להאמין

בס"ד

לפעמים זה מרגיש כמו דרך שאין לה סוף. דרך שלא נגמרת. אין סוף לכאבים. אין סוף לפחדים. אין סוף לדאגות. אין סוף לשאלות שעולות בכל פעם שכואב לי. בכל פעם שהמקום צר מלהכיל אותי. מבט אחד קצר מזכיר לי שהבשר שלי עדיין חרוך. שהבשר שלי מעיד על הימים והרגעים שבהם הבנתי שכל מה שיש ביכולתי לעשות זה להתרגל לחושך.

להתרגל למצבים שאין לי אפשרות, להתרגל למצבים שאין לי את היכולת או את הרצון. להתרגל למצבים שאני לא מרגישה טוב וגופי לא נשמע לי. להתרגל לימים שבהם הקדוש ברוך הוא בעצם עורך לך היכרות עם חוסר האונים שלך.

מפתיע אותי בכל פעם מחדש איך מתוך חוסר האונים המשווע הזה אני מוצאת אותו שם. את היד המנחמת. את אותה יד שמבקשת ממני לבדוק איך בכלל הגעתי לשם, ואם אני זוכרת את פתח היציאה החוצה. אותה יד שהיא גם שבט וגם משענת. אותה יד שאותי לא עוזבת.

והחושך הזה הוא למעשה האתגר הכי גדול שעומד בפני כל יהודי. אתגר שמוציא אותך לחיפוש. חיפוש אחרי אבא. אתגר שמבקש ממך למצוא את אבא באותה נקודה של זמן. ובכלל לא משנה אם קר לי. או שעכשיו יש עננות נמוכה שנמצאת ממש בגובה העיניים שלי.

האתגר הזה שעומד בפני ובפני כל יהודי זה להבין שאתה חייב להחזיק באמונה, ולא משנה מה עובר עליך, וכמה הראש כואב לך. אתה חייב להבין מי זה שמושך בחוטים. אתה חייב להיות יהודי מאמין.

המילה אמונה פירושה לתת אמון במי ששלח אותך לעולם הזה. במי ששלח אותך למשימה הספציפית שאתה נמצא בה. קשה ככל שתהיה, מטרידה ככל שתהיה. אתה נותן אמון בקדוש ברוך הוא, ולא עוזב.

בספר דברים פרק ח', כתוב "למען ענותך, לנסותך, לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצוותי, אם לא". בורא עולם, מביא לנו נסיון, בכדי לדעת מה יש בתוך הלב שלך. לדעת מה האמת שלך. אם תישאר איתי, או ברגע הכי קשה תעזוב אותי. בנסיון של אמונה נמצאת הפנימיות שלך, שם מונחת האמת בלי משחקים ומניפולציות. איפה שאין רשות לאף אחד להיכנס.

לחיות אמונה פשוטה ותמימה זה להחזיק חזק בתורה. להחזיק חזק במצוות. להחזיק חזק כשהכל עובד נגד השכל, כשהכל עובד נגד ההגיון. "שיוויתי השם לנגדי תמיד" (תהילים), גם כשהמציאות היא לנגדי, אני רואה רק את השם. ובדיוק שם מתחילה האמונה, בלילה. במקום של חושך.

חז"ל מלמדים אותנו שכשאדם מאמין באמת, אין לו קירות. אין משהו שיכול לעצור אותו. העם היהודי  נמצא מעל הטבע. אין בכלל הגיון להישרדותנו. במהלך כל הדורות כשכולם סביבנו עומדים עלינו לכלותינו. האמונה היא זאת שעמדה לאבותינו ולנו. האמונה שאין עוד מלבדו היא זאת שעמדה ועומדת לנו עד עצם היום הזה.

האמונה מתחילה איפה שנגמר ההגיון והיכן שמתחיל הבלבול, איפה שמתחילות כל השאלות והקושיות, ואיפה שנגמרות לכולם התשובות. האמונה מצריכה אימון, האמונה מצריכה התבוננות. מצריכה אומץ להרפות מהאחיזה שלנו ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". האמונה דורשת  ממני ענווה והבנה בלתי מתפשרת בעובדה שנשלחתי למשימה שנקראת "חיים" ע"י מי שאמר והיה העולם. ואני נותן בו אמון מלא. אמון מלא ולא חלקי. אמון חזק ואיתן כסלע.