השמיכה ואני

בס"ד

"רונה קומי. רונה..." שמעתי את תומר מבעד לעננים שעטפו אותי בשעת בוקר מוקדמת. "השעון כבר מצלצל". לא הצלחתי להבין על איזה שעון הוא מדבר. ומי נתן לו את הרשות להעיר אותי.

אחרי שכנוע עצמי והבטחות להיות גיבורה כארי, הצלחתי לעשות צעד אחד ולהוציא את הבוהן  מהשמיכה. דבר שהיה כרוך בהרבה מאמץ, וקיטורים על קור אינסופי שהופיע לו ככה פתאום.

מאז שהגיע החורף ועימו הקור שמשאיר אותי מקופלת במיטה קשה לי לקום בבוקר. אני מבקשת עוד כמה דקות להישאר באזור החם ביותר בבית, וזה המיטה.

לאחר ברכות השחר וקפה חם ששורף בלשון אני מנסה להבין מה קורה בזמן האחרון. איך זה שאין בי את היכולת לקום. לקום כפשוטו.

ידעתי שצריך לבדוק את הדברים. ידעתי שאנוכי ועצמי צריכים לשבת לשיחה. שיחה עמוקה. לא ייתכן שאני ממשיכה ככה. הדברים צריכים להשתנות ומהר.  

אחרי שאנוכי ועצמי התווכחו ביניהם, הם הגיעו למסקנה שמדובר בדפוס התנהגות. מדובר בבעיה שורשית שנמצאת אי שם בנבכי האישיות בואכה ילדות מפנקת במיוחד.

אנוכי ועצמי הזכירו לי שכל החיים בחרתי לברוח. ברחתי מהאזורים המסומנים בקו אדום. אותם אזורים שבהם האופי שלי עומד למבחן ואין שום הבטחה שאצליח לקבל בהם ציון "עובר".

הבנתי שתמיד העדפתי את עונות המעבר. את האמצע. שלא יהיה חם מידי ולא יהיה קר מידי. הקיצוניות הפחידה אותי וגרמה לי להתרחק. נסתי על נפשי כל זמן שהתחלפה לה העונה והביאה איתה צינה לא מוכרת. הביאה איתה מאמץ. הביאה איתה התמודדות עם החיים, ועם החולשות שרצו להישאר מתחת לשמיכה, בלי שאף אחד יגלה אותם.

הדיאלוג הבלתי נגמר שהתנהל אצלי בראש מאז הבוקר הבהיר לי שהגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן לפטר את הפחד מתפקידו כשחקן ראשי בהצגה.

הגיע הזמן לשנות את הגישה. לשנות את זווית הראיה. הגיע הזמן לא לחשוש מימים של קרה במקומות הנמוכים או מרוחות עזות בהרים הגבוהים. הגיע הזמן להבין שכל מזג אויר מעונן ככל שיהיה מגיע מאבא שבשמים בכדי ללמד אותי עוד משהו אחד.

השם בעצם רוצה שאלחם. השם מצפה ממני לשבור את הרצון שקיים בי מילדות להיכנע עוד לפני שניסיתי. השם מבקש ממני מלחמה בנקודות התורפה שנולדתי איתן.

השם לא מוותר עלי ומבקש ממני לקום. לצאת מהשמיכה. השם לא רוצה שאברח יותר. השם רוצה שאלמד לשבור קירות. שאתעלם מהמחסומים באמצע הדרך.  

ועם התובנות האלו אנוכי ועצמי מודיעים קבל עם ועולם שבלי נדר לא נתלונן יותר על הקור, ולא על החום. לא נבקש בחורף שהקיץ יגיע, ולא נבקש בקיץ שהחורף יגיע. נקבל בברכה את מה שנשלח אלינו מן השמים. נקבל בחיבוק גדול את המתנה הנפלאה הזאת שנקראת הרגע הזה. היום הזה. החיים האלה. אבל בלי נדר, טוב?!

שלום ולא להתראות תל אביב

בס"ד

הייתי די סקרנית כשאביבה התקשרה וביקשה ממני לבוא ולספר את הסיפור האישי שלי אצלה בעבודה. היה מוזר לחשוב שאני מוזמנת לבוא ולדבר בעירית תל אביב, ועוד בבית כנסת.

כל לחיצה על דוושת הגז הבהירה לי שאני נוסעת בזמן הרבה שנים אחורה. מצאתי חניה צדדית באחד מהחניונים המעופשים שמזכירים לך שהכל יכול לקרות, ואחרי סיור מאולץ בעירייה, מצאתי סוף סוף את בית הכנסת.  

הצגתי את עצמי, ואת הסיבה שלשמה הגעתי. המילים זרמו מתוכי. רציתי לגעת בכל אחת ואחת, ולומר לה שזה אפשרי. לחבק כל אחת וללחוש באוזן שלה שכמו שהשם חיכה לי, ככה בדיוק הוא מחכה גם לה.

ציינתי בפניהן שהדרך אל התשובה לא תמיד היתה קלה, ועד לאותו רגע שאני מולם היא רצופה חתחתים ואבנים שפוצעות אותך במקומות הכי עדינים. הרגשתי שהצלחתי לחדור פנימה, אל חומת הספקות שאולי היתה שם, מקובעת לה בתוך גבעת ההגיון והשכל הישר.

למרבה האירוניה, לא היה להן מושג שעבורי להגיע לתל אביב זה סגירת מעגל. והשם עדי כמה שזה דוקר. שכל מילה שיוצאת מפי חורכת את הבשר.

כל מפגש עם העיר הזאת מקיץ אותי מחלום שאני לא רוצה לזכור. מקלף ממני שכבות שכבר הייתי בטוחה שנעלמו מזמן. כל מפגש שכזה מזכיר ימים של מרחק גדול מהנשמה. מרחק מרונית.

השארתי להן זמן לשאלות, עונה בסבלנות לכל אחת ואחת שרוצה לדעת איך ומתי ובעיקר למה.  ושמחתי על העובדה שהן חוזרות לעבודה עם הרבה חומר למחשבה.

אחרי שנפרדנו בחיבוק גדול, צעדתי במהירות לכיוון הרכב. מבינה שדי הרבה זמן פחדתי לגעת בה. פחדתי לגעת בעיר הדהויה שהיתה עבורי בריחה ממציאות שחששתי להתמודד איתה. ברחתי בעצם מהכל. ברחתי וברחתי עד שלא נותר בי כוח.

במהלך הנסיעה ראיתי אותה מבעד למראה של המכונית. ראיתי את תל אביב שהיתה שלי ושמחתי שלא התגעגעתי. שמחתי שמחה של הקלה שהיא כבר לא חלק ממני. שהיא לא חלק מהלבטים, לא חלק מההצגה היומית שבה הייתי בתפקיד הראשי. שמחתי שעקרתי אותה מתוכי.

כשראיתי לפני את השלט שמורה "איילון דרום", ידעתי שכל מה שרציתי זה לחזור הביתה. למקום שמרגיש הכי בטוח בעולם. למקום שבו הלהבה של הנרות מהשבת שעברה עוד מחממות את הלב.

רציתי להגיע אל הבית הקטן הזה שנמצא במעלה הגבעה. רציתי את החיים שיש לי עכשיו. חיים של תורה ותפילה, חיים של פשטות וגינת תבלינים קטנה.

תל אביב גרמה לי להבין שבתשובה שלי מצאתי מנוחה של נפש. מצאתי אבא. מצאתי את מה שחיפשתי שנים וזה מקום להניח עליו את ראשי, תל אביב גרמה לי להבין שבעצם מצאתי את שאהבה נפשי.

חרדת נטישה

בס"ד

מוצאי שבת תמיד מזכיר לי את חרדת הנטישה שאני סובלת ממנה. חרדה שלא טופלה בזמן, חרדה כזאת שמגיעה אחרי שהבדלנו בין הקודש והחול. אחרי שביקשנו שנצליח להבדיל בין החושך לאור.

יש משהו קצת לא הוגן בעובדה שהיא צריכה ללכת, להשאיר אותי לאנחות. להניח לי להתמודד עם חיי היומיום. עם כל הטרדות האינסופיות. עם הקניות, עם קופת חולים, עם בית המרקחת.עם השגרה.

עוד לפני שהבנתי את המתנה המדהימה הזאת ששמה שבת, כשהייתי נמצאת אי שם בהרי החושך של החילוניות שנולדתי לתוכה, לא הצלחתי להבין איך ישנם אנשים מוזרים כאלה ששומרים שבת. איך זה שהם לא מבינים מה הם מפסידים. איך הם מוותרים על הנאות וחתיכות כל כך גדולות מהחיים.

היה תמוה בעיני שאפשר לעצור את החיים לכמה שעות ולהיכנס פנימה. היה נשגב מבינתי שיש יהודים שלא חושבים שמדובר באסון חברתי, אם הם לא ילכו לחוף הים בשבת.

הביכורים הראשונים של השבת נבטו בתוכי כהרגשתי שאין רגע אחד של שקט. שאין רגע אחד שבו המחשבות שלי מאיטות את הקצב.  שאין לי את עצמי בתוך כל הבלאגן.

חיפשתי מקום שיצליח לאכלס את הסערה התמידית שחייתי בה, ויעטוף אותי לכמה שעות וילחש לי באוזן שיהיה בסדר. שלא חייבים כל הזמן להיות בריצה מטורפת נגד השעון במגמה להשיג עוד משהו. שזה לגמרי בסדר לעצור. שזה לגמרי בסדר לקחת אוויר.

בקצה של התהליך מגוחך היה להבין שרצתי למרחקים ארוכים מבלי להבין שהיעד נמצא בסופו של השבוע. שהיעד נמצא איפה שסיימנו לשחק בחול, והגיע הזמן להכניס את הקדושה הביתה. להכניס אותה לנשמה. להכניס אותה פנימה.

היום אין לי מושג איך חיים בלי שבת, עד שלעיתים נדמה שכל הימים, וכל הרגעים מוקדשים רק לה. השבת הפכה להיות העיקר. השבת הפכה להיות געגוע אחד מתמשך שלא נגמר. געגוע אחד לבית ולריח. געגוע אחד לאהבה. געגוע של נשמה ליוצרה.

לא ברור למה אחרי שבוע שלם של ציפיה, כשסוף סוף אני תולה שלט על הדלת שמסביר לכולם ש "עוד כמה שעות אשוב", היא פשוט הולכת. היא פשוט עוזבת.

אם השבת היתה יודעת כמה שהתגעגעתי היא לא היתה נעלמת לשבוע שלם, אם היא היתה מבינה שמשהו אצלי נפתח ומתרחב, שמשהו אצלי נרגע ומתפייס, היא היתה מתחשבת יותר.

ואם היא היתה יודעת שבכל מוצאי שבת מתעוררת בי אותה חרדת נטישה שלא אובחנה ולא טופלה. היא היתה מגיעה בכדי לנחם. היא היתה מגיעה בכדי להישאר.  

להצליח במבחן

בס"ד

להצליח במבחן

השבוע האחרון היה מאתגר עבורי. שבוע של הרבה דאגה. הרגשתי שהתפילות שלי לא מצליחות לבקוע את החומה שהלכה וסגרה עלי. ניסיתי לגייס את כל כוחות האמונה, את כל החתיכות של הביטחון שהיו מפוזרות סביבי ולא הצלחתי להרים אותן. זה היה כבד. כבד מידי.

בכל פעם שהנסיון מגיע לבקר אותי ומנסה להכניס את הראש פנימה אני מבינה שאני קטנת אמונה. שעדיין לא התחלתי להבין איך עוברים את החיים האלה ונאחזים בעץ החיים. נאחזים ברחמים של השם יתברך.

ניסיתי להבין איך אפשר להתהלך בעולמו של הבורא ולהיות בטוח שהדבר שהכי כואב לך עכשיו זה הדבר הכי טוב שקרה לך. איך אפשר להמשיך לצעוד בידיעה ברורה שזה חלק מהתוכנית האלוקית שנועדה להביא אותך למקום יותר טוב. איך אפשר להיות אדם מאמין. מאמין בהשגחה שהכל לטובה.

בימים שכאלה אני מגלה את האפסיות שלי. את העובדה שאין לי שליטה על כלום. שאני נתונה במאת האחוזים לחסדו של שוכן מרומים. שאין משהו בעולם הזה שתלוי בי, אפילו לא תזוזה של אצבע קטנה.

הרגשתי פחד עצום באותה הנקודה שהאמת עמדה למולי, עקשנית ומתריסה כנגדי. רעדתי כולי. מתחננת לרחמי שמים. למחילה. להמתקה של דין. לרגע שזה יעבור.

ואחרי שקרני שמש ראשונות עשו את דרכן לעברי, וסוף סוף הצלחתי לנשום, ואפילו קצת חייכתי לשמחתם של דיירי הבית, ידעתי שלא עמדתי במבחן הכי חשוב שכל יהודי צריך לעבור בחייו. לא עמדתי במבחן האמונה.

אף אחד לא הבחין בסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. בכאב שנשאתי איתי לכל מקום. המשכתי בשגרת החיים. המשכתי למסור שיעורים. לעשות קניות, לכתוב, לקחת את האפרוח הקטן לבית הספר. לאכול...

ובכל זאת ידעתי שנכשלתי. נכשלתי בענק. לא הצלחתי לשחרר את הפחדים ואת הדאגה. לא הצלחתי לחיות את ההשגחה. את האמונה. לא הצלחתי לתת אמון במי שאמר והיה העולם. לא הצלחתי. נקודה.

רק השם יודע כמה רציתי להיות שם. במקום הזה של אמונה מוחלטת, של בטחון, בלי הרהור אחד קטן. ובכל פעם שנדמה לי שהנה חציתי את הקווים הגיע המבחן שהבהיר לי שאני רק בן אדם, שעדיין לא כבשתי את הפסגה. שאין לי את היכולת להרפות.

ואחרי כל התובנות וההתבוננות. נשאר לי רק לעשות תשובה על רגעי החושך שבהם לא הרגשתי את הנוכחות של השם. על זה שלא הנחתי את הראש על הכתף של אבא ואפשרתי לו לטפל בכל מה שמפריע לי.

לבקש ממנו סליחה על זה שלא עשיתי הכל בכדי להרגיש את ידו התומכת מבקשת ממני להמשיך. מבקשת ממני לא לפחד. על זה שלא ראיתי את הידיים שלו מושטות לעברי, מוכנות לתפוס אותי אם אפול.

האויב הכי גדול

בס"ד

האויב הכי גדול

אני חושבת שהאויב הכי גדול בחיים שלנו זה ההרגל. ההרגל הזה שקוראים לו להתרגל יכול להיות מאד מסוכן עבורנו אם אנחנו לא יודעים מתי לשים לו גבולות. מתי אנחנו יודעים לעצור אותו ולומר לו עד כאן.

ההרגל הזה יכול לאכול אותנו מבפנים ולהרוס לנו חיים שלמים. להרוס לנו רגעים של מתיקות ושל עולם שלם שמתקיים לידינו. עולם שלם שמתקיים בתוכנו. עולם שמתקיים לנו בתוך הבית.

ההרגל הזה גונב לנו את ההצגה, הצגה יומית שרצה כבר שנים, הצגה מדהימה שכתב אותה התסריטאי הראשי, שבאופן חריג מחליט להפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

כיהודים מאמינים אסור לנו להתרגל לניסים שאנו עדים להם בכל יום. ניסים שסובבים אותנו בכל נשימה מחיינו. ובכל רוח שמלטפת לנו את הפנים. בכל קרן של שמש שמייבשת את העלים.

ניסים שנמצאים בכל משיכת מכחול עדינה בשמים, ובטיפות של הגשם שמזכירות לנו שמזג אוויר זה דבר לא צפוי בכלל. והשמש עוד תזרח מעלינו יום אחד.

ניסים שכל אמא מוצאת בשפתיים מחייכות של הילד, ובעובדה שהוא נכנס למקלחת בזמן. ניסים שנמצאים בתחתית ריקה של ארגז הכביסה, ובמדחום שמראה שהחום שלו ירד.

ניסים שכל ילד פוגש מתחת לעטיפה של סוכרייה, ובעובדה שאמא החליטה לוותר על צחצוח השיניים. פלא עצום שנמצא בחיבוק של אבא, ובארוחת צהריים שהוא כל כך אוהב.

להתרגל פירושו להיות כפוי טובה. לא להעריך כמה טוב לנו בעולמו יתברך. זה להתעלם מהחסדים ומהדברים הקטנים שיכולים להפוך אותנו להיות אנשים מאושרים.

צריך רק לשנות את הראייה. לשנות את ההתבוננות. להיפטר מההרגל הזה שמסתיר לי את הרחמים הרבים שבזכותם אני חי. בזכותם אני עומד על הרגליים. בזכותם אני יהודי.

חייבים לעשות מאמץ ולהרגיש את ההשגחה המדהימה בכל כאב שאני מרגיש. בכל אבן שאני נתקל בה בדרך. בכל פעם שמישהו עוצר אותי מלהמשיך. בכל פעם שאני נופל ובטוח שהפעם אין ידיים מספיק חזקות להרים אותי.

צריך לקום בבוקר בידיעה ברורה שלא יכולתי להתעורר לבד, ולשאול איך זה שהשמש האירה לי מהר מידי. זה לקום עם הבנה שמישהו הושיט לי את היד, כי בלעדיו זה לא היה קורה בכלל.

האויב הכי גדול שלנו זה ההרגל. אותו הרגל שמונע ממני להיות שמח, אותו הרגל שמונע ממני לראות כמה העולם של אבא שבשמיים מדוייק להפליא. ההרגל הזה משאיר את הקדוש ברוך הוא אנונימי. משאיר אותו מאחורי הקלעים. משאיר אותו מציץ מן החרכים.