בס"ד
אני זוכרת שפגשתי אותה בפעם הראשונה לפני כעשר שנים. היא עדיין היתה
מכוסה כולה. לא נתנה לי לראות אותה כפי שהיא. עדיין מעמידה פנים שהכל בסדר. שהיא
מאושרת. מחזיקה בדעה מעורפלת שהחיים שלה הם כמו ציור אחד גדול עם צבעים של קשת.
ברגע שהצלחתי לראות מבעד למסך הדמיון. ברגע שהצלחתי להסיט את הוילון ולהביט
לה לתוך הלבן של העיניים גיליתי אותה. גיליתי איפה בדיוק היא מסתתרת. איפה בדיוק
היא מונחת.
לקח לי שנים לשכנע את הנשמה לצאת. לצאת החוצה. להשאיר את הספקות ואת הלבטים
לימים אחרים שכבר עברו. להשאיר את הרגישות המיותרת ולהעיז לראשונה בחייה לחשוב קצת
אחרת.
כשפגשתי אותה לא היה לי קל. אפילו מביך משהו. היא הגיעה עם מטען כבד
מאד שאילץ אותה להכיר בפחדים שעוטפים אותה. בחששות של היומיום. בדאגות שדופקות
מידי פעם על הדלת.
היא הביאה איתה דעות קדומות, וקבעון של מחשבה. שלא לדבר על הצורך
הבלתי נגמר באישור של הסביבה. באישור של אמא. באישור שלה עצמה, לצאת אחת ולתמיד
מעמק הבכא.
היא לא ממש ידעה שכל מה שהיא היתה צריכה זה רק מנה אחת קטנה של אומץ. אומץ
להתנער מהכל. להתנער מהעפר שנדבק בכל מקום אפשרי. להתנער מהשקר.
אומרים חז"ל שמי שרוצה להכיר את בוראו, חייב קודם להכיר את
נשמתו. את אותה נשמה שנמצאת אי שם, ואנחנו מתעלמים ממנה. מתעלמים מהקריאות שלה. מתעלמים
מקיומה.
קילו של עגבניות בסופר אנחנו בודקים יותר טוב. אנחנו דואגים להכניס
לשקית רק עגבניות יפות, רק עגבניות חלקות, ללא פגם. ולמה כשמדובר בנשמה שלי, אני
לא טורחת לבדוק את האיכות. לא טורחת להתבונן האם היא מקיימת את ייעודה.
העגבניות יכולות לתת לי משהו שמתאים רק לעולם הזה, ואילו הנשמה היא
זאת שתביא אותי לעולם הבא. הנשמה היא זאת שאיתה אני קמה בבוקר והולכת לישון. היא
זאת שלא עוזבת אף פעם.
במזמור "לכה דודי", רבי אלקבץ מבקש "התנערי מעפר קומי,
לבשי בגדי תפארתך עמי". הרב הקדוש מבקש מהנשמה היקרה שתילחם על מקומה. שלא
תאפשר לעולם הזה להוליך אותה שולל. שלא תאפשר להבל להסיח את דעתה.
"התעוררי התעוררי כי בא אורך, קומי עורי". זה הזמן שלך
מתוקה. זה הזמן שבו את יכולה להמריא. זה הזמן שאת יכולה לקנות חיים של נצח, חיים
של תורה, חיים שבהם "כבוד השם עליך נגלה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: