ההרגל הזה...

בס"ד

  

זה התחיל כמו עוד שפעת רגילה, הייתי בטוחה שזה ענין של יום יומיים, לא יותר מזה. הריטואל הקבוע של שיעול, קצת גרון, להתמסכן טיפה, ואחרי התה הרביעי זה כבר יעבור. כנראה שלהתקררות הזו היתה דינמיקה משלה. מן הכרזת עצמאות בזמן הלא מתאים.

אחרי היום השני, כשהחום לא ירד, כבר התחלתי לדאוג. הראש לא הפסיק לכאוב לי ודפק כמו פטישים חרוצים שעמלים כמו חברת בניה בתחילת העבודות. הגרון היה אדום, הנזלת טפטפה, וכל הקומפלקס המעצבן הזה הגיע אלי בכדי להישאר.

למחרת כבר לא יכולתי לזוז מהמיטה, האבחנה היתה סינוסיטיס, ומהזן הכי לא נעים שלה. כל הראש שלי הרגיש כאילו הניחו עליו משטח של בטון, והכי גרוע היה הסחרחורות. לא הצלחתי להחזיק את עצמי. הגעתי למצב של חוסר תפקוד כמעט מלא. כל החיישנים שלי הודיעו לי שהפעם הזאת זה הולך להיות קשה. אבל ממש ממש קשה.

בשארית הכוחות שעוד נותרה לי, התפללתי לקדוש ברוך הוא. התחננתי אליו בדמעות שיאמר לי מה חטאי, על מה שאני משלמת כעת, ניסיתי להציע לו פשרה, שאולי אני יעשה תשובה על מה שצריך, והוא בתמורה ירפא אותי, אבל ברמה המיידית. כי אני לא מסוגלת יותר.

אחרי שבכיתי את עצמי לדעת, התפניתי לחשבון נפש. התפניתי לחשוב מעט. עד כמה שאפשר לחשוב כשאתה מלא באנטיביוטיקה ורחמים עצמיים. המחשבות בעצמם הוסיפו לי כאבים, אבל מה כבר יכולתי לעשות מאשר לבכות על מר גורלי.

ידעתי בתוכי שהכל בגללי. ידעתי שיש משהו שהשם מצפה ממני. הרי שמרתי מאד על עצמי והקפדתי על כללי הזהירות בחורף, אז כל מה שיש לי להלין זה על עצמי. ורק על עצמי. ואף אחד אחר חוץ מלבדי.

בין כוס תה אחד למישנהו התבוננתי על עצמי, על חוסר האונים, על חוסר היכולת לזוז כתמול שלשום וניסיתי לחשוב ביני לביני שאולי אני נמצאת ככה גם מבחינה רוחנית. אולי אני בסוג של קפאון, אולי קצת שכחתי את דרכי.

יש מצב שאני דבקה בדעות שלי ובשיפוטיות יתר את עצמי ואת הסביבה ,ולא חשבתי שישנם דברים שנמצאים מעבר. אולי הגעתי למצב שבו אני הרבה יותר טכנית בעבודת השם שלי, אולי שמתי את עצמי על נהג אוטומטי והמשכתי בנסיעה, בלי לשים לב שהנוף עוצר נשימה, בלי לשים לב לגוון התכלת שבשמיים, בלי לראות את הטרמפיסטים שקוראים לי בדרך ורוצים קצת התייחסות.

תמיד טענתי שאחד הדברים הקשים והמכשילים אותנו במסע הזה של החיים זה ההרגל. ההרגל הזה שמקבע אותנו ונותן לנו להרגיש טוב עם עצמנו. ההרגל הזה שקונה לנו כריות מנוצות אווז, כריות בטחון במבצע סוף עונה, ולמעשה הוא מרדים אותנו.

ההרגל הזה, שמקבע אותך עם מסמרי פלדה לרצפה השקופה ובעצם לא נותן לך לראות דבר מעבר להרי החושך. ההתמקדות שלי ברונית היתה בלתי נסבלת עד להכעיס. אבל הקלות הזאת שבה ההרגל שאב אותי אליו הכעיסה אותי עוד יותר.

ניסיתי להפוך ולהפוך בדבר ולשאול את עצמי מתי היתה הפעם האחרונה שצחקתי. לא סתם חיוך של פלסטלינה. חיוך מאולץ ויפה. אלא צחוק אמיתי כזה שיוצא מהבטן, צחוק שאתה דומע בו, צחוק שמשחרר את כל הדאגות שלך לכיוון הרוח. צחוק כמו שצחוק צריך להיות.

  

כמה כאב לי על עצמי באותו הרגע, שלא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך בכלל אפשר לחשוב בבהירות ולנסות לתקן את שקלקלתי כשאני כל כך חולה. כשאני מתייסרת. איך אפשר לקום ולהתגבר כשאני בחוסר אונים משווע.

הייתי שולחת לעצמי זריקות של עידוד ושיננתי לעצמי שעוד מעט זה יעבור, הרי הכל עובר בחיים, גם החיים בעצמם יגמרו יום אחד. נפל לי האסימון שכל מטרתם של הייסורים הוא לתת מוסר. בכל פעם שאנחנו נרדמים בשמירה, יש מי שמשגיח עלינו מלמעלה, ודואג להזכיר לנו שאנחנו מחטיאים את המטרה. שאנחנו צועדים בכיוון הלא נכון, בדרך הנגדית. והייסורים רק ממלאים את רצון השם יתברך.

עבר יום ועוד יום וחלפו עוד יומיים ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי. תומר בעלי הי"ו דאג וטיפל בי כמו אמא מסורה. כל תרופות הסבתא שהוא הכריח אותי לקחת, תוך התעלמות ראויה לשבח מקולות המחאה שלי, נשאו פרי.

ניסיתי לצאת מחוזקת מכל מה שעברתי, שכל זה לא היה לשווא. לבורא עולם היה שיעור עבורי. הוא רצה שאלמד אותו דווקא בדרך הזאת. הוא רצה שאלמד לחיות מחדש. הוא רצה שאלמד לצחוק, שאלמד לשמוח במתנות המדהימות שהוא נתן. דבר ששכחתי כל כך לעשות.

אבא יקר שלי שבמרומים, שכחתי לשמוח. שכחתי לזמר לך מזמורים כמו שנהגתי לעשות בעבר, שכחתי לחייך, שכחתי להאיר. נפלתי למקום הכי נמוך בעולם של עצבות. המשקל של החיים הכניע אותי, הפרנסה, הדאגה, הקשיים השגרתיים היו חזקים ממני.

רק תסלח לי, שבחרתי להיות באפלה ולא נלחמתי על עצמי. לא נלחמתי על נשמתי.שכחתי כמה טוב וכמה אור יש בך, כמה טוב וכמה אור יש בי, ובעצם יש בכל מה שסביבי. פשוט שכחתי. ואני עושה על זה עכשיו תשובה.

בשבת האחרונה פתחתי ספר שאחותי קנתה לי ונשכח ממני בארון הספרים, וקראתי שם שרבי נחמן מברסלב אומר שהשמחה היא בעצם משימה. והגיע הזמן שלי לצאת למשימה של חיים. הרי הכי קשה בעולם לשמוח כשיותר קל ליפול לעצבות. השמחה היא התעלות של הנפש, היא טיפוס על הר מאד גבוה של אמונה, הר של נסיונות לא פשוטים.

החלטתי שבאותו הרגע, שארגיש את העצב מחלחל ושולח זרועות בכדי לתפוס לי את הלב, אתחיל לשיר.

אתחיל לשיר ואביט על כל מה שקיים עבורי. אביט על היופי של העולם. אביט על הילדים שלי, על בעלי. על השמיים הנדירים שאסור לי להתרגל למשיכות המכחול של מי שמצייר אותם. אביט על מקומי אצלו בעולם.

אתחיל למלא את הכלי שלי בשבח והודיה. למלא אותו בהתבוננות נכונה. אביט על מה שיש ולא על מה שאין. לא אתן לריק הזה להשתלט עלי. פשוט לא. אני יוצאת לסוג של מלחמה. מלחמה על השמחה. שמחה שהיא המזור והתרופה, שמחה שאם נצליח להבין את העומק שבה, נדע שהיא בעצם הביטוי המוחלט והאמיתי של האמונה.