חרדת נטישה

בס"ד

מוצאי שבת תמיד מזכיר לי את חרדת הנטישה שאני סובלת ממנה. חרדה שלא טופלה בזמן, חרדה כזאת שמגיעה אחרי שהבדלנו בין הקודש והחול. אחרי שביקשנו שנצליח להבדיל בין החושך לאור.

יש משהו קצת לא הוגן בעובדה שהיא צריכה ללכת, להשאיר אותי לאנחות. להניח לי להתמודד עם חיי היומיום. עם כל הטרדות האינסופיות. עם הקניות, עם קופת חולים, עם בית המרקחת.עם השגרה.

עוד לפני שהבנתי את המתנה המדהימה הזאת ששמה שבת, כשהייתי נמצאת אי שם בהרי החושך של החילוניות שנולדתי לתוכה, לא הצלחתי להבין איך ישנם אנשים מוזרים כאלה ששומרים שבת. איך זה שהם לא מבינים מה הם מפסידים. איך הם מוותרים על הנאות וחתיכות כל כך גדולות מהחיים.

היה תמוה בעיני שאפשר לעצור את החיים לכמה שעות ולהיכנס פנימה. היה נשגב מבינתי שיש יהודים שלא חושבים שמדובר באסון חברתי, אם הם לא ילכו לחוף הים בשבת.

הביכורים הראשונים של השבת נבטו בתוכי כהרגשתי שאין רגע אחד של שקט. שאין רגע אחד שבו המחשבות שלי מאיטות את הקצב.  שאין לי את עצמי בתוך כל הבלאגן.

חיפשתי מקום שיצליח לאכלס את הסערה התמידית שחייתי בה, ויעטוף אותי לכמה שעות וילחש לי באוזן שיהיה בסדר. שלא חייבים כל הזמן להיות בריצה מטורפת נגד השעון במגמה להשיג עוד משהו. שזה לגמרי בסדר לעצור. שזה לגמרי בסדר לקחת אוויר.

בקצה של התהליך מגוחך היה להבין שרצתי למרחקים ארוכים מבלי להבין שהיעד נמצא בסופו של השבוע. שהיעד נמצא איפה שסיימנו לשחק בחול, והגיע הזמן להכניס את הקדושה הביתה. להכניס אותה לנשמה. להכניס אותה פנימה.

היום אין לי מושג איך חיים בלי שבת, עד שלעיתים נדמה שכל הימים, וכל הרגעים מוקדשים רק לה. השבת הפכה להיות העיקר. השבת הפכה להיות געגוע אחד מתמשך שלא נגמר. געגוע אחד לבית ולריח. געגוע אחד לאהבה. געגוע של נשמה ליוצרה.

לא ברור למה אחרי שבוע שלם של ציפיה, כשסוף סוף אני תולה שלט על הדלת שמסביר לכולם ש "עוד כמה שעות אשוב", היא פשוט הולכת. היא פשוט עוזבת.

אם השבת היתה יודעת כמה שהתגעגעתי היא לא היתה נעלמת לשבוע שלם, אם היא היתה מבינה שמשהו אצלי נפתח ומתרחב, שמשהו אצלי נרגע ומתפייס, היא היתה מתחשבת יותר.

ואם היא היתה יודעת שבכל מוצאי שבת מתעוררת בי אותה חרדת נטישה שלא אובחנה ולא טופלה. היא היתה מגיעה בכדי לנחם. היא היתה מגיעה בכדי להישאר.