וואי וואי איזה שיעור ! אפילו אם הלב שלכם אבן , אתם תבכו.

עורי עורי נסיכה...

בס"ד

עורי עורי נסיכה, 

לבשי את בגדי התפארת שמחכים לך בשמחה, 

לבשי ותתגאי בעצמך, בת המלוכה. 

התעלמי מהקולות שקוראים לך לעצור, 

התעלמי מכל אלו שבאטימותם בחרו להישאר מאחור. 

עורי עורי נסיכה, ותתענגי על זיו השכינה, 

לא תבושי ולא תיכלמי כי השם שמח בך, 

ולנצח כבוד השם עלייך יזרח.

עבדו את השם בשמחה

בס"ד

מסופר על יהודי תמים ופשוט שחי בגטו...ובכל עת ניסה לעודד את אחיו היהודים ולהפיח (כמה שניתן) רוח של חיים בתוך מחנה העבודה. בכל פעם שהייתה הזדמנות למצוות היה חוטף אותם. כאשר היו 10 איש היה דואג שיעשו קדיש, תפילות, כל מצווה שהייתה ניתנת לעשות בגטו אותו אדם היה מקיים בשמחה.

הגרמנים ראו שרוח היהדות חזקה שם במחנה בזכות אותו יהודי, יותר מכל שאר המקומות בגטו. הם עשו חקירה ומתברר שיש ינק'לה אחד שובב שמפיח כל הזמן רוח של יהדות בגטו. הזהירו אותו מספר פעמים שראו אותו שר ומתפלל בתוך הגטו. הזהירו אותו שאם לא יפסיק עם זה יעשו לו משפט לינץ' בתוך המנחה ו"אתה תקבור את עצמך בעודך חי!". הם חשבו שזה ירתיע אותו, אך האדם המשיך לרקוד ולשיר "עבדו את השם בשמחה".... הם לא הבינו מה מתרחש שם.

ו"סוף סוף" יצא הפסק דין ממפקד המחנה: להביא את כל הנשים והגברים למשפט פומבי שכול האנשים יראו מה זה יהודי חוצפן ששומר מצוות ליד גרמנים. אמרו לו ליד כולם תחפור כאן את הקבר שלך! (בלי כלים, בשניים).

התחיל לחפור וכל הזמן היה שר: "עבדו את השם בשמחה".

הגרמנים הנאצים, האכזריים והארורים החלו להתבלבל, הם לא הבינו את מעשיו ולא עיקלו מה קורה שם! תהו בינם לבין עצמם עד כמה הוא יכול להיות עקשן!? לפני המוות!?! הוא חופר את הקבר שלו בידיים, אמרו לו שהוא ימות חי יכסו אותו חי והוא עדיין שר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"..

 היהודי הזה המשיך לשיר, הוא רצה לפחות לקדש את החיים של אחרים במותו ולעודד אותם לפני שהוא מת. אז הוא שר ורקד בעודו חופר את הקבר. הוא סיים לחפור את הקבר והגרמנים מחכים ברגעים לכסות אותו חי.

הגרמנים ציוו עליו להתפשט ולהכנס לקבר עירום. גם זה לא הרתיע אותו.
הוא הוריד החולצה, הגופיה, מכנסים, נעלים מתכונן להתכנס ערום לקבר. דבר אחד לא הסכים להוציא את הטלית קטנה...

את הטלית קטן לא הסכים להוריד. החוטים המיושנים שלבש אותם כמה שנים רקדו לו.

הגרמני ימח שימו וזכרו דרש ממנו להוציא את זה שוב ושוב והוא לא הסכים. הגרמני הרשע אמר לו תגיד לי למה אתה לא מסכים להוריד את הטלית? לפני שאני קורע אותך תסביר לי מה החוטים האלה עושים לך?

אמר לו: בחוטים האלה... יש בהם את שם השם! הם מראים שיש אלוקים אשר מנהיג את העולם ולא אתה. הם מראים שיש בוס גם עליך וגם עלי. אותו אלוקים ינקום את דמי ממך!! זה מראה שיש כח עליון בשמיים גם עליכם.

המפקיד לא יכל לשמוע את הגבורה האומץ והעוז הבלתי נלאים של העם היהודי ואמר לו: תתלבש מייד! ונתן לו ויזה לברוח לארצות הברית...

שם פגש אותו הרב ניסים יגן וסיפר לו את סיפור זה. 

ללקט את הכיסופים

בס"ד

ישבנו כולנו בחוץ, בגינה. רוח קיצית של ים מבדרת אותנו, מזכירה לנו ילדות רחוקה. באנו לבקר את נדב שנפצע בתאונת עבודה. מסביב לשולחן העץ הישן ישבנו בהרכב של שני דוסים (שזה אנחנו) לבושים למהדרין, ועוד כמה חברים בלבוש אחר, גם למהדרין.

 

למי שהיה צופה בנו מהצד, אני לא סגורה על זה שהיה מצליח להבין את החיבור בין האנשים. עוד בטרם הגעתנו, הבטחתי ביני לבין עצמי לא לצאת מהמשבצת של שיחת חולין וביקור חולים. להישאר לבבית ונחמדה ולא להיסחף אחר קריאות ביניים.

 

הניסיון הקצר שלי הבהיר לי שבכל סיטואציה שאני נקלעת אליה - זה מגיע איכשהו לדת. לא משנה היכן אהיה ועם מי, תמיד מגיעה התמיהה והרצון הלא מוסבר של הציבור השוהה במחיצתי, להסביר לי את הצד שלו.

 

הערב זרם בנעימים, ולרגע התענגתי על העובדה שכמה טוב לחיות בלי מחיצות ובלי לחפש את ההבדלים האחד אצל השני, בלי לחפש חורים ופגמים. שמחתי לרגע על ההזדמנות פשוט לבלות עם חברים.

 

יצר הסקרנות הוכיח לי בפעם המיליון, שיש לו קיום משל עצמו, אחרת אין לי הסבר לעובדה שבכל פעם מחדש הוא נהנה להזמין אותי לשחק בחידון התנ"ך הארוך ביותר שאני מכירה. חידון שאני לא יודעת להפסיד בו, חידון שאני מכירה את חוקי המשחק על בוריים.

 

"רק תסבירו לי - איך אפשר לוותר על חוף הים בשבת?", הרחתי שזה הולך להגיע, "למה אני לא יכול ליהנות מהשבת בדרך שלי, עם הסיגריה"? שאלה "מקורית", יש לציין.

 

שמתי לעצמי לייק גדול על כך ששמרתי על זכות השתיקה, והנחתי לתומר להשיב בכובד ראש. מצאתי את עצמי משועשעת קמעא מהשאלות השגרתיות כל כך, והבנאליות להפליא, שנועדו רק לתרץ את העובדה מדוע אני לא שומר שבת. זו מחלה, ויש לה שם. קוראים לה תירוציטיס.

 

כשמדובר בוויתור על צפייה בטלוויזיה או על קניות מרעישות במיוחד בשבת, כולם הופכים לסנגורים לעת מצוא, לסנגורים בעל כורחם. כולם ללא יוצא מן הכלל מקבלים תעודת משפטן.

 

"לא ייתכן שבמשך 3,000 שנה כולם טעו", קולו של תומר התרומם בבת אחת. "לא ייתכן שהסבים שלנו והסבים של הסבים שלנו, הקריבו כל כך הרבה עבור שמירת השבת, ולנו אין אפילו מושג מה מבדיל אותה משאר הימים".

 

ממקום מושבי יכולתי לראות שאין לנדב תשובה. אין לו הסבר להתנהגות "הבלתי נאורה" של אבות אבותיו, אין לו מענה אפילו קלוש לעובדה שהקיצוניות שאפיינה אותם היא זו ששמרה עלינו במשך אלפי שנים.

 

"אני יכול למצוא אלף סיבות למה לשמור שבת ואלף סיבות למה לא לשמור עליה. הבעיה היא שהיא יותר מידי קדושה כדי שאפספס אותה בהזעה מיותרת על חוף הים".

 

נזכרתי בימים הראשונים כשהתחלתי לשמור שבת. נכון הדבר שלא מגיעים להנאה מידית משמירתה, צריך להיות עקשן ולהקריב מעצמך כל פעם חלק נוסף בדרך לשלמות הרוחנית הרצויה, שלמות שמתגלה רק בשבת.

 

בהחלט הבנתי את המקום הזה של נדב. הרי "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". מי שלא שומר אותה לא מבין את גודלה. את עוצמתה. השבת היא דבר כל כך גבוה ונשגב, שאי אפשר להחליף אותה במשהו אחר.

 

תמיד טענתי שהשבת זו מדיטציה אחת ארוכה, ולא צריך לטוס בשבילה עד להודו. השבת היא נקודת ממשק בין הנשמה שלי לבורא עולם, זה חיבור שמזכיר לך שיש עוד כמה דברים בעולם חוץ מעבודה וקניות, יש עוד כמה דברים, חוץ מטלפונים ותשלום חשבונות.

 

בשבת אני מרגישה כאילו השם יתברך פורש על כל הבריאה כולה טלית לבנה. השבת היא הזמן שלי להרגיש כל כך רצויה, כל כך רגועה. השבת מאפשרת לי להרגיש ראויה.

 

השעון הראה לנו כבר קרוב לחצות, הבנתי שהמסר נקלט לפי העובדה שנדב ביקש שנשוב בקרוב, גם אחרי שיחלים. הפציעה של נדב גרמה לי לחשוב שכשכואב לנו משהו בגוף, אנחנו מיד מרגישים, אבל כשהנשמה כואבת יכול לקחת לנו כמה שנים עד שנבין בכלל מה כואב לנו.

 

"יש לך משהו לומר, רונה?" תומר רצה לדעת אם גזרתי על עצמי סופית תענית דיבור. התרוממתי מהכסא, מחויכת כולי, "אתם שוכחים דבר אחד מהותי", כחכחתי בגרוני, "מעבר למה שאנחנו חייבים לעשות או לא לעשות. היהדות כולה, ובכללה השבת, היא עונג אחד צרוף". הבטתי בנדב.

 

"נכון שיש תורה ויש מצוות, ונכון שיש הלכות מחייבות, אבל אל תהיה נאיבי להפסיד את ההנאה שיש בזה, אל תהיה נאיבי לתת לכל זה לחלוף לידך, אתה מפספס נתח יקר מהחיים, אם לא את החיים עצמם".

 

בדרך הביתה נדדה המחשבה שלי, הרהרתי ביני לבין עצמי אם היו מבקשים ממני להגדיר אותה, את השבת, במילה אחת, ללא היסוס הייתי בוחרת במילה "געגוע". זו המילה שהיא תמצית השבת, זו המילה שאומרת הכל. געגוע מלשון לערוג, געגוע מלשון לאהוב. געגוע למשהו קרוב.

 

תודו שכבר ביום ראשון אנחנו מתגעגעים אליה, רוצים שתבוא, שלא תתמהמה. וכשהיא כבר מגיעה, אנחנו מבקשים שלא תיעלם, שתיתן לנו עוד קצת זמן להתאהב. 

המילה געגוע היא בעצם כיסופים. כיסופים שמלווים אותנו מהיום שנולדנו, למקום הראשוני, הבראשיתי. כיסופים למשהו שהוא מתוק מדבש, כיסופים למשהו שהוא לא מוגדר ממש.

 

אם אלקט את הכיסופים כולם לתוך סל אחד גדול ויקר, בוודאי אגלה שאין לי אפשרות להרוות את צמאונם. אין לי אפשרות להשביע את רעבונם. הסיבה היחידה שהסל מלא כולו, זה על מנת שאשתוקק לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

מצאתיך

בס"ד

בכל הדרכים שהלכתי, בכל השבילים שפסעתי,

בכל הנתיבים שסרחתי את רגלי,

מצאתיך אבי,

לו ידעתי שכל מה שביקשה נפשי זה אותך

לא הייתי הולכת רחוק כל כך

לו ידעתי שכל מה שהשתוקקה לה נשמתי זה להרגיש את שכינת קדשך,

לא הייתי רועה בשדות של זרים, ונוטרת במו ידי את הכרמים

את הכרמים שלי שישאו פרי, באחרית הימים.

לפעמים

בס"ד

לפעמים יש רגעים של אושר

שלא ניתן להכניס אותם לתוך תבנית ולהגדיר.

רק רצון אחד כמעיין מתגבר להקפיא אותם.

רגעים שכל כולם פשטות אחת מתוקה

שמתפשטת בתוכי.

פשטות של רגע חולף שלא חוזר.

הלוואי ויכולתי לעצור את הזמן.

אפילו לרגע פשוט אחד.

להעיר מהשינה

בס"ד

"העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגל לשינה 

ואני אמרתי שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררים בני אדם משנתם."

רבי נחמן מברסלב.

באיזה עולם

בס"ד

"הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא.

והנה בעולם הבא אנו מאמינים שישנו, 

אפשר שיש עולם הזה באיזה עולם, 

כי כאן נראה שהוא הגיהינום."

רבי נחמן מברסלב

אל התכלית - פרשת "מסעי"

בס"ד

המסע אל התכלית - נלקח מאתר "נקודת אמת"

פרשת השבוע, פרשת מסעי, מתארת את מב' המסעות של בני ישראל במדבר. עפ"י הספרים הקדושים היא מרמזת על המסע שכל אחד מאיתנו עובר בזה העולם מרגע צאתנו מן הרחם- שהוא בחינת יציאת מצרים, עד בואנו אל הארץ העליונה- שהיא בחינת ארץ ישראל, הארץ הקדושה.

במסעות אלה כמו בני ישראל במדבר שהיו צריכים להיטהר מיציאתם מארץ מצרים שהיו עבדים והיו שקועים במט' שערי טומאה- כלומר היו שקועים ברצון לקבל לעצמם האגואיסטי, והיו צריכים לעבור מב' מסעות לטהר עצמם- כלומר: להפך את הרצון לקבל שיהיה רק בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא עולם. כך גם אצל כל יהודי ; הוא עובר מב' מסעות החל מרגע לידתו עד ליום שבו מחזיר נשמתו לבוראה ותכלית המסעות האלה היא לתקן את הרצון - מרצון אגואיסטי של קבלה עצמית לרצון לקבל רק בעל מנת להשפיע.

במסעות האלה כל אחד מאיתנו עובר נסיונות קשים אבל יש לנו בחירה איך לעבור אותם. בדרך הקשה- דרף יסורים ח"ו או בדרך תורה. דרך יסורים- זה הדרך שנראית הכי קצרה- 'לעשות מה שבא לי', אך זאת דרך ארוכה מייגעת ומתפתלת וזה כשהאדם בוחר ללכת לא בדרך של תורה ומצוות. גם אם הוא הולך בדרך של תורה ומצוות- הן לא מאירות לו מכיוון שעושה אותן 'מצוות אנשים מלומדה', מתוך הרגל ללא כוונת הלב, אז במקום שהתורה תהיה לו סם החיים נעשית לו ח"ו סם המוות!

דרך תורה ומצוות- זוהי דרך שנראית ארוכה, אך זו הדרך הקצרה והחלקה ביותר, שמעלה את האדם למדרגות רוחניות גבוהות ביותר. כשיהודי מקיים תורה ומצוות ומכוון שהמאור שבה יחזירו למוטב, אז זוכה להפך את כל כלי הקבלה שלו לעצמו, שישמשו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא עולם. אז זוכה שהמסעות שלו לא נראים כל כך קשים ומפרכים, אלא כדרך משמחת לעבוד את השם ולהתדבק בו יתברך.

וכתוב בספר יסוד העבודה בשם האר"י הק': "כל יום ויום ושעה ושעה אינו דומה על אחת ואחת לחברתה מיום בריאת עולם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שחבירו מתקן. כי כל עבודות האדם הן למען יעלה בירורין וניצוצות קדושות הנפולות, והניצוצים הם מצירופי ומזגי המידות השייכים בכל הבריאה, והאדם מתקן לפי שורש עולמו אשר הוא עומד בו."

לכל אדם יש תפקיד מיוחד שלולא זאת, הרי לא היה נברא, ולכל שעה ולכל רגע יש תפקיד מיוחד שאי אפשר למלא בזמן אחר. ולכל יהודי נותן הקב"ה את הכוח ואת התנאים המיוחדים לו עפ"י השליחות העליונה שעליו לתקן. וזה עניין מב' המסעות שעל כל יהודי לעבור כדי להגיע לתיקונו.

כל נשמה יהודית היא עולם שלם והקב"ה מסבב "לבל ידח ממנו נדח" ונותן לכל יהודי את כל התנאים שיוכל להתפתח ולהגיע אל תכליתו הן בסור מרע והן בעשה טוב.

שנזכה לעבור את המסעות מתוך שליחות והשפעה ונזכה כולנו לביאת משיח צדקנו במהרה ולגאולה השלמה!

אין לי הבנה קלושה

בס"ד

לבקש אמת, זה לחיות בידיעה שאתה לא יודע דבר,

שאין לך הבנה קלושה בהשגת העולם,

לבקש אמת זה לחיות בהתבוננות מה החלק שלך בזה היקום,

היכן עובר הקו שמפריד בין החלקים, אם בכלל,

לבקש אמת זה להעריך את המתנות שנתן לך הבורא יתברך

ולדעת להתרגש מהן כל יום מחדש...

לבקש אמת זה להבין שאתה יהודי ויש לך תפקיד,

שליחות קדושה ומחייבת מאין כמוה,

לבקש אמת זה לחיות בהודיה על כל נשימה 

ועל נשמה שנחצבה מבוראה,

ולא רחוק היום שהיא תשוב לכור מחצבתה...

אלוקות

בס"ד

רק אותך אבא

מבקשת.

לדבוק, לחוש, לגעת

במציאות הזאת שנקראת

אלוקות.

במציאות הזאת שבה מתקיים

החיבור הנדיר והמיוחד כל כך

בין אהבה לנשמה

ההרגל הזה...

בס"ד

  

זה התחיל כמו עוד שפעת רגילה, הייתי בטוחה שזה ענין של יום יומיים, לא יותר מזה. הריטואל הקבוע של שיעול, קצת גרון, להתמסכן טיפה, ואחרי התה הרביעי זה כבר יעבור. כנראה שלהתקררות הזו היתה דינמיקה משלה. מן הכרזת עצמאות בזמן הלא מתאים.

אחרי היום השני, כשהחום לא ירד, כבר התחלתי לדאוג. הראש לא הפסיק לכאוב לי ודפק כמו פטישים חרוצים שעמלים כמו חברת בניה בתחילת העבודות. הגרון היה אדום, הנזלת טפטפה, וכל הקומפלקס המעצבן הזה הגיע אלי בכדי להישאר.

למחרת כבר לא יכולתי לזוז מהמיטה, האבחנה היתה סינוסיטיס, ומהזן הכי לא נעים שלה. כל הראש שלי הרגיש כאילו הניחו עליו משטח של בטון, והכי גרוע היה הסחרחורות. לא הצלחתי להחזיק את עצמי. הגעתי למצב של חוסר תפקוד כמעט מלא. כל החיישנים שלי הודיעו לי שהפעם הזאת זה הולך להיות קשה. אבל ממש ממש קשה.

בשארית הכוחות שעוד נותרה לי, התפללתי לקדוש ברוך הוא. התחננתי אליו בדמעות שיאמר לי מה חטאי, על מה שאני משלמת כעת, ניסיתי להציע לו פשרה, שאולי אני יעשה תשובה על מה שצריך, והוא בתמורה ירפא אותי, אבל ברמה המיידית. כי אני לא מסוגלת יותר.

אחרי שבכיתי את עצמי לדעת, התפניתי לחשבון נפש. התפניתי לחשוב מעט. עד כמה שאפשר לחשוב כשאתה מלא באנטיביוטיקה ורחמים עצמיים. המחשבות בעצמם הוסיפו לי כאבים, אבל מה כבר יכולתי לעשות מאשר לבכות על מר גורלי.

ידעתי בתוכי שהכל בגללי. ידעתי שיש משהו שהשם מצפה ממני. הרי שמרתי מאד על עצמי והקפדתי על כללי הזהירות בחורף, אז כל מה שיש לי להלין זה על עצמי. ורק על עצמי. ואף אחד אחר חוץ מלבדי.

בין כוס תה אחד למישנהו התבוננתי על עצמי, על חוסר האונים, על חוסר היכולת לזוז כתמול שלשום וניסיתי לחשוב ביני לביני שאולי אני נמצאת ככה גם מבחינה רוחנית. אולי אני בסוג של קפאון, אולי קצת שכחתי את דרכי.

יש מצב שאני דבקה בדעות שלי ובשיפוטיות יתר את עצמי ואת הסביבה ,ולא חשבתי שישנם דברים שנמצאים מעבר. אולי הגעתי למצב שבו אני הרבה יותר טכנית בעבודת השם שלי, אולי שמתי את עצמי על נהג אוטומטי והמשכתי בנסיעה, בלי לשים לב שהנוף עוצר נשימה, בלי לשים לב לגוון התכלת שבשמיים, בלי לראות את הטרמפיסטים שקוראים לי בדרך ורוצים קצת התייחסות.

תמיד טענתי שאחד הדברים הקשים והמכשילים אותנו במסע הזה של החיים זה ההרגל. ההרגל הזה שמקבע אותנו ונותן לנו להרגיש טוב עם עצמנו. ההרגל הזה שקונה לנו כריות מנוצות אווז, כריות בטחון במבצע סוף עונה, ולמעשה הוא מרדים אותנו.

ההרגל הזה, שמקבע אותך עם מסמרי פלדה לרצפה השקופה ובעצם לא נותן לך לראות דבר מעבר להרי החושך. ההתמקדות שלי ברונית היתה בלתי נסבלת עד להכעיס. אבל הקלות הזאת שבה ההרגל שאב אותי אליו הכעיסה אותי עוד יותר.

ניסיתי להפוך ולהפוך בדבר ולשאול את עצמי מתי היתה הפעם האחרונה שצחקתי. לא סתם חיוך של פלסטלינה. חיוך מאולץ ויפה. אלא צחוק אמיתי כזה שיוצא מהבטן, צחוק שאתה דומע בו, צחוק שמשחרר את כל הדאגות שלך לכיוון הרוח. צחוק כמו שצחוק צריך להיות.

  

כמה כאב לי על עצמי באותו הרגע, שלא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך בכלל אפשר לחשוב בבהירות ולנסות לתקן את שקלקלתי כשאני כל כך חולה. כשאני מתייסרת. איך אפשר לקום ולהתגבר כשאני בחוסר אונים משווע.

הייתי שולחת לעצמי זריקות של עידוד ושיננתי לעצמי שעוד מעט זה יעבור, הרי הכל עובר בחיים, גם החיים בעצמם יגמרו יום אחד. נפל לי האסימון שכל מטרתם של הייסורים הוא לתת מוסר. בכל פעם שאנחנו נרדמים בשמירה, יש מי שמשגיח עלינו מלמעלה, ודואג להזכיר לנו שאנחנו מחטיאים את המטרה. שאנחנו צועדים בכיוון הלא נכון, בדרך הנגדית. והייסורים רק ממלאים את רצון השם יתברך.

עבר יום ועוד יום וחלפו עוד יומיים ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי. תומר בעלי הי"ו דאג וטיפל בי כמו אמא מסורה. כל תרופות הסבתא שהוא הכריח אותי לקחת, תוך התעלמות ראויה לשבח מקולות המחאה שלי, נשאו פרי.

ניסיתי לצאת מחוזקת מכל מה שעברתי, שכל זה לא היה לשווא. לבורא עולם היה שיעור עבורי. הוא רצה שאלמד אותו דווקא בדרך הזאת. הוא רצה שאלמד לחיות מחדש. הוא רצה שאלמד לצחוק, שאלמד לשמוח במתנות המדהימות שהוא נתן. דבר ששכחתי כל כך לעשות.

אבא יקר שלי שבמרומים, שכחתי לשמוח. שכחתי לזמר לך מזמורים כמו שנהגתי לעשות בעבר, שכחתי לחייך, שכחתי להאיר. נפלתי למקום הכי נמוך בעולם של עצבות. המשקל של החיים הכניע אותי, הפרנסה, הדאגה, הקשיים השגרתיים היו חזקים ממני.

רק תסלח לי, שבחרתי להיות באפלה ולא נלחמתי על עצמי. לא נלחמתי על נשמתי.שכחתי כמה טוב וכמה אור יש בך, כמה טוב וכמה אור יש בי, ובעצם יש בכל מה שסביבי. פשוט שכחתי. ואני עושה על זה עכשיו תשובה.

בשבת האחרונה פתחתי ספר שאחותי קנתה לי ונשכח ממני בארון הספרים, וקראתי שם שרבי נחמן מברסלב אומר שהשמחה היא בעצם משימה. והגיע הזמן שלי לצאת למשימה של חיים. הרי הכי קשה בעולם לשמוח כשיותר קל ליפול לעצבות. השמחה היא התעלות של הנפש, היא טיפוס על הר מאד גבוה של אמונה, הר של נסיונות לא פשוטים.

החלטתי שבאותו הרגע, שארגיש את העצב מחלחל ושולח זרועות בכדי לתפוס לי את הלב, אתחיל לשיר.

אתחיל לשיר ואביט על כל מה שקיים עבורי. אביט על היופי של העולם. אביט על הילדים שלי, על בעלי. על השמיים הנדירים שאסור לי להתרגל למשיכות המכחול של מי שמצייר אותם. אביט על מקומי אצלו בעולם.

אתחיל למלא את הכלי שלי בשבח והודיה. למלא אותו בהתבוננות נכונה. אביט על מה שיש ולא על מה שאין. לא אתן לריק הזה להשתלט עלי. פשוט לא. אני יוצאת לסוג של מלחמה. מלחמה על השמחה. שמחה שהיא המזור והתרופה, שמחה שאם נצליח להבין את העומק שבה, נדע שהיא בעצם הביטוי המוחלט והאמיתי של האמונה.