רבה אמונתך

בס"ד

  

"אמרתי לך כבר מזמן שאת לא מספיק מאמינה בעצמך, ואין לי מושג למה". הרחתי את זה מגיע, הרגשתי את האמת הזאת מטפסת במעלה גרונו, דקה לפני שהיא יצאה החוצה. "את פשוט לא מאמינה בעצמך".

ניסיתי להתווכח איתו, להצדיק את המקום שאני נמצאת בו מיום שנולדתי, ולהסביר לו שהוא רואה את הדברים באור שגוי. כל מה שיצא מפי לא שכנע אותו, ועצוב מכך, גם אותי. ידעתי שהוא צודק. צודק שזה ממש מרגיז.

ידעתי שזו דעתו של תומר מהיום שהתחתנו. ולהודות על האמת לא היה לי נוח עם הדעה הזו  כלל. הרבה זמן היא היתה מונחת לצידי בשקט, עד שלאחרונה הבנתי שזה מצריך בדיקה מעמיקה. לפעמים כשהאמת מרימה את הראש שלה, היא עוקצת עד להכאיב.

ניסיתי לחכוך בדעתי ולהניע את גלגלי השיניים שמזמן החלידו במוחי העייף, וניסיתי לדלות תשובה שתספק אותי ותתן לי מענה ראוי לעובדה שאני לא מספיק מאמינה בי, מאמינה בעצמי.

למרבה ההפתעה זה היה קל הרבה יותר ממה שחשבתי. התשובה היתה ברורה, והבליחה לי יום אחד, תוך כדי נסיעה באוטו, בו בזמן שכל המחשבות רצות לי באי סדר מטורף ומנסות למצוא את הדרך מהגן של הללי מרים, הביתה.

מציאת התשובה הטרידה אותי מאד. עצם העובדה שאדם מכיר בכך שאין לו כמה גרמים של אמונה בעצמו יכולה להפיל אותו לעצבות רק מהמחשבה על העבודה הנפשית הרבה שמחכה לו אי שם בהמשך הדרך.

לולי ההארה של תומר, לא הייתי מפשפשת עמוק בפנים, לא הייתי עושה ניתוח כירורגי לברר את מקור הבעיה. כנראה שמשפט אחד שנאמר בנקודה אחת של זמן יכול ללמד אותך הרבה על עצמך. לעיתים נדמה לי שלהיות נשוי לתומר זה להיות נשוי למצפון שלך. אין לך לאן לברוח. פשוט אין.

והפעם למדתי מהשיעור הזה שאף פעם לא הצלחתי להבין מהו הגבול שעובר בין אמונה בעצמך, לבין גאווה. אם אתעמק בזה לרגע זה יכול להיות גבול דק מאד. שלא לומר גבול מסוכן ביותר. בקלות אתה יכול להגיע למחוזות של יהירות ושביעות רצון מעצם היותך נושם וחי על פני האדמה.

אז איפה בעצם הגבול, איפה הקו הזה, החמקמק, שמצליח להערים עלי ולהעלים את עצמו בכל פעם שמדובר בכלים שהשם נתן לי. איפה הוא נמצא עכשיו, איפה הוא מסתתר ברגע שבו אני רוצה לטפוח לעצמי על השכם ולהכריז קבל עם ועולם ולומר "עשיתי זאת..."

עד לכתיבת שורות אלו, לא הצלחתי לקבל מענה. הרי אם אעשה את מה שאני יודעת לעשות בידיעה ברורה שאני אצליח, כיצד אוכל להיות בטוחה שלא אתגאה, ולהבדיל, כשאהיה מרוצה מאד מהתוצאות שלהם ציפיתי, איך אדע שזה בא רק משורש האמונה שלי בעצמי.

השם עדי כמה שאני מתאמצת לשמור על עצמי שלא אבוא לידי גאווה, שכנראה שכחתי את המקום הספציפי ששמור לאמונה מסוג אחר. השם יודע איך אני מפחדת מהבורות האלו שנמצאים בצידי הדרך ויכולים להפיל אותך בקלות ולעומק שאין ממנו מוצא.

להודות על האמת, ככל שהפכתי והפכתי בדבר, הסתבכתי יותר. אין לי מושג איך מוצאים את הגבול הזה. איך בעצם אתה יודע שאתה לא מתגאה אם אתה חושב או בעצם יודע שאתה טוב במה שאתה עושה. אין לי שמץ של מושג.

כל מי שהתייעצתי איתו נתן לי תשובה כאורך הגלות, כל אחד בטוח שהוא יודע את הגבול, ויתן לך הרצאה בשקל כמה חשוב ונכון להאמין בעצמך. בלתת עצות כולם מומחים, משום מה כולם קאוצ'רים רוחניים לעת מצוא.

 כמה ימים ליוותה אותי הקושיה על הגבול הזה, עד שנדמה לי שהיא עברה לגור אצלי באונה השמאלית של המוח. חיפשתי משהו שיאיר לי, משהו שיבריק חידוש שכזה, שיעזור לי לחבר את כל החלקים יחד. חיפשתי ולא ממש מצאתי.

ניסיתי לחשוב על החיים שלי. מה הכח והחיות שהניעו אותם, מה דחף אותי קדימה להגיע להישגים, מה היה הדלק הזה שדחף את הכלי שלי מעלה. ובחישוב מהיר הבנתי שאני לא דוגמה ממש טובה, אחרי הרבה שנים גיליתי שאצלי הכל התחיל ונגמר מהמניעים הלא נכונים.

טוב, אז עשיתי ספירת מלאי חוזרת, וניסיתי לחשוב על החיים שלי, מאז שחזרתי בתשובה, מה אז היה הכוח שהניע אותי קדימה, מה היה הכוח הזה שדחף אותי לצאת לדרך גם כשלא הייתי ממש בטוחה שאצליח להגיע. זה היה כוח שאמר לי קודם כל תצאי, תתחילי, אחר כך נדבר על ההמשך.

נקודת המוצא שלי תמיד היתה נמוכה, תמיד הגעתי מאותו אזור נוחות שאמר לי לא לפתח יותר מידי ציפיות. אבל תמיד היה מישהו למעלה שדאג שאשתמש בכלים שהוא נתן לי, שאצליח להוציא אותם אל הפועל. הוא לא ויתר לי היכן שהרמתי ידיים.

זה הזכיר לי שפעם שמעתי ש"צירוף מקרים" זה הדרך של השם יתברך להישאר אנונימי, משפט כל כך יפה שמסביר את ענוונותו של השם. שמסביר את המקום המיוחד שבו השם רוצה שתאמין שהכל ממך, הוא רוצה שתאמין בעצמך, שאתה יכול, שאתה מסוגל.

בירור הסוגיה הזו על המקלדת מלמד אותי שאולי אני קרובה לקבל תשובה. אולי סוף סוף אדע אם אני באמת יכולה, או שאני סתם יהירה. אולי באמת יש לי סיכוי להצליח ולהשאיר חותם בעולם, או שיש מצב שהגאווה שלי בתוכי מטשטשת את הראייה הברורה והצלולה שלי.

אם הענווה של מלכו של עולם משאירה לי כל כך הרבה מקום לבוא לידי ביטוי, אז אוכל לומר בזהירות שנראה לי שהגבול זה בעצם המודעות. המודעות הראשונית, הבראשיתית, שאיתה אני באה לעשות משהו כאן, בעולמו יתברך. המודעות הזו יכולה לשמור עלי מכל הבחינות, היא יכולה לעזור לי לפרוץ דרך מחד, והיא יכולה לכבות בי אש זרה מאידך. כל זמן שאהיה נאמנה לה, היא תשיב לי באותה המידה.

הענווה של אבא שבשמיים נותנת לי בעצם מרחב גדול מאד להתנסויות, היא מאפשרת לי לשלוח זרועות ולמצוא את המשהו הזה שאני טובה בו. היא בעצם סוג של אדמה פוריה לצמוח בה.

והכי חשוב שאלמד איך להשתמש באותה מודעות יקרה. שאלמד שמה שחשוב זה נקודת המוצא. עם מה אתה יוצא לדרך. מה בעצם אתה אורז בתוך התרמיל הזה שנקרא חיים. האם אתה מודע לכח העליון שמניע אותך ומצווה אותך לצמוח. האם אתה מודע לדלק שהוא נותן לך בכל יום בכדי שאם מלאי האמונה שלך ייגמר, יש מיכל רזרבי, שקוראים לו "רבה אמונתך".

כל המודעות הזו, כולה ממש, נמצאת בפסוק הראשון שאנחנו אומרים בכל בוקר, "מודה אני לפניך", איך לא הבחנתי בכך קודם. זה היה מונח ממש לידי.

הדבר הראשון שיהודי אומר זה שהוא מודה ומודע לכך שהשם נתן לנו נשמה ומחזיר לנו אותה ברחמים עצומים בכל יום מחדש, ובאותה נשימה אנו אומרים "רבה אמונתך", ובה אנו מודים ומודעים לכך שהאמונה של השם בנו וביכולות שלנו, היא רבה עד למאד.

הכל זה ענין של מודעות, להיות מודע למי שמחיה אותך בכל רגע נתון, למי שאמר והיה העולם, למי שבזכותו אתה קיים, למי שנתן לך נשמה יהודית זכה וטהורה, ובאותה המידה אסור לך לשכוח שהנשמה הזו מסוגלת לחולל פלאים, שיש בה כוחות אדירים. הנשמה הזו היא חלק אלוק ממעל, נשמה שבאה לכאן על מנת להאיר.

אני חושבת שהצלחתי ליישב את הסתירה הזאת שהתיישבה לי על הלב, מצאתי מה להכניס לתוך התרמיל הזה שאיתו אצעד בדרכים של שאלות, במקומות שבהן יהיו בי נגיעות אישיות. מצאתי את התשובה שהייתי צריכה בכדי להמשיך הלאה במסע הזה. להמשיך הלאה במסע החיים.