בס"ד
רגע הקימה בבוקר, מכניס אותי לסוג של
תחרות עם שעון החול שמתחיל לתקתק במהירות מדאיגה, מהירות שמטרידה אותי כמו קוקיה
עלומה שלוחשת לי לתוך האוזן התיכונה "טיק טק, טיק טק", יש לך עוד הרבה
דברים להספיק ועוד לא הצלחת לשלוף אפילו את הבוהן שלך מהמיטה.
האור האפור הזה שמבצבץ מהחלון מזכיר לי שעוד
הרבה מאד זמן אזכה לחזור ולראות את הכרית הרכה שלי שוב פעם. זה בדיוק הרגע שבו אני
מזכירה לעצמי להתאושש מההלם ולצאת לקרב המתיש על הכריכים עם הגבינה הצהובה בתוך שקית
של לחמניות חמות חמות. וכל זה לפני שמתחילה המערכה האמיתית שבה את הופכת לסוג של
שעון מעורר קולני במיוחד, ומאשרת את העובדה המסעירה לכל בני הבית שיום חדש הגיע.
להעיר את הללי הקטנה זו כבר משימה
שמתאימה למאותגרים פיזית בתוכנית "הישרדות". אחרי בערך 200 נשיקות, ו –
9 שירי ילדות מאולתרים, אני מפנימה שאני חייבת לעבור לשיטה אחרת, פשוט לשנות גישה.
ישנם מצבים בחיים שהסמכות שלי כאמא עומדת למבחן רציני. וכאן בדיוק אני מנערת אותה
מהמיטה, למרות קולות המחאה מכיוונה שמזכירות את ההפגנות ששטפו את ארצנו בזמן
שחלמנו על "צדק חברתי".
תוך כדי וידוא מהיר שכל הבגדים נמצאים
במכונת הכביסה, שבוודאי מייחלת לימים שקטים יותר, שבהם עמדה בחנות החשמל, ורק
חייכה לעוברים ושבים. אני מפעילה אותה בעדינות ומבקשת ממנה שתהיה סבלנית לגבי
העבודה הקשה שמצפה לה.
עם הקולות של הבוקר יצאתי לחצר לתלות את
הכביסה מאתמול, ושאפתי אוויר נקי ומילאתי את ראותיי. שאפתי את הבוקר לתוכי. שאיפה
של חיים שהרבה זמן שכחתי לקחת. הבטתי למעלה לשמיים שכבר הספיקו להתבהר ולהזכיר לי
שיש מישהו שם למעלה ששכחתי לומר לו תודה.
מבט חטוף אל הפלאפון שנמצא בעמדת ההטענה
הקבועה שלו, מבהיר לי שכבר מחכות לי לפחות 7 הודעות סמס ו3 הודעות מייל, שאני חייבת
אבל פשוט חייבת לענות להם בידי הפנויה, לפני שתהיה מלחמת עולם, וביד השנייה אני
עוזרת לאפרוח שוויתר על מחאתו לעת עתה, לסדר את הגרביים.
תוך כדי חיפוש של הנעל השנייה פתאום
מצאתי את הקשת הוורודה שהיא כל כך אוהבת מתחת לספה, ושהלכה לה שבוע שעבר לאיבוד.
החלטתי להגדיל ראש ולהתכופף עוד קצת מתחת לספה וגיליתי שיש לי סיכוי די גדול
שאצליח להתחרות במחלקת אבידות ומציאות של חברת אגד.
הקפה שתומר הכין לי בבוקר, בזמן שהייתי
בסוג של אופוריה שאולי אשתה אותו חם, היה די מעורר, יש לציין. אבל כמו תמיד יש
לידי כאלו שלא רק רואים את עצמם שותפים אישיים לדירה ולכרית, הם בטוחים שזה מגיע
"בילד אין" עם הקפה, לא משנה מה יהיה טעמו, הקפה של אמא הכי טעים בעולם.
הייתי בטוחה שהקפה ישכיח מהקטנה את
העובדה שלא למדתי מעולם עיצוב שיער בפריז, ולא במילאנו, גם לא בימי הזוהר של חיי.
היצירתיות של מתבטאת בשתי קוקיות לכל היותר. ואם היא ממש תתעקש, אצליח גם לקלוע
צמה.
לאחר דין ודברים עם מי שלא היתה מביישת
פרקליטה בכירה, הגענו להבנה שאין סיכוי שאצליח לעשות 4 קוקיות שוות בשיער. הכוחות
סיכמו ביניהם על פשרה בוגרת ואחראית של 3 קוקיות. קוקיות שגם עליהם לבושתי, שכחתי
להודות.
עוד כמה רגעים ואנחנו יוצאות מהבית, סוף
סוף אפשר יהיה לברך "שהחיינו", אך לא לפני שהיא שמה לב שהיא שכחה לקחת
את תוף מרים לגן, ואת הצבעים החדשים, ואת הבלון הורוד שאבא קנה לה שכבר מזמן הוא
איבד מצורתו, ורק אחרי שהסברתי לה שאי אפשר להכניס את כל החדר שלה לתיק האוכל, היא
הסכימה לוותר ולקחת רק את ימימה הבובה שידעה הרבה נחת לפני שהגיעה אלינו הביתה
בכדי שלא יהיה לה משעמם.
כשכבר סוף סוף נכנסנו לאוטו, הרגשתי
שמשהו בשגרה הזאת, חסר לי. אם אחשוב על זה לעומק ואקח לעצמי פסק זמן לעצור מהכל. לעצור
את גלגלי השיניים שנוגסים בי בכל יום מחדש, אולי אצליח להוציא את התחושה הזו מהבוידם.
אולי אמצא את הדרך לעצור לרגע את כדור הארץ ואבקש לרדת תחנה אחת לפני הסוף.
נדמה לי שהמלחמה על החיים סחפה אותי
בקצב מהיר כל כך שמזכיר לי סופת טורנדו בארץ טרופית רחוקה. כן, סופה שהצליחה
להרחיק עד הלב שלי, והשכיחה ממני בערמומיות שיש לי הרבה על מה להודות. הרבה מאד.
ידעתי שאני חייבת למצוא את הכוח לנקות
את האבק מהשגרה הזאת שתופסת אותי כל כך לא מוכנה. שגרה שמסתירה ממני את החוויה של
החסד. שגרה שמסתירה ממני שסביבי נרקמים רגעים של חסד ואני אפילו לא מבחינה בו. חסד
אלוקי שמתהווה בכל רגע מחדש ומחבק אותי בכל נשימה ונשימה מהחיים שלי.
אולי הגיע הזמן שלא אהיה תמיד בהמתנה
למשהו. לא תמיד ארגיש שעוד מעט השקט יגיע ואיתו השלווה המיוחלת. אולי בנקודה אחת
של זמן שבה הנשמה תתעלה מעל הכל אצליח לחוש הודיה עצומה. הודיה על כוחות, על ילדים, הודיה על קורת גג. אולי
במקום להיות עסוקה בעצמי ובנוחות שלי, אברך את שמו יתברך על כביסה שעדיין לא
נתלתה, על קפה שהתקרר לאיטו, על חיים שלא מפסיקים לפעום בנשמתי, אולי הגיע הזמן
ליהנות מהרגע, ולהפסיק לחפש את הרגע שיבוא אחריו.
אולי במקום לחפש את זרי הדפנה, אודה לאורי
וישעי, על עיניים שרואות ועל קוקיות בשיער, על דמעות מלוחות וידיים עסוקות. על מחלקת
אבידות שבאקראי נפתחה, ועל ימימה הבובה שהצטרפה למשפחה.
החיים זה כאן ועכשיו, והם מתקיימים ברגע
זה ממש לנגד עיני, ואתם יודעים מה, החיים יפים. החיים שנטע בנו בורא עולם, בפשטותם,
בשגרתם, הם יפים. החיים הם חסד אחד ומתמשך מבעל החסדים הגדול ביותר. הוא ציווה
עלינו לחיות. ולחיות טוב.
הללי התרווחה לה בספסל האחורי באוטו, מחייכת
כולה, מאושרת מכך שנוסעים לגן של אורלי. השעה היתה מעט אחרי 8:00 בבוקר, האטתי את
מהירות הנסיעה, לא צריך לטוס, גם ככה נגיע ליעד. ידי נשלחה לכפתור שמפעיל את
הדיסק, הרשיתי לעצמי לנשום, הרשיתי לעצמי ליהנות מהצלילים של המוזיקה, הרשיתי
לעצמי ליהנות מהצלילים של הבריאה שמתחוללת סביבי, ולשם שינוי, לחיות את הרגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: