שלום ולא להתראות תל אביב שלי - טור חדש !

בס"ד

למרבה ההפתעה, הכבישים היו די פנויים, המיצובישי הישנה שלי הצליחה לפלס לעצמה את הדרך בקלות לכיוון היעד שלי, בלי להפעיל את הוייז, אפילו הרוח הנעימה שהניעה את העלים בצמרות העצים היתה מחוייכת משהו, מברכת אותי על שובי.

למען האמת הייתי די סקרנית כשאביבה התקשרה וביקשה ממני לבוא ולספר את הסיפור האישי שלי, על רגעי החזרה בתשובה, אצלה בעבודה. היה לי מוזר לחשוב שאני מוזמנת לבוא ולדבר בזמן ההפסקה בעירית תל אביב, ועוד בבית הכנסת שלהם שנמצא בקומת המרתף.

"את רצינית"?, התפעלתי "יש בית כנסת בעירית תל אביב?" חשבתי לתומי שכבר שמעתי כבר הכל, אבל תשובתה הבהירה לי שאני רחוקה מהבנה או תפיסה כלשהי.

כל לחיצה שלי על דוושת הגז הבהירה שלי שאני נוסעת בזמן הרבה שנים אחורה. השתעשעתי במחשבה שיהיה דווקא נחמד לחזור אל העיר שבימים עברו היתה לי כבית שני, או שלפחות ככה חשבתי.

כל הבנינים האפורים שמתיימרים כל אחד בתורו לגעת בשמים, כאילו שאלו אותי אם לא התגעגעתי אליהם, איך יכולתי כל כך הרבה זמן להיות רחוקה, איך יכול להיות שאפילו לא הגחתי לביקור קצר לראות איך הם מרגישים, איך בעצם הצלחתי להעביר את כל השנים הללו בלי להיזכר בהם אפילו.

מצאתי חניה צדדית באחד מהחניונים המעופשים שתמיד מזכירים לך שהכל יכול לקרות, ובכל רגע ממש. נשאתי תפילה מעמקא דליבא שאמצא את האוטו שלי באותו המקום, שלם ויפה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

אחרי סיור מאולץ בעיריה, שבו עליתי שתי קומות וירדתי שלוש, מצאתי סוף סוף את בית הכנסת. הכניסה לקומה היתה די דומה לכניסה למרתפים הישנים שבהם נדמה לך שהאנשים שנמצאים שם, בעצם עברו לגור בהם.

אחרי שסוף סוף מצאתי עובד שהיה מוכן לשוחח איתי, התקדמתי בפרוזדור שאורכו כאורך הגלות והצלחתי להגיע אל היעד. בלי לחשב שוב פעם מסלול מחדש. הגעתי אל נקודת אור גדולה ועצומה, ויש לציין גם יפה להפליא.

בית הכנסת היה מיוחד במיוחד. אי אפשר להאמין שבתוך כל הרעש והבלאגן ששרר בחוץ, ישנה פנינה מדהימה שכזו. אפילו לי היה קשה להאמין.

לאט לאט הבנות החלו להתכנס, הן זרמו לתוך בית הכנסת מחוייכות, מצפות. מידי פעם מגניבות לעברי מבטים מסוקרנים, ובמקביל מציצות בשעון לוודא כמה זמן עוד עומד לרשותם עד תום ההפסקה.

לאחר שקיבלתי אישור מאביבה, הצגתי את עצמי, ואת הסיבה שלשמה הגעתי. לאט לאט המילים זרמו מתוכי, מתוך ליבי, רציתי לגעת בכל אחת ואחת, ולומר לה שזה אפשרי. לחבק כל אחת וללחוש באוזן שלה שכמו שהשם חיכה לי, ככה בדיוק הוא מחכה גם לה.

ציינתי בפניהן שהדרך אל התשובה לא תמיד היתה קלה, ועד לאותו רגע שאני מולם היא רצופה חתחתים ואבנים שפוצעות אותך במקומות הכי עדינים שלך. הסברתי להן שכל מה שקרה לי אי שם, נועד לחשל אותי ולהפוך אותי לאדם טוב יותר. לאדם רוחני.

הרגשתי שהצלחתי לחדור פנימה, אל חומת הספקות שאולי היתה שם, מקובעת לה בתוך גבעת ההגיון והשכל הישר. הרגשתי שאפילו במקום שהאור נסתר בעיר הזאת, יש בנות של מלך שצמאות שמישהו יראה להן היכן המתג שמדליק את הכל.

 למרבה האירוניה, לא היה להן מושג קלוש שעבורי זו סגירת מעגל כלשהי. סגירת מעגל שאולי לא אמורה להכאיב לי , אבל השם עדי כמה שהיא דוקרת אותי. כמה היא חורכת בבשרי, בכל דיבור ודיבור שיוצא לי מהפה.

כל מפגש עם העיר הזאת מקיץ אותי מחלום שאני לא רוצה לזכור. מקלף ממני שכבות שכבר הייתי בטוחה שנעלמו מזמן. כל מפגש שכזה מזכיר לי ימים של מרחק גדול מהלב שלי. מרחק מרונית. מרחק ממני. מרונית שלי שהלכה לאיבוד.

השארתי להן זמן לשאלות, עונה בסבלנות לכל אחת ואחת שרוצה לדעת איך, ולמה, ובעיקר מתי. ניסיתי לקצר כמה שאפשר בכדי שישובו לעבודה בזמן. שמחתי להבין שהן חוזרות למקומן עם הרבה חומר למחשבה.

אחרי שנפרדנו בחיבוק גדול, צעדתי במהירות לעבר הרכב, משננת לעצמי כמו ילדה בת 5, את האות והמספר שבו חניתי. מוודאת שאני לא מתבלבלת ביציאה לכיוון איילון דרום, ואומרת לה שלום.

מבינה שדי הרבה זמן פחדתי לגעת בה, בעיר הדהויה, שהיתה עבורי בריחה ממציאות שחששתי להתמודד איתה. ברחתי בעצם מהכל. ברחתי וברחתי עד שלא נותר בי יותר כוח.

ראיתי אותך תל אביב שלי מבעד למראה של המיצובישי, ושמחתי שלא התגעגעתי אלייך. שמחתי שמחה של הקלה שאת כבר לא חלק ממני, לא חלק מהלבטים, לא חלק מההצגה היומית שבה הייתי בתפקיד הראשי. שמחתי שעקרתי אותך מתוכי.

ראיתי אותך תל אביב שלי מתרחקת ממני ומתכווצת לגודל הטבעי שלך. השמים מעלייך האירו אותך ויכולתי לראות משיכות של מכחול עדינות, דמיוניות, משיכות שהלכו ומחקו את הרשמים והצלקות או יותר מדוייק לומר את החרטות שהיו מנת חלקי.

כשראיתי לפני את השלט שמורה על הכיוון לעיר רחובות, ידעתי שכל מה שרציתי זה לחזור הביתה. רק הביתה. למקום שמרגיש לי הכי בטוח בעולם. למקום שבו הלהבה של הנרות מהשבת שכבר עברה עוד מחממות לי את הלב.

כל מה שרציתי עכשיו זה להוציא את לולי מהגן, ולשמוע ממנה שהיא צנועה כמו שרה אמנו, ועל זה שמחר היא כבר בגיל המתאים לבית הספר, ושעכשיו היא גם רוצה ספגטי ארוך ארוך ביחד עם שלוק אדום.

רציתי רק הביתה. כמה משמעות היתה לי עכשיו למושג בית. כמה רציתי להגיע אל הבית הקטן הזה שנמצא במעלה הגבעה. עם הגג האדום והמזגן המרעיש. כמה רציתי את החיים שיש לי עכשיו. חיים של תורה ותפילה, חיים של פשטות ושל שגרה.

אחרי שאספתי את לולי מהגן, הבנתי שהכי טוב בבית. הבנתי שלחזור בתשובה זה להניח את מקל הנדודים מחיפוש ארוך ומפרך של הנשמה שלך בעולם של הבל הבלים. הבנתי שבתשובה שלי מצאתי את הבית האמיתי שלי. מצאתי את האהבה העצומה הזו שקוראים לה אבא שבשמיים, הבנתי שמצאתי סוף סוף את עצמי. הבנתי שבעצם זכיתי.