שלא יגמר לי אף פעם

בס"ד

שלא יגמר לי הלב,

שלא ייגמר החלב במקרר.

שלא תיגמר לי האמונה,

שלא תיפסק הצעקה.

שלא תתפזר השמחה

שלא תיגמר לי השגרה

שלא יעלם הרצון

שלא ילקח לי עוד יום.

האדם הזה הוא אני

בס"ד

תמיד חשבתי שאני צריכה לתקן את כל העולם. לתקן את כל מי שבטוח שהוא בסדר. את מי שבטוח שהוא עושה את הדברים בדרך הנכונה. את כל אלו שהולכים וגם חוזרים, ואת כל אלו שכל כך הרבה פעמים "טועים".

מה רבה היתה הפליאה שגיליתי יום אחד שהיעוד שלי בחיים זה לתקן, רק שדילגתי על פרט אחד קטן. שולי משהו. דילגתי על העובדה שבאתי לתקן בסביבתי רק בן אדם אחד. והאדם הזה כותב את השורות האלו.

אחרי שנים של ביקורת. ומאמצים בלתי נלאים לערוך שינוי מבורך של כולם סביבי, הבנתי שיש רק בן אחד בכל כדור הארץ שיש ביכולתי לשנות. והאדם הזה הוא אני.

אם אעמיק בזה מעט מחשבה, ואניח שאפגוש מתישהו את כל האנשים שנמצאים בכדור הארץ, חלקם בגוונים שונים ותרבויות שונות, עדיין השליחות שלי תהיה ייחודית רק לי. והיא תתמקד ברונית בלבד.

רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל אומר שכל חסרון שאתה רואה אצל מישהו אחר, קיים אצלך. כמה מפחיד לדעת שכל פעם שחשתי אי נוחות בנוכחות מאן דהוא הגורם הבעייתי היה אני. בגלל שאני לא ממש ידידותית לסביבה.

ואם יש לאנשים שנמצאים סביבי, שלא לדבר על מי שגר איתי בתוך הבית כל כך הרבה תכונות של אופי שהם צריכים לתקן, אז מה זה אומר עלי? מה אני צריכה להבין מכך על עצמי?

עם כל המורכבות הטמונה בכל מפגש מזדמן עם מי שמרגיז אותי הכי הרבה, או עם מי שאני מוצאת אותו כיהיר או גאוותן, אני חייבת לבצע את השליחות שלי. פשוט חייבת. בשביל זה הגעתי לכאן.

אם אניח לרגע את האגו הקטן שלי בצד, אפשר להגדיר את מה שאמר רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל כמתנה. אפשר להגדיר את זה ככלי עבודה שאיתו אפשר להבין יותר טוב את עצמך. להבין יותר טוב את המיקום שלך בטבלת התיקונים העולמית.

אבל יש רק דבר אחד שאני צריכה לקחת איתי בכיס לפני שאני מסתערת במלוא הכוח על התפקיד הרם והנעלה, דבר אחד מהותי שבלעדיו אי אפשר להצליח. נקודה.

לדבר הזה קוראים אומץ. ולא מדובר על אומץ הנדרש ממטפס הרים, או צנחן שקופץ ממטוס. מדובר באומץ להביט לעצמך עמוק בתוך העיניים. להביט ביושר ולהודות. "כן, גם אני כזה".

כמה אומץ אני צריכה בכדי להבין שבכל אדם או סיטואציה שנקרית בדרכי, וגורמת לי להגיב ולא תמיד בדרכי נועם, יש לי שיעור מבורא עולם. שיעור בתיקון. בתיקון שלי. ואך ורק שלי.

מדוייק להפליא

בס"ד

האויב הכי גדול שלנו זה ההרגל. 

אותו הרגל שמונע ממני להיות שמח, 

אותו הרגל שמונע ממני לראות כמה העולם 

של אבא שבשמיים מדוייק להפליא. 

ההרגל הזה משאיר את הקדוש ברוך הוא אנונימי.

 משאיר אותו מאחורי הקלעים. משאיר אותו מציץ מן החרכים.  

אני מחכה

בס"ד

אני מחכה שהתורה תחדור לנשמתי 

ותלמד אותי שאני עדיין לא אני. 

אני מחכה לדממה 

שמגיעה אחרי הצעקה 

ומבקשת ממני לשנות את זוית הראיה.

אני מחכה לשמוע את דודי שקורא לי שאפתח, 

עם תקווה קטנה בלב שהפעם לא אברח.  

לצעוק

בס"ד

לצעוק את המרחק.

לצעוק את הדעת שהלכה לאיבוד,

לצעוק את הכישלון שמכאיב בכל פעם מחדש.

לצעוק שיעזור להתגבר

לצעוק את התשובה

שלרגע לא מרפה. 

התנערי מעפר קומי

בס"ד

אני זוכרת שפגשתי אותה בפעם הראשונה לפני כעשר שנים. היא עדיין היתה מכוסה כולה. לא נתנה לי לראות אותה כפי שהיא. עדיין מעמידה פנים שהכל בסדר. שהיא מאושרת. מחזיקה בדעה מעורפלת שהחיים שלה הם כמו ציור אחד גדול עם צבעים של קשת.

ברגע שהצלחתי לראות מבעד למסך הדמיון. ברגע שהצלחתי להסיט את הוילון ולהביט לה לתוך הלבן של העיניים גיליתי אותה. גיליתי איפה בדיוק היא מסתתרת. איפה בדיוק היא מונחת.

לקח לי שנים לשכנע את הנשמה לצאת. לצאת החוצה. להשאיר את הספקות ואת הלבטים לימים אחרים שכבר עברו. להשאיר את הרגישות המיותרת ולהעיז לראשונה בחייה לחשוב קצת אחרת.

כשפגשתי אותה לא היה לי קל. אפילו מביך משהו. היא הגיעה עם מטען כבד מאד שאילץ אותה להכיר בפחדים שעוטפים אותה. בחששות של היומיום. בדאגות שדופקות מידי פעם על הדלת.

היא הביאה איתה דעות קדומות, וקבעון של מחשבה. שלא לדבר על הצורך הבלתי נגמר באישור של הסביבה. באישור של אמא. באישור שלה עצמה, לצאת אחת ולתמיד מעמק הבכא.

היא לא ממש ידעה שכל מה שהיא היתה צריכה זה רק מנה אחת קטנה של אומץ. אומץ להתנער מהכל. להתנער מהעפר שנדבק בכל מקום אפשרי. להתנער מהשקר.

אומרים חז"ל שמי שרוצה להכיר את בוראו, חייב קודם להכיר את נשמתו. את אותה נשמה שנמצאת אי שם, ואנחנו מתעלמים ממנה. מתעלמים מהקריאות שלה. מתעלמים מקיומה.

קילו של עגבניות בסופר אנחנו בודקים יותר טוב. אנחנו דואגים להכניס לשקית רק עגבניות יפות, רק עגבניות חלקות, ללא פגם. ולמה כשמדובר בנשמה שלי, אני לא טורחת לבדוק את האיכות. לא טורחת להתבונן האם היא מקיימת את ייעודה.

העגבניות יכולות לתת לי משהו שמתאים רק לעולם הזה, ואילו הנשמה היא זאת שתביא אותי לעולם הבא. הנשמה היא זאת שאיתה אני קמה בבוקר והולכת לישון. היא זאת שלא עוזבת אף פעם.

במזמור "לכה דודי", רבי אלקבץ מבקש "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי". הרב הקדוש מבקש מהנשמה היקרה שתילחם על מקומה. שלא תאפשר לעולם הזה להוליך אותה שולל. שלא תאפשר להבל להסיח את דעתה.

"התעוררי התעוררי כי בא אורך, קומי עורי". זה הזמן שלך מתוקה. זה הזמן שבו את יכולה להמריא. זה הזמן שאת יכולה לקנות חיים של נצח, חיים של תורה, חיים שבהם "כבוד השם עליך נגלה".

להתחבר

בס"ד

להתחבר אל עצמי, 

אל האני הפנימי,

זאת המשימה הכי מפחידה בעולם. 

ולמה היא מפחידה כל כך, 

כי היא מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות. 

מההרגלים. 

מהקיבעון המחשבתי. 

היא מחייבת אותי לראות את הקדוש ברוך הוא בתוכי. 

היא מחייבת אותי להיות יהודי. 

היא מחייבת אותי להיות אני.

לבחור

בס"ד

ימים של בחירות עוברים עלינו. ימים של כאב ראש אחד גדול. ימים של הבטחות משמעותיות שבהן נדמה לנו שהנה עכשיו זה קורה. ממש אחרי שהמפלגה הזו או השנייה תעלה לשלטון, יהיה טוב. יהיה לכולנו נפלא. כולנו עולים על טיסה ישירה לגן העדן העליון.

מאותו הרגע של חילופי השלטון כבר לא יהיה לי מינוס בבנק. ויותר לא תכאב לי הבטן. מן הסתם אף פעם לא יהיה לי פנצ'ר באוטו, ואפילו הללי מרים הקטנה תכנס בזמן למקלחת. אז מי צריך יותר מזה?

הלוואי והכל היה פשוט. באמת פשוט. אבל הבחירות שלנו, או יותר נכון הבחירות האישיות שלי זה אחד הדברים הבלתי פתורים שלא לומר הכי קשים עבורי ביהדות.

כח הבחירה נמצא בידיים שלי, ואין דבר מורכב יותר. אין דבר מפחיד יותר, בהנחה שכל בחירה שלי משפיעה ישירות על מי שנמצא סביבי וחי איתי באותו הבית.

זה דבר כבד משקל להיות חלק מהעם היהודי. שהרי כל מילה שיוצאת מפי יש לה משמעות רחבה שמשליכה ישירות על יהודי אחר שנמצא כרגע בתאילנד ומנסה לתפוס טיסה לאיים.

שמעתי שפעם שאלו את הרב גנחובסקי זצ"ל במי לבחור, והשיב להם הרב הצדיק. "כתוב לנו בתורה במי לבחור - ובחרת בחיים. צריך לבחור בחיים".

כל הבחירות שעשיתי עד היום הביאו אותי לנקודה שאני נמצאת בה עכשיו. לנקודת האפס. לנקודה שאני מתחילה מחדש את החיים. לנקודה שאני צריכה לבחור נכון.

ונקודת האפס מבחינתי זה לקום בכל בוקר מחדש ולהחליט שאני בוחרת בחיים. אני בוחרת ללכת עם הקדוש ברוך הוא. אני בוחרת להלחם בכל החושך שנמצא סביבי.

מדובר במשוואה לא פשוטה. במיוחד לאור העובדה שיש לי רזומה לא פשוט ועב כרס של בחירות שגויות. של בחירות שעזרו לי להיכנס עוד יותר עמוק לתוך הבור שכריתי לעצמי.

ולעיתים מדובר רק בבחירה אחת שיכולה להפוך לך את כל מה שבנית. בחירה אחת שיכולה לטלטל לך את הנשמה ולזרוק אותך החוצה. לזרוק אותך למקומות שלא ידעת על קיומם. רק בחירה אחת קטנה יכולה לפצוע אותך קשות ולגרום לך להביט לשמים ולצעוק שזה כואב.

לבחור בחיים. זאת תשובה מדוייקת כל כך שאוספת אותי לתוכה. הבחירה הזאת בחיים. בדבקות בבורא אפילו מתוך הכישלון, אפילו מתוך אלפי הבחירות והטעויות האפשריות, זה הדבר היחידי שיש לי לתת לו.  

לפחות בדבר אחד הבחירה שלי נכונה, ואן לי התלבטות. אני יודעת איזה פתק לשים בקלפי האישי שלי. זה פתק שאני כותבת אותו בכל בוקר שמגיע אחרי לילה ארוך ככל שיהיה. אחרי שיצאתי בקושי מהבור העמוק שנפלתי אליו בפעם העשרים ותשע. אני בוחרת בחיים. אני בוחרת להחזיק בעץ החיים.

רק

בס"ד

רק להרגיש

רק לחוש

רק לדעת 

את האמת שנחבאת לה שם

את החולשה הזאת שלא נותנת מנוח

ומאלצת אותך להתבונן בתוך העיניים

ולומר. טעיתי.

נוסעת מתמידה

בס"ד

משרדי הנסיעות עובדים הכי קשה. אין להם מנוחה. התפקיד שלהם לא מסתכם רק בארגון טיולים. התפקיד שלהם זה בעצם להגשים חלומות. לתת לכולם טעימה קטנה של התרגשות.

פעם חייתי על מזוודות. כל הזמן רציתי לנסוע. להיות לפני זה. לפני הנסיעה הגדולה. להיות בתנועה. עשיתי הכל בכדי להיות ילדה בלי כתובת. ילדה נודדת שכזאת.

אחרי שהייתי חוזרת לארץ הקודש ופורקת את המזוודות, הייתי עורכת חישובים איך לשלם את כל ההוצאות הלא צפויות שהיו לי בטיול הרב פעמי לשום מקום.

כמה מפתיע היה לגלות שלא נרשם שינוי גדול בחיי אחרי השיבה הביתה. לא בנושא הבריאותי, ובוודאי שלא בנושא האישי. שלא לדבר על מצבי הכלכלי בואכה המידות המקולקלות שלי שדורשות תיקון מיידי.

בכל פעם שחזרתי לשגרה של אותם ימים, הבנתי שאני בסך הכל מחפשת מילוי. אני רוצה משהו שימלא את הבור האינסופי הזה שהיה שם בפנים. בור שהציק לי מאד, ובלבל בין המושגים.

תרגמתי לא נכון את הדברים. חיפשתי התרגשות שנשמעה בכל חריקה של גלגלי מטוס, ובשמיעת שפה שונה מזו שגדלתי עליה. חיפשתי את הדבר הזה שיעשה אותי מאושרת . את הדבר הזה שיביא אותי לנקודה אחת של שקט.

נדמה לי שמתישהו התעייפתי. לא מצאתי טעם בלהמשיך ולטפס על הרים שיישארו להם בהימלאיה גם אחרי שאעזוב את העולם. לא מצאתי טעם בלארוז כל פעם מחדש שקיות של שמחה בלי כל בסיס.

ובאותה נקודה של עייפות מצטברת, באותה נקודה שבה החלטתי שאני צריכה להניח את מקל הנדודים, חיכה לי מי שאמר והיה העולם, והראה לי שעלי לחשב מסלול מחדש.

הקדוש ברוך הוא לא ביקש ממני להפסיק לטייל, אלא לעשות את זה נכון. לעשות את זה מדוייק. מבלי להתבלבל בדרך. מבלי ללכת לאיבוד.

השם יתברך הסביר לי בדרכו המיוחדת שלא אמצא את מה שיביא לי את השקט המיוחל בדיוטי פרי שמוכר בשמים לפי משקל, ובוודאי שלא אמצא את רגעי האושר באי בודד שנמצא אי שם.

גיליתי שהטיול הכי מיוחד זה לתוך היהדות. לתוך הנשמה. לתוך האור. אל הארץ שאתה יודע היכן היא מתחילה אבל אין לך מושג קלוש איפה היא נגמרת. אם בכלל.

והיום אני מה שנקרא "נוסעת מתמידה". לא מפסיקה לטייל.  הטיול הוא בכיוון אחד. לתוך עצמי. לגילוי הא-לוקות שבתוכי. לגלות עוד משהו שלא ידעתי עלי קודם.

זה משהו שלא קשור לחומר. זה קשור לרוח. אותה רוח שלא מפסיקה להקיש על החלון. אותו חלון שבלב. אותו חלון שצריך לפתוח לרווחה ולאפשר לה להיכנס פנימה. אל הפנימיות. אל הקודש.

געגוע שלא נגמר

בס"ד

זה מרגיש כמו געגוע. כמו גל אחד ענק וגדול של געגועים שיכול ברגע אחד להציף את העולם כולו. געגוע אחד ארוך שנמשך יותר מ 3,000 שנה. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע אחד יותר מידי.

זה אותו געגוע שהתחיל כשאברהם אבינו השכים לצאת לדרך של דמעות. השכים לעקוד את הדבר שהכי יקר לו בעולם. השכים לעקוד את הלב שלו.

זה אותו געגוע שהיה שם רגע לפני ששרה אמנו נפחה את נשמתה כששמעה על העקידה. רגע לפני שנשמעה זעקתה וטלטלה את העולם כולו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדמעות המלאכים ירדו על עיניו של יצחק שביקש מאביו לקשור אותו למען שמו, לקשור אותו קצת יותר חזק.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרבקה שלחה את יעקב אבינו ללבן, בידיעה ברורה שלעולם היא לא תשוב לראות את בנה. אותה ידיעה שליוותה אותה עד יום מותה.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרחל אמנו סירבה בכל תוקף להיכנע לגזירה ולתת לבניה לצאת לגלות. כשאמא רחל השמיעה את קולה ברמה, כשאמא רחל מיאנה להינחם,

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שעיני לאה היו רכות, וסירבו להתחבר עם מי שמניף את הדגל הלא נכון. עם מי שבז לכל סממן של יהדות. לכל סממן של צניעות.

זה אותו געגוע שהיה שם כשיעקב אבינו הבין שלא יראה יותר את יוסף, את בנו מחמדו. ולא הסכים מאותו רגע לישון על מיטתו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשהשליכו את יוסף לבור.  שביקש והתחנן על נפשו, ודמעות מלוחות כמים ירדו על לחיו. אותו בור שהיה ריק בלי מים. ובכי אחד גדול שהגיע לשמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדוד המלך כתב לנו את מזמורי התהילים, שכל לב יהודי מפלחים. מזמורים שנכתבו עם דיו של דם והרבה רחמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשחנה עקדה את שבעת בניה, כשהיא מסרה את נפשם על מזבח האמונה, כשהיא לא ויתרה על קוצו של יוד מהתורה הקדושה.

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שאמהות חיבקו חיבוק אחרון בשואה הארורה, את הילדים שיצאו לדרך בפעם האחרונה.

זה אותו געגוע קבוע לבית משלנו. אותו בית שנחרב לנו לפני שנים. אותו הבית שאת כתליו אנו בונים באבנים של געגועים. באבנים שמעידות עלינו כמה שאנחנו מחכים.

זה אותו געגוע שנמשך אלפי שנים, ולא מפסיק לדמם בתוכנו. זה אותו געגוע שמדיר שינה מעינינו. זה געגוע של ילדים שלא מפסיקים לצפות ולשאול אולי היום אבא יבוא. אולי היום הוא יופיע.

זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שיחזור ועלינו ימלוך, זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שאלינו יחזור ויבדיל אותנו מן החול. זה אותו געגוע מתמשך לטאטע שהבטיח להחזיר את שכינתו לציון.