הניגון שלא נגמר

בס"ד

רגע לפני שיצאתי מהדלת, החלטתי לקחת את הגיטרה איתי, מה כבר יכול להיות. מקסימום אחזיר אותה הביתה. לא קרה שום אסון.

יחד עם גלית והודיה נסענו לכיוון בית החולים לבריאות הנפש "באר יעקב". הדרך היתה מלווה בחששות.  לא ידעתי למה לצפות. איך ניגשים לבחורה שהחליטה להיכנס פנימה ולא לתקשר עם הסביבה. בחורה שהחליטה לא לספר לאף אחד מה כואב שם בפנים.

אחרי שוטטות קצרה במחלקות מצאנו אותה. את אותה בת של מלך שהגענו לבקר. מצאנו אותה מנסה לחייך. מבקשת מאיתנו בעיניים קרועות שנוציא אותה משם. שנעזור לה לצאת החוצה. ולא ידעתי אם התכוונה לצאת מבית החולים או לצאת מהמבוך הזה שקוראים לו חיים. מהמבוך הזה שקוראים לו מסע.

ניסינו לדבר. לעודד, לומר כמה מילים שימצאו את הפתח הזה שיכול להניח תחבושת על פצעים פתוחים, על נגעים שמסרבים להתרפא. ניסינו וניסינו אבל זה לא ממש עבד. לא הפעם.

"איזה שיר את הכי אוהבת?" העזתי לשאול בהיסוס. "כאיל תערוג", השיבה בעצב. לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן בשקט את האותיות, את המילים, את מה שאולי הנפש שלה היתה צריכה יותר מהכל באותו הרגע.

השעה היתה אחרי כיבוי אורות. כל החוסות ששהו במחלקה כבר התארגנו לישון, ורק אנחנו ישבנו על ספסל בכניסה למחלקת נשים לבריאות הנפש, ושרנו אמונה. שרנו אהבה לקדוש ברוך הוא.

השירה השקטה החלה להתעצם. שיר רדף שיר ואיתו השמחה שהלכה וגאתה בלב של כולנו. בלב יהודי שרוצה רק לשמח יהודייה ששכחה לכמה רגעים את הדרך הביתה. את הדרך לעצמה.

באמצע כל השמחה שנוצרה, שמנו לב שמבעד לזגוגית של המחלקה עמדה אישה שמאושפזת שם זמן רב. "אל תפסיקו", ביקשה. "אל תפסיקו את הניגון". הבטנו בה כולנו בהתרגשות, "תשירו את אדון עולם" צעקה מעבר לקיר הזכוכית שהפריד בינינו. "תשירו עוד".

ידעתי שעוד מעט נצטרך לסיים את הביקור, אבל הרגשתי שאני חייבת לה את השיר הזה. אני חייבת את זה לאותה אישה, אני חייבת את זה לעצמי, אני חייבת את זה לקדוש ברוך הוא. אני חייבת להזכיר לעולם שהוא אדון עולם. הוא ורק הוא.

ישנם רגעים בחיים שבהם אתה יודע שהיה שווה לעבור את כל מה שעברת בכדי להגיע לרגע אחד מסויים. וסבורני שהרגע הזה היה באותה צעקה שבקעה מהגרונות שלנו וקבעה חד משמעית שהוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה.

זאת היתה חוויה שטלטלה אותי נפשית והמחישה לי שלא משנה איפה יהודי נמצא הוא תמיד מבקש את קרבת השם. רק הוא לא ממש יודע מה עושים עם הרצון הזה.

בדרך חזרה הייתי מהורהרת וידעתי שאני לוקחת איתי משהו אחד מהמקום הזה. אני לוקחת איתי את ההבנה שהניגון הזה לא ייפסק אף פעם. אף כח בעולם לא יגרום לנו להפסיק לשיר לבורא ניב שפתיים. המנגינה הזאת התחילה עוד בימיו של אברהם אבינו, ואנחנו, הקטנים והדלים, נמשיך לשיר למלכנו, כל עוד נשמה תהיה באפנו.