנצל את כחם בדיבור, לחזק את לבותיהם של חלשי הרוח לחזור בתשובה ולהתקרב עוד ועוד לעבודת ה', הם הולכים ומשתמשים בכחות שנתן להם ה' יתברך, להחטיא את הרבים כנגדו. וכל אלו הם בכלל מחטיאי הרבים, שענשם גדול, וקשה תשובתם, אלא שכאמור, אם עשו תשובה בכל כחם, תשובתם מתקבלת לפניו יתברך.

והנכון הוא שיעשו תשובת המשקל, לזכות את הרבים במצוות לכפר על חטאיהם, ואז תהא תשובתם מקובלת ביותר.

ותשובת המשקל היא, שאם היתה אותה האשה מחטיאה את הרבים בחוסר צניעות, אזי מהיום ואילך תקבל על עצמה לדקדק יותר בצניעות, ולהדריך גם את חברותיה ובנותיה ללכת בצניעות, שבכל היא מרבה קדושה וטהרב בעולם. וכן זה שהיה מוכר עיתונים חילוניים, יקבל עליו להרבות תורה וטהרה בישראל, ועלו אשר היו מקלקים את הרבים בדעות רעות, יחזקו אחרים בדעות נכונות על פי דרך ה', ובזה יכופר חטאם, ותקובל תשובתם לפני ה' יתברך.

מבעד לחרכים

בס"ד

"שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי"

כשאדם נמצא בחושך, במקום שהוא אובד עצות ולא יודע לאן לפנות

הוא מגיע למצב של אין, של ריק מוחלט, של חוסר וודאות.

דוד המלך מלמד אותנו יסוד חשוב באמונה ובדרך חיים,

אין = אותיות אני. רק כשאנחנו נמצאים

לכאורה במצב של הרמת ידיים, אז ורק אז מתגלה האני האמיתי שלנו

והנשמה שלנו מציצה מבעד לחרכים ומתגלה במלוא תפארתה.

רק אז מגיעה הישועה כי הנשמה שלנו עזרה לנו לעשות דבר שמעולם לא העזנו....

וכל זאת למה? כי נדחקנו לפינה, כי נקלענו למבוי סתום של אין.

כף ידו של בורא עולם

בס"ד

"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, 

ביקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים)

לעיתים אנחנו נמצאים במקום של חיפוש, חיפוש אחר משהו שחסר לנו.

יש תחושה מוזרה שמרגישה כמו חור בנשמה, תחושה שגורמת לנו ללכת לאיבוד.

הביטוי לזה נוכח בכל דקה מחיינו ואנו יודעים חוסר רוגע נפשי, חוסר שקט בחיים.

יצר הרע יודע לזהות הזדמנות ולהוציא אותנו לשוטטות אחר החלק שיניח על ליבנו 

תחבושת ויאטום את החור. והפעם לנצח.

לאחר שנים רבות של שוטטות בעולם וברחובות של הנשמה גיליתי שכל מה 

שחיפשתי נמצא בעצם כאן, נמצא בתוכי. עמוק. צריך רק אומץ להציץ פנימה, 

ואז, רק אז, אחרי שאוזרים אומץ מגלים שיש מנוחה לנשמה רק כשהיא מונחת במקום הנכון. 

מונחת בכף ידו של בורא עולם.

להעיז ולראות....

בס"ד

"תביני שחוץ ממך אף אחד לא יודע את האמת, אף אחד לא מבין מה עברתי", יצחק נחנק מעברו השני של הקו. "אם היית מבינה איזה מלחמה עשו בשמיים כדי להחזיר אותי לחיים האלה, לא היית שואלת אותי כל כך הרבה שאלות".

כשהוא ביקש ממני לפרסם את הסיפור שלו בנוגע לתאונה הקשה שעבר, ובה היה כ-10 דק מחוסר הכרה, כל החושים שלי התעוררו בבת אחת, היה נדמה לי שהוא מספר לי רק חלקי דברים "משהו חסר לי", ערכתי דיאלוג מהיר עם עצמי, "והיה עוד משהו שאתה זוכר, או שבעצם לא רוצה לזכור?" זרקתי לחלל האוויר.

יצחק החל לבכות, או יותר מדויק לומר, התייפח. "אני אדם חילוני כל חיי, קצין בכיר בקבע. כולם יחשבו שהשתגעתי". כל ניסיונותיי להסביר לו שיש עוד אנשים שעברו את מה שהוא מתאר לי, נתקלו בחומה בצורה. "אני בטוח שלא דמיינתי", אמר בחוסר אונים. "המשפט היה קשה מאוד עבורי, ובמחשבה שנייה אני לא רוצה להיזכר בזה יותר מדי, אנא ממך".

הבטחתי ליצחק שאם ביום מן הימים הוא ירגיש מספיק בטוח לשוחח על זה, נשב על כוס קפה ואסביר לו שהוא קיבל מתנה, וכנראה שיש לו זכות אבות גדולה מאד אם בכל זאת החליטו להחזיר אותו לעולם הזה "אחרי מלחמה גדולה", כפי שהוא תיאר באוזניי.

התהלכתי עם דבריו במשך ימים רבים, ידעתי מניסיוני שמדובר בפיקוח נפש, אך לא היתה לי ברירה אלא להניח לו ולתת לו את האפשרות לבחור לעצמו את הדרך. הדבר היחיד שנותר לי זה להתפלל עליו, לבקש מהשם שיאיר לו באהבה, שיפקח את עיניו, שתינתן לו הזדמנות נוספת.

מוחי כבר היה עייף מלחשוב. רציתי לתפוס אותו בשתי ידי ולנער אותו חזק חזק, רציתי לפתוח לו את הראש ולצעוק לתוכו שהוא ראה את האמת כפי שמעטים זוכים לראותה. רציתי לנקות את כל גרגירי החול מתוך האישונים שלו כדי שיוכל לראות בבירור. אבל יצחק בשלו. יצחק מפחד.

מהשיחות הרבות שלי עם אנשים הסקתי שלא משנה אם אתה קצין בכיר שמחזיק בכמה תארים אקדמאיים, או דוקטור לרפואה דחופה שרואה כל היום ניסים אלוקיים לנגד עיניך, יש סיכוי שאתה טועה. זה ממש לא חשוב אם אתה פוליטיקאי שעמל כל חייו להגיע לשררה, או אפילו אם הגעת להיות ראש הממשלה. לעיתים יש כאלה שבוחרים להיכנע.

כל דבר מכל היוקרה הזו לא מבטיח שיהיה בך האומץ, שתהיה בך התעוזה לראות. לראות את מה שמזגג את עיניך. כל דבר מכל אלה לא מבטיח שבנקודת הזמן הראויה תגייס את תעצומות הנפש ללכת עם הדברים עד הסוף. כי ללכת איתם עד הסוף פירוש הדבר, לאחוז באמת, ולאחוז באמת פירוש הדבר להצליח.

ניסיתי לבדוק מה השיעור שהבורא רוצה ללמד אותי, ונזכרתי שפעם אחת אמר לי הרב גלעד שמעא שצריך לבקש מהשם יתברך לצמצם את הפער בין החיצוניות לפנימיות. העובדה שאני נראית דוסית כהלכתה לא מבטיחה שאני באמת מתוקנת להפליא, היא רק אומרת שאני מחויבת.

מחויבת לשינוי ולגדילה רוחנית. מחויבת להבין שאני בת של מלך, וקידוש השם תמיד מרחף מעלי. אין לי את הפריבילגיה לעשות מה שלבי חפץ, אין לי את הפריבילגיה להיתפס לאזור שהכי נוח לי ולומר שאני דתיה לפי דעתי, למדתי בדרך הקשה שזה מקום מסוכן ומתעתע לכל אדם מאמין, כי המקום הזה מרדים אותך.

דרגות על הכתף או עושר מופלג אינם ערובה להצלחה. לא ניתן להתהדר בכך שאתה אדם מצליח כשהפירוש שלך להצלחה זה בריחה. כשהפרוש שלך להצלחה זה ניתוק. ניתוק מעצמך, ניתוק מרצונה האמיתי והחד של נשמתך.

הצלחה פירושה להילחם על האמת כשהיא ברורה לך ולבחור בה כל יום מחדש. לבחור בחיים עצמם ובכוח שמניע אותם. הצלחה בעיני היא לנצח את עצמך ואת היצר בכל יום מחדש. הצלחה בעיני היא עבודה על המידות, הצלחה היא לסלוח לאחרים על מעידות קטנות כגדולות.

הצלחה היא שאתה מבין שאתה לא שלם ובטח שלא מושלם, היא התבונה שאתה יכול להיות מאושר גם אם מסביב סבורים כולם שאתה אומלל. אפשר להיות מאושר כשהצלחת לרכוש את מנוחת הנפש, ומנוחת הנפשת מגיעה בהתאם למקום הנכון שבו הנחת את נשמתך.

הפחד מהתמודדות וממחויבות רוחנית רק מרחיק אותך מהצעקה של אותה נשמה. רק גורם לך להחריש אוזניים ולהתעלם מהדי תביעתה. בכל שחר היא מבקשת בקריאת השכווי, תענה לי, "היש השם בקרבי?".

רציתי לתת פקודה לרגליו של יצחק להתחיל לנוע, לעשות עוד צעד אחד מעבר לכל המסכים והבלבולים, מעבר למוסכמות חברתיות או פחדים דמיוניים. אני חוששת שגם הוא עם עוד רבים וטובים יעבירו חיים שלמים בריצה מטורפת אחרי משהו שנמצא רק בראשם. משהו שברבות השנים הם יבינו שהוא לא ממש קיים.
רציתי לשבת מולו ולהסביר לו שבעברי השתתפתי בריצה הזו, בעצם הייתי אצנית. ולא סתם אצנית אלא למרחקים ארוכים, עד שהבטתי לאחור ונוכחתי לדעת שנשארתי בנקודת המוצא. לרגעים אפילו שמתי לב ששכחתי לנשום. לא הייתי מודעת לכך שאני חיה בלי בחירה, מעבירה את מיטב שנותיי בלי מטרה.

נתתי ליצחק כמה ימים להירגע, הבנתי שהוא נמצא בסערת רגשות. למרות שעברו כשלוש שנים תמימות מאז המקרה, עוצמת ההלם נחקקה חזק על בשרו. "אני עדיין לא מוכן, לא רוצה לגעת בזה".

הבנתי שכל הסיפור גדול עליו עכשיו, גדול מכדי להכיל את האלוקות שנתגלתה אליו בבת אחת. ובוודאי מדובר רק במומנט של זמן. הרי הוא לא יוכל להתחמק מזה עוד הרבה, מתישהו הוא יהיה חייב לצאת מהגלות שכפה על עצמו.

לא יכולתי שלא להודות לה על סבלנותו. סבלנותו כלפי יצחק וכמובן כלפי. תודה על שחיכה לי 36 שנה, ונטע בתוכי את כל הכוחות להעיז ולראות בתוך נבכי נשמתי. להעיז ולעשות בתוך ביתי. אמשיך לבקש שייתן לי הבורא מחשבה צלולה, מחשבה שלא תהיה מושפעת משקר ורגעים של תהילה. שתמיד אבדיל בין הטוב והרע, שתמיד אראה את ידו המורה. אותה יד שמכוונת ולעיתים גם מטלטלת, אותה יד שאותי לא עוזבת.

לעצום עיניים

בס"ד

בפרשת כי תבוא מופיעות צ"ח - 98 קללות. לא פעם אנשים מפחדים מהקללות שמא ירדפו הם אחריהם... יש כאלה הנמנעים מלעלות לספר תורה שמא ידבק בהם מן הכתוב בה... זו אגב אחת הסיבות שנהגו בקהילות רבות, שהקורא בעצמו עולה בעלייה שבה הן מופיעות. מסופר על ה"חפץ חיים" שהגיע פעם לבית-הכנסת בפרשת כי תבוא והבחין שכל האנשים בורחים החוצה מפני הפחד שאחזם עקב הקריאה של הקללות בפרשה זו. אמר להם רבי ישראל הכהן מראדין זצ"ל אמשול לכם משל למה הדבר דומה: לאחד שעלה על יצועו, התהפך במיטתו ולא הצליח להירדם, אשתו המסורה דאגה לשלומו שאלה אותו: "מה לך בעלי היקר?! מדוע אינך נרדם?".

סיפר לה הבעל בצער: "ראי! מחר אני צריך לעבור ביער ומתיירא אני מן הטורפים המשוטטים שם והאורבים בכל פינה ואינני יודע אם זהו יומי האחרון." הרגיעה אותו רעייתו ואמרה לו כי יש לה רעיון שעל ידו יוכל לחצות את היער מבלי לראות אותם כלל והיא תוכל לגלות לו רק מחר בבוקר. שמח האיש וישן שנת ישרים. בבוקר היום שלמחרת רצה האיש ללכת ושאל את רעייתו מהו ה"רעיון"? "לקחה האישה חתיכת בד ואמרה לו: לפני כניסתך ליער - כסה את עינך ובכך לא תראה מאומה מן הטורפים..."

כן הוא הנמשל - סיים החפץ חיים - שהלא כל מטרת הקללות היא להורות לאדם את הדרך הנכונה ואת התוצאה של זה שבחר בדרך קלוקלת. אם כך הוא, מה אתם בורחים?! עליכם להקשיב ולהימנע מקללות אלו שהם בעצם תוצאות ישירות של פעולתנו השליליות.




הרב יוסי מזרחי

היום הזה

בס"ד

נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים.." 

ומבאר רש"י "היום הזה" בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם".

למרות שכל יום נראה לנו דומה מאוד לקודמו, שוב תפילת שחרית שוב ברכת המזון.

וכיוצא. אבל צריך להתבונן כי כל יום הוא יום חדש, שאין 

לו תחליף, וכל יום צריך להיות יום שלם בעבודת ה'. ובכדי לתת ליום החדש, 

את השלימות של היום, 

צריכים להרגיש בשעת קיום המצוות שזו המצוה של היום. 

ואז ממילא נשתדל לקיימה במילואה.