אומץ

בס"ד

צריך הרבה אומץ בכדי להתחיל את המסלול המדהים הזה. 

אומץ להביט באבנים הקטנות שנמצאות בשולי השביל 

ומרכיבות פסיפס עדין של חיים.

תחנות

בס"ד

תחנות בדרך מזכירות לי דברם שקרו.

אולי שמות שקצת נשכחו. 

אולי פצעים שלא רוצים להגליד 

ושכחו מאיפה בעצם כל זה התחיל.

הולכת נגד הרוח

בס"ד

רצים. כולם רצים. מנסים להגיע אל היעד. רק מלהביט בבוקר על העוברים והשבים, שאיכשהו תמיד בדרך לאן שהוא וכבר נדמה שפספסת משהו, שנשארת מחוץ לתמונה.

לפני שנים החלטתי לצאת מהמרוץ. הבנתי שנכשלתי. הבנתי שמעולם לא הייתי טובה בלרוץ למרחקים ארוכים. ייתכן שלא היו לי את זוג הנעליים המתאימות שיסייעו לי לזנק בכל פעם שיריית הפתיחה נשמעת.

יש סיכוי שלא ממש היה לי את הרצון לרוץ ככה סתם למקום לא ידוע. למקום שאין לו תכלית. למקום של דמיון. תעתוע אחד שאין לו סוף. סתם תוצר לוואי של כמה הוגי רעיונות שוטים, שהצליחו לשטות בי תקופה לא מבוטלת.

די הרבה הרימו גבה ותהו איך זה שיצאתי מהמשחק, ודי בהפגנתיות יש לציין. אף אחד לא הבין מה גרם לי להרים את הידיים ולומר לא עוד. לא רוצה יותר. התעייפתי מלהעמיד פנים. התעייפתי מהכל.

הרגשתי שנפשי כארץ עייפה, לא היה בי יותר את הכח להישמע להוראות. להיות חלק מסטנדרטים של חברה שמנסה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. להיות חלק מהזרימה הטבעית של רוח הפרצים.

יותר מידי זמן זרמתי עם הרוח הזאת ונתתי לה פתח, וגם פתחון פה. אפשרתי לה להכנס לתוך הבית ולתוך הנשמה בלי לבדוק אם היא מגיעה מהכיוון הנכון. אם יש בה את היכולת להזיק לי.

כשהבנתי שאין לי את היכולת להמשיך, ואין לי את הרצון לרוץ עם כולם, ושהנעליים שלי בעצם לא מתאימות לסוג כזה של חיים, הודעתי על פרישה. ויתרתי מראש על הנסיון הטפשי לנצח.

הבטתי לשמיים ורציתי תשובות. השם עדי כמה חיפשתי אחרי התשובות שיניחו את דעתי ויתנו לי לפחות רגע אחד של שלווה. רגע אחד של ידיעה מנחמת שמגיעה עם וודאות אחת קטנה, לכל שאלה שנזרקה לה עם הרוח.

הנעליים מהמרוץ הקודם חיכו לי בפינה של החדר. חיכו שאנעל אותן שוב ונצא יחד לריצה. נצא למרוץ של הנשמה נגד הרוח של הרחוב. נגד הכפירה. נגד התעתוע. נגד החיצוניות, נגד שנאת החינם. נגד כל המשחק הזה שאני לא רוצה להיות חלק ממנו.

זה מרגיש לי כל כך בטוח לרוץ לכיוון הנכון, לרוץ לחפש את אבא שלי בכל פינה. בכל קרן של רחוב. לחפש אותו בכל נשימה מחיי. לחפש את שאהבה נפשי. אני מחפשת לדעת איפה הפעם האלוקות תתפוס אותי.

ברור לי יותר מתמיד שלא אוריד את העיניים מהמטרה. לא אתן לאף רוח לעצור אותי בדרך, חזקה וסוערת ככל שתהיה. ברור לי מעל לכל ספק שגם אם הרגליים יכאבו ואבנים אותי בדרך יפצעו, אני ממשיכה הלאה, בלי לעצור. אני ממשיכה עד הנשימה האחרונה, עד שיגיע היום שאחזיר את נשמתי לכור מחצבתה.

קצת יותר מידי

בס"ד

יותר מידי. אלו המילים שאפשר לתמצת איתם את מה שקורה בזמן האחרון. יותר מידי תאונות. יותר מידי מחלות. יותר מידי כאבים. יותר מידי טילים. יותר מידי מהכל. אבל אין יותר מידי כח לעמוד בכל הסבל הזה מסביב. לעמוד בכל הדמעות שלא מפסיקות לרדת על עוד זעזוע שירד לעולם. על עוד ילד שלא מצליח להיות בריא. על עוד יתומים ועל עוד אלמנות. ועל עוד הרוג מלכות שנלקח לגנזי מרומים.

אחרי הצביטה שאנחנו מרגישים, אחרי שנפלטת מגרוננו עוד אנחה של אוי ואבוי, יש מישהו שנשאר לשאת את השכול הזה לבד. יש מישהו שלא יודע איך הוא יצליח לקום מההריסות. יש מישהו ששואל איך זה שהעולם ממשיך להתקיים כרגיל.

ואני תוהה איך באמת ייתכן להמשיך כרגיל. איך זה שאנחנו כיהודים, המשפיעים על העולם כולו, לא עשינו מספיק בכדי לעצור את הצער. איך זה שלא עשינו את כל מה שיש ביכולתנו בכדי למנוע עוד תאונה. בכדי למנוע עוד דמעה מלרדת?

איך זה שאנחנו הבנות של שרה, רבקה, רחל ולאה, לא הולכות בעקבי הצאן ? איך זה שאנחנו מקבלות בשוויון נפש את החצאיות שמתקצרות, את העקבים שמתארכים, את העגילים האדומים. איך זה שאנחנו לא בוכות על קדושת המחנה, ורק מהנהנות בראשנו שאנחנו דור חלש....

איך זה שהאדישות דופקת לנו על הדלת ואנחנו פותחים לה לרווחה, איך זה ששכחנו את השורשים ואת מה שהכי חשוב. איך זה שכולנו הולכים עם הזרם ונותנים לעוד שבוע לעבור ולעוד יום לחלוף, ואף אחד לא חושב לעצור את הסחף. לעצור את ההרגל. לעצור את השגרה.

איך זה שאנחנו הבנים של אברהם העברי, לא מסוגלים ללכת בדרכו ולעמוד מהעבר השני של עולם ההבל ולומר בנחישות לא עוד. לא עוד לאייפונים מוגנים ככל שיהיו, לא עוד לשירים מפוקפקים שהורסים בנו כל חלקה טובה של נקיון. לא עוד לעיגולי הפינות ולפשרה בקיום המצוות.

איך זה שאנחנו חוטר מגזע של צדיקים וקדושי עליון לא מסוגלים לעמוד על המשמר, לעמוד איתנים מול רוחות הפרצים שנושבות לנו בעורף, ומבקשות לקרוע אותנו מהקודש. לקרוע אותנו מהתורה. לקרוע אותנו מה"נעשה ונשמע".

איך ייתכן שהאזניים שלנו נאטמו כמעט לחלוטין, איך זה ייתכן שאנחנו לא שומעים שהקדוש ברוך הוא שואג, שהקדוש ברוך הוא מנענע את העולם ומבקש להעביר לנו מסר. מבקש מאיתנו להתעורר. מבקש מאיתנו לחזור לעצמנו. 

איך זה ייתכן שנקום מחר בבוקר ונמשיך הלאה. נמשיך לא לפחד, נמשיך לזרום עם הזרם, נמשיך את הגלות המרה. נמשיך הלאה כשאין לנו בית. כשאין לנו בית מקדש. כשאין לנו שכינה. איך אפשר להמשיך הלאה כשיש כל כך הרבה לשון הרע...

יותר מידי. אלו המילים שאפשר לתמצת איתם את מה שקורה כאן בזמן האחרון. יותר מידי. יותר מידי תאונות. יותר מידי מחלות. יותר מידי כאבים. יותר מידי טילים. יותר מידי מהכל. יותר מידי. ואולי ורק אולי, כל זה קורה כי אנחנו מרשים לעצמנו קצת יותר מידי.    

מחכה

בס"ד

איכשהו תמיד אני מחכה למשהו. תמיד ישנה ציפייה שמשהו יקרה ויביא לי נחמה. זה נדמה שיש באופק דבר אחר. טוב יותר, שעושה את דרכו אלי.

כשהייתי ילדה רק חיכיתי לגדול. היתה למושג "ילדה גדולה", משמעות אחרת. נשגבת. הייתי בטוחה שכאשר אתה נמצא בגיל המתאים להיקרא גדול, החיים שלך הופכים להיות התרגשות אחת עצומה. 

וכשקרה הנס והייתי כבר גדולה גיליתי שזאת לא כזאת מציאה. יש תופעות לוואי שמגיעות עם הגיל. כמו אחריות וכביסה ומשכנתא, וקמטים דקים שמבשרים על כך שאין באמת קרם פנים מוצלח שעשה עליה משוויץ.

איכשהו תמיד אני מחכה לעיתוי המדוייק, מחכה שהמחר יביא איתו את הרגע שבו אוכל לומר את המילים ואולי אצליח לבקש סליחה על שכעסתי אתמול, והייתי שקועה רק בעצמי. לומר תודה על ציור שנתלה על המקרר ומזכיר לי חסדים שמתקיימים לידי.

איכשהו אני מחכה לניגון. לכיוון המדוייק של המיתרים שיעופו עם הרוח. ויגידו לי שבחרתי ללכת בנתיב הנכון. ויגידו מתי יגיע כבר יגיע הנסיון האחרון.

איכשהו אני תמיד מחכה למשהו. אם זה לחיבוק של אמא, שבזמן האחרון הוא קצת מתמהמה או לשמש החמה שתפזר את העננים, שמידי פעם בתוך הלב שלי מתקדרים.

אני מחכה לקצת דעת ולכמה כפיות של חכמה שימלאו לי את הלב בנגיעות של הבנה, ויסבירו לי את מה שקורה לי בחיים, ואיך זה שהדין הוא בעצם רחמים.

אני מחכה לרגע שאפסיק לכעוס את מה שיש בתוכי ומסרב להירגע. שאדע לקבל את כל מה שמגיע לי באמונה שלמה. שאצליח להצביע על החלקים הטובים שמתקיימים בתוכי ועל מתנות החינם שנמצאות באמתחתי.

אני מחכה לזמן שאפסיק לפחד, מכל מה שאפשרי בעצם לאבד. אני מחכה לימים של שקט ושלווה, שיביאו איתן פיסות של השלמה מתוקה. השלמה עם מה שבעיקר כבר היה.

אני מחכה ליום שאצליח להשתנות וסוף סוף אבין שאין לי דרך לכסות, על כל חולשה שהסתתרה וגילתה אמת ברורה. ובסוד לי סיפרה, שעדיין היא קיימת אותה ילדה קטנה.

אני מחכה שהתורה תחדור סוף סוף לנשמתי ותלמד אותי שאני עדיין לא אני. אני מחכה לדממה שמגיעה אחרי הצעקה ומבקשת ממני לשנות את זווית הראיה. אני מחכה לשמוע את קולו של דודי שקורא לי שאפתח, עם תקווה קטנה בלב שהפעם לא אברח. 

אני מחכה בפתח הדלת למלך המלכים, שאמר שהוא יופיע ויאיר לי פנים. אני מחכה לך אבא בין מליוני יהודים שנושאים אליך תפילה ועוד דמעה מוחים. אני מחכה לך אבא עם מליוני יהודים שרוצים אותך בבית ורק לך קוראים. אנחנו מחכים לך אבא ולא משנה לנו איך ולא משנה לנו מה, רק תבוא ותאמר שהגיעה עת הגאולה.

כמו אבא

בס"ד

יש מקרים שבהם הקדוש ברוך הוא מאלץ אותך לעצור. עצירה שלפעמים מכאיבה לנו בבטן הרכה. מכאיבה איפה שהכי לא ציפינו לפגוש בה. ככה על אם הדרך, באמצע החיים.

בדיוק כשהתחלתי לחפש את עצמי ברוח שנושבת התחוור לי שהחיפוש שלי לוקה בחסר. החיפוש שלי לא קולע למטרה. איכשהו לא עקבתי אחרי הסימנים שמפוזרים עבורי בכל עלה שנושר לצידי.

כשהייתי בטוחה שהכל הולך כמו שאני רוצה, השם יתברך אילץ אותי להפסיק את החיפוש. הוא אילץ אותי להתבונן פנימה ולשאול את השאלות הנכונות. העצירה הזאת לא היתה קלה בלשון המעטה. היא היתה כואבת. חורכת את הבשר.

עצירה שהביאה אותי להרים עיניים למעלה ולשאול מי ברא את כל אלה, ואיך זה שהתוכניות שלי רק הולכות ומשתבשות ככל שהזמן עובר. ואיך זה שמישהו טרף לי את החפיסה של הקלפים, עוד לפני שהספקתי לבנות מהם מגדל.

כמדומני איוב דייק בקביעה שלו ש"מבשרי אחזה אלוק". מהבשר שכואב לי אני רואה את הקדוש ברוך הוא. מהפצעים שלי אני מבין את ההנהגה שלו. אני מתחיל להבין את הגודל של אבא שבשמיים.

וכדרכם של כאבים, יש בהם ברכה. יש בהם הרבה חמלה. יש בהם טביעת אצבע של הקדוש ברוך הוא שרוצה לומר לך, אתה לא בדרך הנכונה. אתה מפספס נקודה מאד חשובה. ואם לא תתחיל להשתנות יש סיכוי שאתה מפסיד את העולם הבא שלך. ואת העולם של עצמך.

המילה כאב לא חייבת להיאמר כמו שהיא. היא ניתנת לשינוי. בתנאי שאני משנה את הראיה שלי מלכתחילה ולא מתנגדת למתנות שמגיעות יחד איתם. את המילה כאב אפשר לחלק לשניים. ואפשר לקרוא את הכאב קצת אחרת.

המילה כאב היא בעצם כ-אב. כמו אב. כמו אבא שאוהב ויושב ליד המיטה של הילד כשהוא חולה, לאחר שהתחנן בפניו שלא יצא לרוח הקרה בלי מעיל. כמו אבא שיושב לצד בתו שקיבלה מכה ברגל אחרי שביקש ממנה עשרות פעמים להיזהר.

כמו אבא שמניח תחבושת מרגיעה על פצע פתוח ועוצר את הדימום, כמו אבא שיושב ומנגב את הדמעות שלא מפסיקות לרדת, בגלל שהתרחקנו מהבית ואפילו לא הבטנו לאחור, בגלל שהיינו בטוחים שבכל רגע שנמצא את הדרך לחזור.

מהכאבים שלי אני רואה אותך אבא. מרגישה כל נגיעה. מרגישה כל הכוונה. אני מרגישה את הידיים שלך שמושכות אותי חזרה אליך. ולא נותנות לי ללכת לאיבוד. לא נותנות לי לטעות.

מהבשר שלי אני רואה אותך מבקש ממני לחזור לעצמי ולא לשכוח את השורשים שלי. המילה כאב זה אותיות כ – אב. כמו אב. כאבים שמגיעים מאבא שלי שבשמיים, כאבים שמגיעים ממקום של אהבה. ממקום של אבא שמזכיר לי שאני יהודייה.