השמיכה ואני

בס"ד

"רונה קומי. רונה..." שמעתי את תומר מבעד לעננים שעטפו אותי בשעת בוקר מוקדמת. "השעון כבר מצלצל". לא הצלחתי להבין על איזה שעון הוא מדבר. ומי נתן לו את הרשות להעיר אותי.

אחרי שכנוע עצמי והבטחות להיות גיבורה כארי, הצלחתי לעשות צעד אחד ולהוציא את הבוהן  מהשמיכה. דבר שהיה כרוך בהרבה מאמץ, וקיטורים על קור אינסופי שהופיע לו ככה פתאום.

מאז שהגיע החורף ועימו הקור שמשאיר אותי מקופלת במיטה קשה לי לקום בבוקר. אני מבקשת עוד כמה דקות להישאר באזור החם ביותר בבית, וזה המיטה.

לאחר ברכות השחר וקפה חם ששורף בלשון אני מנסה להבין מה קורה בזמן האחרון. איך זה שאין בי את היכולת לקום. לקום כפשוטו.

ידעתי שצריך לבדוק את הדברים. ידעתי שאנוכי ועצמי צריכים לשבת לשיחה. שיחה עמוקה. לא ייתכן שאני ממשיכה ככה. הדברים צריכים להשתנות ומהר.  

אחרי שאנוכי ועצמי התווכחו ביניהם, הם הגיעו למסקנה שמדובר בדפוס התנהגות. מדובר בבעיה שורשית שנמצאת אי שם בנבכי האישיות בואכה ילדות מפנקת במיוחד.

אנוכי ועצמי הזכירו לי שכל החיים בחרתי לברוח. ברחתי מהאזורים המסומנים בקו אדום. אותם אזורים שבהם האופי שלי עומד למבחן ואין שום הבטחה שאצליח לקבל בהם ציון "עובר".

הבנתי שתמיד העדפתי את עונות המעבר. את האמצע. שלא יהיה חם מידי ולא יהיה קר מידי. הקיצוניות הפחידה אותי וגרמה לי להתרחק. נסתי על נפשי כל זמן שהתחלפה לה העונה והביאה איתה צינה לא מוכרת. הביאה איתה מאמץ. הביאה איתה התמודדות עם החיים, ועם החולשות שרצו להישאר מתחת לשמיכה, בלי שאף אחד יגלה אותם.

הדיאלוג הבלתי נגמר שהתנהל אצלי בראש מאז הבוקר הבהיר לי שהגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן לפטר את הפחד מתפקידו כשחקן ראשי בהצגה.

הגיע הזמן לשנות את הגישה. לשנות את זווית הראיה. הגיע הזמן לא לחשוש מימים של קרה במקומות הנמוכים או מרוחות עזות בהרים הגבוהים. הגיע הזמן להבין שכל מזג אויר מעונן ככל שיהיה מגיע מאבא שבשמים בכדי ללמד אותי עוד משהו אחד.

השם בעצם רוצה שאלחם. השם מצפה ממני לשבור את הרצון שקיים בי מילדות להיכנע עוד לפני שניסיתי. השם מבקש ממני מלחמה בנקודות התורפה שנולדתי איתן.

השם לא מוותר עלי ומבקש ממני לקום. לצאת מהשמיכה. השם לא רוצה שאברח יותר. השם רוצה שאלמד לשבור קירות. שאתעלם מהמחסומים באמצע הדרך.  

ועם התובנות האלו אנוכי ועצמי מודיעים קבל עם ועולם שבלי נדר לא נתלונן יותר על הקור, ולא על החום. לא נבקש בחורף שהקיץ יגיע, ולא נבקש בקיץ שהחורף יגיע. נקבל בברכה את מה שנשלח אלינו מן השמים. נקבל בחיבוק גדול את המתנה הנפלאה הזאת שנקראת הרגע הזה. היום הזה. החיים האלה. אבל בלי נדר, טוב?!