כעבד לפני אדוניו

בס"ד

כשהתחלתי לחזור בתשובה ביקשתי להיות צדיקה. כל כך רציתי להיות דומה לכל אישה דתיה שהייתה עוברת ברחוב.

חיפשתי כל הזמן את החיצוניות שתעיד על כך שהתקבלתי לנישה הזאת שנקראת חרדית. לנישה הזאת שתכניס אותי לעולם של תורה. כל כיפה שחורה גרמה לי להתרגשות, לידיעה ברורה שעכשיו פגשתי את אחד מל"ו צדיקים שיש בדור.

שאפתי ללמוד קבלה. ללמוד משהו נסתר. חכמה עליונה. לקבל הצצה כלשהיא לחיים של האר"י הקדוש, לגעת בקדושה. לעבור לגור בצפת. לעוף הכי גבוה שאפשר.

רציתי להבין מעמקים. לקבל דעת ששמורה ליחידי סגולה, לגלות את רזי האותיות. את תורת הצבעים, את הסודות הכמוסים שיש בתורה.

ככל שלמדתי וסברתי שהחכמתי, מצאתי שאת הדבר הבסיסי ביותר עדיין לא הצלחתי להשיג. עדיין  לא התחלתי להבין מה השם רוצה ממני. עדיין לא למדתי את העיקר.

לא ידעתי שלפני כל לימוד או קורס להעצמה נשית מחכימה ככל שתהיה, השם קודם כל מבקש שתהיה עבד. תהיה עבד השם. לא שיערתי בנפשי שהתואר הכי נכסף ביהדות זה עבד.

השם מבקש את העבדות. השם מבקש ממני לבטל את רצוני בפני רצונו. את קבלת עול מלכות שמים בביטול עצמי גמור. בביטול האני. בביטול הנוחות שלי. בביטול האגו. דבר כשלעצמו קשה. שלא לומר כמעט בלתי אפשרי.

לקח לי שנים להבין שממש לא פשוט להיות פשוט. להיות כנוע. לחיות בידיעה ברורה של הגבולות והכרת השוליים. זה לדחוק הצידה את כל סדרי העדיפויות שהיו מוכרים עד כה. זה לחיות באמונה שמה שקורה זה הדבר הטוב ביותר עבורי.

אני נמצאת בעולם שמקדש את ההנהגה. את השליטה. את כוחי ועוצם ידי. את הגאווה והנפת הדגל של עצמאות מדומיינת. עצמאות שאין לה אחיזה בשום דבר.

להיות עבד השם זה לא לאפשר לשיקולים זרים להנחות אותך או לזרמים שונים לצרף אותך אליהם. זה לדעת את המקום שלך. והכי חשוב לדעת לא לזוז ממנו.

כל יום מחדש אני לומדת איך עושים את זה. איך חיים את זה. איך לא מתייאשים בדרך וקמים על הרגליים. איך לא נותנים ללב רשות דיבור. איך לא נותנים ללב להתקומם. לקחת לעצמו הפסקה.

אין לי מושג איך לעשות את זה. איך להחדיר לתוכי את ההכנעה. איך להסתפק במה שיש. איך לפנות מתוכי את מה שמיותר. איך לקשור את היצר שקורא לא פעם להרים ידיים.

הייתי רוצה לפחות פעם אחת להרגיש ככה. להרגיש כמו שעבד מרגיש לפני אדוניו. הייתי רוצה לתת למלך מלכי המלכים את מה שהכי מגיע לו בעולם. לתת לו את עצמי. לתת לו אותי. לתת לו במתנה את ה – אני. אני ואני.

צניעותי

בס"ד

בכל בוקר כשאני פוגשת את עצמי במראה אני מצליחה לראות אותי. לראות פנימה. איפה שהזריחה מתחילה להעלות אצלי חיוך. ניצנים ראשונים של קרני שמש זעירות.

לא תמיד הצלחתי להבחין בה מתעוררת. נובטת. מצמיחה שורשים במקומות קרירים. שורדת את תנאי הקרקע הרצופה אבנים חדות.

היום אני יכולה לחבק אותה. להכיל אותה עם כל פגעי הזמן שהותירו בה רושם. להבין את השפה שהיא מדברת. לשמוע אותה קוראת. לוחשת לי קרוב.

לפגוש את הנשמה, זה משהו שלא קורה ביום אחד. זה לא לחיצת כפתור על ברז של מים. או על מתג של חשמל. להכין את עצמך לפגישה עם הנשמה שלך, זה דבר הרבה יותר עמוק. זה דרש ממני לעשות מעשה. זה דרש ממני להיות צנועה.

יש כאלה שירימו גבה וישאלו איך זה שכמה חתיכות של בד יכולות להשפיע על טיב הקשר, על איכות השמיעה. על תדירות השיחה היומית, והשפעתה על כל מהלך היום. על כל מהלך החיים.

אבסורדי ככל שזה ישמע אבל התשובה היא כן. התשובה היא שחצאית ומטפחת יכולות לשנות את כל ההשקפה שלך. יום אחד הבנתי שככל שאני מכוסה יותר, ככל שאני פחות פרוצה לרוח, הפנימיות מתחילה לבצבץ. ולחפש את הדרך החוצה.

מדובר במתמטיקה פשוטה. מדובר בהבנה שלא ידעתי על קיומה עד שלא חזרתי בתשובה. עד שלא קניתי תוספת של בד שהחזירה הביתה את החלקים שהלכו לאיבוד.

היום, אחרי שעברו שנים, אני יכולה להביט בה בגובה העיניים. מרגישה איתה מספיק נוח בכדי לספר לה אותי. את עצמי. בלי לחשוש מכל אלו שנרתעים מתוספת של בדים. תוספת של אורך.

צניעות זאת מתנה. זה שלל. זה משהו שלעולם לא אמכור אותו. זה משהו שזכיתי בו אחרי שנים של חיפוש. הצניעות היא מפלט. היא סירת הצלה בתוך מים גועשים. היא מכסה אותי מהרוח הקרה. היא מבריחה אותי מעזי פנים וחוצפה שרק מתעצמת.

הלוואי והייתי יכולה לצעוק לכולן שלא יוותרו על המתנה הזאת. שלא יפנו לה עורף. שינסו לראות את מה שהיא מחוללת איפה שלא רואים. איפה שרק מרגישים.

הייתי רוצה לבקש מהאחיות שלי שעמדו איתי על הר סיני, שלא יתפשרו על פחות מהטוב והצנוע ביותר. שלא יסכימו להתפשר. שלא יתנו לתרבות שבחוץ להיכנס מבעד לדלת. מבעד לחריצים הקטנים שהן השאירו.

כחילונית לשעבר אני יכולה להבין את ערכה. אני יכולה להבין עד כאב את חשיבותה. אני יכולה להבין את הנכס היהודי הזה ששמר עלינו בכל דור ודור. ומהמקום שהגעתי ממנו אני מבקשת מכן להיות אמיצות. להיות לוחמות. לקחת לעצמכן עוד הידור אחד, ועוד אחד.  לתת לאבא שבשמים את מה שהכי יקר לו בעולם. לתת לו את הכתר שלך. את כתר הצניעות.   

הניגון שלא נגמר

בס"ד

רגע לפני שיצאתי מהדלת, החלטתי לקחת את הגיטרה איתי, מה כבר יכול להיות. מקסימום אחזיר אותה הביתה. לא קרה שום אסון.

יחד עם גלית והודיה נסענו לכיוון בית החולים לבריאות הנפש "באר יעקב". הדרך היתה מלווה בחששות.  לא ידעתי למה לצפות. איך ניגשים לבחורה שהחליטה להיכנס פנימה ולא לתקשר עם הסביבה. בחורה שהחליטה לא לספר לאף אחד מה כואב שם בפנים.

אחרי שוטטות קצרה במחלקות מצאנו אותה. את אותה בת של מלך שהגענו לבקר. מצאנו אותה מנסה לחייך. מבקשת מאיתנו בעיניים קרועות שנוציא אותה משם. שנעזור לה לצאת החוצה. ולא ידעתי אם התכוונה לצאת מבית החולים או לצאת מהמבוך הזה שקוראים לו חיים. מהמבוך הזה שקוראים לו מסע.

ניסינו לדבר. לעודד, לומר כמה מילים שימצאו את הפתח הזה שיכול להניח תחבושת על פצעים פתוחים, על נגעים שמסרבים להתרפא. ניסינו וניסינו אבל זה לא ממש עבד. לא הפעם.

"איזה שיר את הכי אוהבת?" העזתי לשאול בהיסוס. "כאיל תערוג", השיבה בעצב. לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן בשקט את האותיות, את המילים, את מה שאולי הנפש שלה היתה צריכה יותר מהכל באותו הרגע.

השעה היתה אחרי כיבוי אורות. כל החוסות ששהו במחלקה כבר התארגנו לישון, ורק אנחנו ישבנו על ספסל בכניסה למחלקת נשים לבריאות הנפש, ושרנו אמונה. שרנו אהבה לקדוש ברוך הוא.

השירה השקטה החלה להתעצם. שיר רדף שיר ואיתו השמחה שהלכה וגאתה בלב של כולנו. בלב יהודי שרוצה רק לשמח יהודייה ששכחה לכמה רגעים את הדרך הביתה. את הדרך לעצמה.

באמצע כל השמחה שנוצרה, שמנו לב שמבעד לזגוגית של המחלקה עמדה אישה שמאושפזת שם זמן רב. "אל תפסיקו", ביקשה. "אל תפסיקו את הניגון". הבטנו בה כולנו בהתרגשות, "תשירו את אדון עולם" צעקה מעבר לקיר הזכוכית שהפריד בינינו. "תשירו עוד".

ידעתי שעוד מעט נצטרך לסיים את הביקור, אבל הרגשתי שאני חייבת לה את השיר הזה. אני חייבת את זה לאותה אישה, אני חייבת את זה לעצמי, אני חייבת את זה לקדוש ברוך הוא. אני חייבת להזכיר לעולם שהוא אדון עולם. הוא ורק הוא.

ישנם רגעים בחיים שבהם אתה יודע שהיה שווה לעבור את כל מה שעברת בכדי להגיע לרגע אחד מסויים. וסבורני שהרגע הזה היה באותה צעקה שבקעה מהגרונות שלנו וקבעה חד משמעית שהוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה.

זאת היתה חוויה שטלטלה אותי נפשית והמחישה לי שלא משנה איפה יהודי נמצא הוא תמיד מבקש את קרבת השם. רק הוא לא ממש יודע מה עושים עם הרצון הזה.

בדרך חזרה הייתי מהורהרת וידעתי שאני לוקחת איתי משהו אחד מהמקום הזה. אני לוקחת איתי את ההבנה שהניגון הזה לא ייפסק אף פעם. אף כח בעולם לא יגרום לנו להפסיק לשיר לבורא ניב שפתיים. המנגינה הזאת התחילה עוד בימיו של אברהם אבינו, ואנחנו, הקטנים והדלים, נמשיך לשיר למלכנו, כל עוד נשמה תהיה באפנו.