קצת יותר מידי

בס"ד

יותר מידי. אלו המילים שאפשר לתמצת איתם את מה שקורה בזמן האחרון. יותר מידי תאונות. יותר מידי מחלות. יותר מידי כאבים. יותר מידי טילים. יותר מידי מהכל. אבל אין יותר מידי כח לעמוד בכל הסבל הזה מסביב. לעמוד בכל הדמעות שלא מפסיקות לרדת על עוד זעזוע שירד לעולם. על עוד ילד שלא מצליח להיות בריא. על עוד יתומים ועל עוד אלמנות. ועל עוד הרוג מלכות שנלקח לגנזי מרומים.

אחרי הצביטה שאנחנו מרגישים, אחרי שנפלטת מגרוננו עוד אנחה של אוי ואבוי, יש מישהו שנשאר לשאת את השכול הזה לבד. יש מישהו שלא יודע איך הוא יצליח לקום מההריסות. יש מישהו ששואל איך זה שהעולם ממשיך להתקיים כרגיל.

ואני תוהה איך באמת ייתכן להמשיך כרגיל. איך זה שאנחנו כיהודים, המשפיעים על העולם כולו, לא עשינו מספיק בכדי לעצור את הצער. איך זה שלא עשינו את כל מה שיש ביכולתנו בכדי למנוע עוד תאונה. בכדי למנוע עוד דמעה מלרדת?

איך זה שאנחנו הבנות של שרה, רבקה, רחל ולאה, לא הולכות בעקבי הצאן ? איך זה שאנחנו מקבלות בשוויון נפש את החצאיות שמתקצרות, את העקבים שמתארכים, את העגילים האדומים. איך זה שאנחנו לא בוכות על קדושת המחנה, ורק מהנהנות בראשנו שאנחנו דור חלש....

איך זה שהאדישות דופקת לנו על הדלת ואנחנו פותחים לה לרווחה, איך זה ששכחנו את השורשים ואת מה שהכי חשוב. איך זה שכולנו הולכים עם הזרם ונותנים לעוד שבוע לעבור ולעוד יום לחלוף, ואף אחד לא חושב לעצור את הסחף. לעצור את ההרגל. לעצור את השגרה.

איך זה שאנחנו הבנים של אברהם העברי, לא מסוגלים ללכת בדרכו ולעמוד מהעבר השני של עולם ההבל ולומר בנחישות לא עוד. לא עוד לאייפונים מוגנים ככל שיהיו, לא עוד לשירים מפוקפקים שהורסים בנו כל חלקה טובה של נקיון. לא עוד לעיגולי הפינות ולפשרה בקיום המצוות.

איך זה שאנחנו חוטר מגזע של צדיקים וקדושי עליון לא מסוגלים לעמוד על המשמר, לעמוד איתנים מול רוחות הפרצים שנושבות לנו בעורף, ומבקשות לקרוע אותנו מהקודש. לקרוע אותנו מהתורה. לקרוע אותנו מה"נעשה ונשמע".

איך ייתכן שהאזניים שלנו נאטמו כמעט לחלוטין, איך זה ייתכן שאנחנו לא שומעים שהקדוש ברוך הוא שואג, שהקדוש ברוך הוא מנענע את העולם ומבקש להעביר לנו מסר. מבקש מאיתנו להתעורר. מבקש מאיתנו לחזור לעצמנו. 

איך זה ייתכן שנקום מחר בבוקר ונמשיך הלאה. נמשיך לא לפחד, נמשיך לזרום עם הזרם, נמשיך את הגלות המרה. נמשיך הלאה כשאין לנו בית. כשאין לנו בית מקדש. כשאין לנו שכינה. איך אפשר להמשיך הלאה כשיש כל כך הרבה לשון הרע...

יותר מידי. אלו המילים שאפשר לתמצת איתם את מה שקורה כאן בזמן האחרון. יותר מידי. יותר מידי תאונות. יותר מידי מחלות. יותר מידי כאבים. יותר מידי טילים. יותר מידי מהכל. יותר מידי. ואולי ורק אולי, כל זה קורה כי אנחנו מרשים לעצמנו קצת יותר מידי.