בסוף הדרך

בס"ד

הייתי רוצה להמשיך קדימה. לא להביט לצדדים. לא לתת לאף רוח לעצור אותי על אם הדרך. לא לאפשר להערה כלשהיא למנוע ממני את הצעד הבא.

הייתי רוצה לרוץ בכל הכח שיש ברשותי. לרוץ לכיוון שבו השמש אף פעם לא שוקעת. לרוץ לכיוון הכוכבים שמאירים גם ביום.

הייתי רוצה לרוץ בלי לעשות חשבונות של מה יגידו ואיך יחשבו, לרוץ אל הבית שאין בו העמדת פנים. שלא מייחסים שם חשיבות לדעת קהל או למכבסה של מילים.

הייתי רוצה לרוץ בלי להקשיב לימים שחלפו והותירו בי חותם של דם ולא של דיו, לרוץ לימים של השלמה עם מה שהיה, ואיך הכל בעצם קרה.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה בלי לשים לב לקוצים שפוצעים אותי תוך כדי תנועה, מבקשים ממני להאיט את הקצב. להסדיר את הנשימה.

הייתי רוצה לרוץ כנגד כל הסיכויים, כנגד כל השומרים שהודפים אותי מלבקוע את החומה, ומנסים להרחיק אותי מארמון המלוכה.

הייתי רוצה לרוץ אל הארץ המובטחת, אל הארץ שנקראת אמונה, אל הארץ שיודעת איך לשמוח בזמנים של חשכה.  

הייתי רוצה לרוץ למקום שאין בו פחד, ואין בו מקום מיותר לשאלות. איפה שהכל ברור לי כל כך, כן שמונחות כל התשובות.

הייתי רוצה לרוץ בידיעה שאין כזה דבר שנקרא יום המחר, שרק ההווה מתקיים לי כאן ועכשיו. ושאני צריכה להביט מידי פעם לצדדים, כי הגיע הזמן לנטור את הכרמים.

הייתי רוצה לרוץ לעמק השבו שוכנת השכחה, ולבקש ממנה שתמצא לזכרונות שלי חניה. חניה בטאבו, שתהיה על שמי, שתעזור לי לשחרר אותי מעצמי.

הייתי רוצה לרוץ אל אותה ילדה ולהסביר לה שזה בסדר להיות שונה, וזה בסדר לא להיות מצטיינת בריצה. העיקר להמשיך הלאה עם הרבה אהבה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנשמה העדינה, שחומקת ממני ומבקשת עוד פרוסה של עוגה, ואם אפשר עוד עשר דקות של שינה מתוקה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השבת. אחרי האחת והיחידה שלי, שלא תעזוב אותי לעולם, שתתן לי עוד רגע אחד של מנוחה, שתתן לי עוד רגע אחד בזרועות הקדושה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השקט של יום אחרון, איפה שהאמת הנעדרת מחכה, לכל אותם אלו שיצאו לפני הרבה שנים, לחפש אותה. 

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנוכחות של השם, אחרי הריח של מלך מלכי המלכים. לרוץ בלי הפסקה ולא משנה כמה זמן זה יקח, ואם זה כרוך בכאב, או מה המחיר שאצטרך לשלם.

הייתי רוצה לרוץ רק אחריו, אחרי מי שאמר והיה העולם. הייתי רוצה להשיג אותו בסוף הדרך, בסוף החיים. להשיג את הדבקות בצור עולמים.

הרבנית רונית שיינפלד - ונפשי כעפר לכל תהיה - שיעור מיוחד

ריק

בס"ד

לפעמים זה ריק מתוכן.

ריק מאהבה.

ריק מידיעה.

ריק מאני. ריק מאין.

לפעמים זה תלוי באוויר.

לפעמים זה מרגיש כמו מדבר.

מדבר שמחכה לרוח.

להיות אני

בס"ד

הייתי בטוחה, כל כך בטוחה שזה מה שיהיה, שזו התכלית שלי. מהיום שאני זוכרת את עצמי, עוד משחר ילדותי, הייתי משוכנעת לחלוטין שבאתי לעולם הזה בכדי להשאיר כאן חותם.

 לא ידעתי שלהשאיר חותם בעולם. זה בעצם להבין מי אתה באמת, לקלף מעליך את השכבות המיותרות שאספת כל חייך, ולהיות עצמך.

אחרי שנים הבנתי, שהעבודה הרוחנית הקשה ביותר זה להיות אני, להיות רונית. לא לנסות להידמות למישהו אחר, לא לשאוף להיות חיקוי של מישהו שרחוק עד מאד מלהיות המהות הפנימית שלך.

אחרי ימים רבים, הבנתי שלהיות אני, זה אומר לחפש אחר האמת שמוטבעת עמוק בתוך הדי. אנ. איי של נשמתי. היא מוטבעת שם מהיום שבורא עולם נפח אותה לתוך גופי, זהו חלק מהדרך לגילוי המלכות ששוכנת בתוכי.

להשאיר חותם בעולם שאבא שלי ברא, זה לקיים את מצוותיו גם כשהדבר נוגד את הטבע שלי, גם כשלא ממש נוח או נעים לי. הוא יצר אותי, ורק הוא יודע מה טוב עבורי, וזו דרכו לקרב אותי לשורש האמיתי לגילוי נשמתי.

אני יודעת בוודאות שבסוף המסע המופלא של הנשמה, הוא יחכה לי. הוא ימתין לי בזרועות פתוחות, הוא יבקש לדעת אם עמדתי במשימה, אם הצלחתי ללקט את כל השושנים שנשתלו עבורי בגן, אם הצלחתי שלא להתעייף בדרך, אם הצלחתי להוריד מעצמי את כל המסכים שהפרידו בינינו כל החיים.

הוא יחבק אותי חזק וישאל אם הצלחתי לתת בחינם ובמאור פנים גם כשלא רציתי, אם עשיתי הכל בכדי לתקן את מה שהיה באפשרותי לקלקל. הוא ידרוש לדעת כמה אהבה נתתי לשאר ילדיו, כמה ריחמתי על מי שפשט לפניי את היד.

הוא יניח את ידו על ראשי ויבקש להבין אם התגאיתי על הבריות, או שבעצם לימדתי עליהם זכות, והתפללתי שיזכו לחיי העולם הבא. הוא יתהה בכנות שאינה מותירה מקום לספק, האם עשיתי הכל לקדש את שמו ברבים וללכת בצניעות שאינה משתמעת לשתי פנים.

את כל השאלות הכי קשות הוא ישאל, ועליי להיות מוכנה. בכל יום אנשים עוזבים את העולם ככה פתאום, וצו השעה שאבין שאין לי מלאי של זמן שעומד לרשותי. אין לי חיים אחרים, החיים זה כאן ועכשיו, החיים קורים ברגע זה ממש לנגד עיני, ואין לי כוונה להתחלף בהם עם אף אחד.

זו אני, וזו עבודתי הרוחנית. לגלות בכל פעם פן אחר במהותי. גילוי מרעיש מאין כמוהו, גילוי מהפכני ממש. גילוי שהוא הוא הדבר הבא. גילוי של מסירת כל רצונותיי להשם יתברך. גילוי שכולו אהבה, שמים רבים לא יוכלו לכבותה, לא יוכלו לכלותה.

כל יום אני לומדת את השפה הנסתרת של המסע האישי שלי לגילוי מלכותו, מקלפת שכבות של הגנה, מקלפת שכבות של עפר. לומדת כל יום מחדש להיות בת של מלך, עם כל הבונוסים המתלווים לתואר הנכסף. לומדת כל יום ללכת אחר חוקיך, למען תשימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך.

טאטע

בס"ד

זה מרגיש כמו געגוע. כמו גל אחד ענק וגדול של געגועים שיכול ברגע אחד להציף את העולם כולו. געגוע אחד ארוך שנמשך יותר מ 3,000 שנה. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע אחד יותר מידי.

זה אותו געגוע שהתחיל כשאברהם אבינו השכים לצאת לדרך של דמעות. השכים לעקוד את הדבר שהכי יקר לו בעולם. השכים לעקוד את הלב שלו.

זה אותו געגוע שהיה שם רגע לפני ששרה אמנו נפחה את נשמתה כששמעה על העקידה. רגע לפני שנשמעה זעקתה וטלטלה את העולם כולו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדמעות המלאכים ירדו על עיניו של יצחק שביקש מאביו לקשור אותו למען שמו, לקשור אותו קצת יותר חזק.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרבקה שלחה את יעקב אבינו ללבן, בידיעה ברורה שלעולם היא לא תשוב לראות את בנה. אותה ידיעה שליוותה אותה עד יום מותה.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרחל אמנו סירבה בכל תוקף להיכנע לגזירה ולתת לבניה לצאת לגלות. כשאמא רחל השמיעה את קולה ברמה, כשאמא רחל מיאנה להינחם,

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שעיני לאה היו רכות, וסירבו להתחבר עם מי שמניף את הדגל הלא נכון. עם מי שבז לכל סממן של יהדות. לכל סממן של צניעות.

זה אותו געגוע שהיה שם כשיעקב אבינו הבין שלא יראה יותר את יוסף, את בנו מחמדו. ולא הסכים מאותו רגע לישון על מיטתו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשהשליכו את יוסף לבור.  שביקש והתחנן על נפשו, ודמעות מלוחות כמים ירדו על לחיו. אותו בור שהיה ריק בלי מים. ובכי אחד גדול שהגיע לשמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדוד המלך כתב לנו את מזמורי התהילים, שכל לב יהודי מפלחים. מזמורים שנכתבו עם דיו של דם והרבה רחמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשחנה עקדה את שבעת בניה, כשהיא מסרה את נפשם על מזבח האמונה, כשהיא לא ויתרה על קוצו של יוד מהתורה הקדושה.

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שהאימהות חיבקו חיבוק אחרון בשואה הארורה, את הילדים שיצאו לדרך בפעם האחרונה.

זה אותו געגוע קבוע לבית משלנו. אותו בית שנחרב לנו לפני שנים. אותו הבית שאת כתליו אנו בונים באבנים של געגועים. באבנים שמעידות עלינו כמה שאנחנו מחכים.

זה אותו געגוע שנמשך אלפי שנים, ולא מפסיק לדמם בתוכנו. זה אותו געגוע שמדיר שינה מעינינו. זה געגוע של ילדים שלא מפסיקים לצפות ולשאול אולי היום אבא יבוא. אולי היום הוא יופיע.

זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שיחזור ועלינו ימלוך, זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שאלינו יחזור ויבדיל אותנו מן החול. זה אותו געגוע מתמשך לטאטע שהבטיח להחזיר את שכינתו לציון. 

ספר תורה

בס"ד

שתי אחיות נישאו לשני גברים - האחת לעשיר והשנייה לעני. יום אחד באה האחות הענייה לעשירה לביקור ונדהמה מהיופי - המשרתים בכל פינה, והריהוט המהודר. משישבו לדבר סיפרה העשירה לאחותה כי איננה יודעת אם גורלה טוב משלה. התפלאה האחות הענייה ואמרה: "תראי באיזה ארמון את חיה, על מה את מדברת?!" השיבה העשירה: אבל כל זה איננו שווה לי כיון שבעלי מזלזל בי ואינו מכבדני, מצבך טוב בהרבה משלי... אמנם את מתגוררת בעוני, אין לך ארמון ומשרתים, אבל בעלך מכבד אותך ושומר את מוצא פיך.

כך גם כשאנחנו הולכים לבית הכנסת עומדים בכבוד כאשר מוציאים את ספר התורה. רצים לנשק את הספר. אנו מלבישים את התורה במעיל מכסף טהור ותולים כתר מפואר ומניחים אותה על שולחן זהב והארון קודש מפואר מעשה ידי אומן. אולם כל זה איננו שווה לתורה הקדושה שלנו אם אין שומעים בקולה, התורה זועקת - הסירו מעלי את הפאר הזה ובלבד שלא תרמסוני! 

מחכה

 בס"ד

איכשהו תמיד אני מחכה למשהו. תמיד ישנה ציפייה שמשהו יקרה ויביא לי נחמה. זה נדמה שיש באופק דבר אחר. טוב יותר, שעושה את דרכו אלי.

כשהייתי ילדה רק חיכיתי לגדול. היתה למושג "ילדה גדולה", משמעות אחרת. נשגבת. הייתי בטוחה שכאשר אתה נמצא בגיל המתאים להיקרא גדול, החיים שלך הופכים להיות התרגשות אחת עצומה.  

וכשקרה הנס והייתי כבר גדולה גיליתי שזאת לא כזאת מציאה. יש תופעות לוואי שמגיעות עם הגיל. כמו אחריות וכביסה ומשכנתא, וקמטים דקים שמבשרים על כך שאין באמת קרם פנים מוצלח שעשה עליה משוויץ.

איכשהו תמיד אני מחכה לעיתוי המדוייק, מחכה שהמחר יביא איתו את הרגע שבו אוכל לומר את המילים ואולי אצליח לבקש סליחה על שכעסתי אתמול, והייתי שקועה רק בעצמי. לומר תודה על ציור שנתלה על המקרר ומזכיר לי חסדים שמתקיימים לידי.

איכשהו אני מחכה לניגון. לכיוון המדוייק של המיתרים שיעופו עם הרוח. ויגידו לי שבחרתי ללכת בנתיב הנכון. ויגידו מתי יגיע כבר יגיע הנסיון האחרון.

איכשהו אני תמיד מחכה למשהו. אם זה לחיבוק של אמא, שבזמן האחרון הוא קצת מתמהמה או לשמש החמה שתפזר את העננים, שמידי פעם בתוך הלב שלי מתקדרים.

אני מחכה לקצת דעת ולכמה כפיות של חכמה שימלאו לי את הלב בנגיעות של הבנה, ויסבירו לי את מה שקורה לי בחיים, ואיך זה שהדין הוא בעצם רחמים.

אני מחכה לרגע שאפסיק לכעוס את מה שיש בתוכי ומסרב להירגע. שאדע לקבל את כל מה שמגיע לי באמונה שלמה. שאצליח להצביע על החלקים הטובים שמתקיימים בתוכי ועל מתנות החינם שנמצאות באמתחתי.

אני מחכה לזמן שאפסיק לפחד, מכל מה שאפשרי בעצם לאבד. אני מחכה לימים של שקט ושלווה, שיביאו איתן פיסות של השלמה מתוקה. השלמה עם מה שבעיקר כבר היה.

אני מחכה ליום שאצליח להשתנות וסוף סוף אבין שאין לי דרך לכסות, על כל חולשה שהסתתרה וגילתה אמת ברורה. ובסוד לי סיפרה, שעדיין היא קיימת אותה ילדה קטנה.

אני מחכה שהתורה תחדור סוף סוף לנשמתי ותלמד אותי שאני עדיין לא אני. אני מחכה לדממה שמגיעה אחרי הצעקה ומבקשת ממני לשנות את זווית הראיה. אני מחכה לשמוע את קולו של דודי שקורא לי שאפתח, עם תקווה קטנה בלב שהפעם לא אברח.  

אני מחכה בפתח הדלת למלך המלכים, שאמר שהוא יופיע ויאיר לי פנים. אני מחכה לך אבא בין מליוני יהודים שנושאים אליך תפילה ועוד דמעה מוחים. אני מחכה לך אבא עם מליוני יהודים שרוצים אותך בבית ורק לך קוראים. אנחנו מחכים לך אבא ולא משנה לנו איך ולא משנה לנו מה, רק תבוא ותאמר שהגיעה עת הגאולה.

אמונה

בס"ד

ערב אחד, תפילותיה של המשפחה הענייה נענו...

נשמעה דפיקה בדלת, ובחוץ עמדו עשרות אנשים. "מי אתם?" 

שאל האב. "אני שמחה, זו אמונה, ההוא שם זה אושר, זה בריאות, הגבוה שם זה הצלחה, 

והבריון הוא עוצמה" (וכך מנה את כולם). 

"אנחנו המשאלות שלכם", אמרו לבני הבית ההמומים..

"אבל, אתם יכולים לבחור רק אחת". 

בני הבית התלבטו לגבי מה עדיף: הצלחה או בריאות? אושר או עוצמה? שמחה או כסף? 

בסופו של דבר, יצא האב אל המשאלות ואמר: בחרנו באמונה ! אמונה נכנסה הביתה, 

אבל אחריה התחילו להיכנס כל שאר המשאלות. 

"מה קורה פה ?" נדהם האב: "אמרת שאפשר לבחור רק משאלה אחת". 

"זה נכון. אפשר לבחור רק במשאלה אחת", הסבירה השמחה, 

"אבל לאן שהולכת האמונה, אנחנו הולכים אחריה".

האויב הכי גדול

בס"ד

אני חושבת שהאויב הכי גדול בחיים שלנו זה ההרגל. ההרגל הזה שקוראים לו להתרגל יכול להיות מאד מסוכן עבורנו אם אנחנו לא יודעים מתי לשים לו גבולות. מתי אנחנו יודעים לעצור אותו ולומר לו עד כאן.

ההרגל הזה יכול לאכול אותנו מבפנים ולהרוס לנו חיים שלמים. להרוס לנו רגעים של מתיקות ושל עולם שלם שמתקיים לידינו. עולם שלם שמתקיים בתוכנו. עולם שמתקיים לנו בתוך הבית.

ההרגל הזה גונב לנו את ההצגה, הצגה יומית שרצה כבר שנים, הצגה מדהימה שכתב אותה התסריטאי הראשי, שבאופן חריג מחליט להפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

כיהודים מאמינים אסור לנו להתרגל לניסים שאנו עדים להם בכל יום. ניסים שסובבים אותנו בכל נשימה מחיינו. ובכל רוח שמלטפת לנו את הפנים. בכל קרן של שמש שמייבשת את העלים.

ניסים שנמצאים בכל משיכת מכחול עדינה בשמים, ובטיפות של הגשם שמזכירות לנו שמזג אוויר זה דבר לא צפוי בכלל. והשמש עוד תזרח מעלינו יום אחד.

ניסים שכל אמא מוצאת בשפתיים מחייכות של הילד, ובעובדה שהוא נכנס למקלחת בזמן. ניסים שנמצאים בתחתית ריקה של ארגז הכביסה, ובמדחום שמראה שהחום שלו ירד.

ניסים שכל ילד פוגש מתחת לעטיפה של סוכרייה, ובעובדה שאמא החליטה לוותר על צחצוח השיניים. פלא עצום שנמצא בחיבוק של אבא, ובארוחת צהריים שהוא כל כך אוהב.

להתרגל פירושו להיות כפוי טובה. לא להעריך כמה טוב לנו בעולמו יתברך. זה להתעלם מהחסדים ומהדברים הקטנים שיכולים להפוך אותנו להיות אנשים מאושרים.

צריך רק לשנות את הראייה. לשנות את ההתבוננות. להיפטר מההרגל הזה שמסתיר לי את הרחמים הרבים שבזכותם אני חי. בזכותם אני עומד על הרגליים. בזכותם אני יהודי.

חייבים לעשות מאמץ ולהרגיש את ההשגחה המדהימה בכל כאב שאני מרגיש. בכל אבן שאני נתקל בה בדרך. בכל פעם שמישהו עוצר אותי מלהמשיך. בכל פעם שאני נופל ובטוח שהפעם אין ידיים מספיק חזקות להרים אותי.

צריך לקום בבוקר בידיעה ברורה שלא יכולתי להתעורר לבד, ולשאול איך זה שהשמש האירה לי מהר מידי. זה לקום עם הבנה שמישהו הושיט לי את היד, כי בלעדיו זה לא היה קורה בכלל.

האויב הכי גדול שלנו זה ההרגל. אותו הרגל שמונע ממני להיות שמח, אותו הרגל שמונע ממני לראות כמה העולם של אבא שבשמיים מדוייק להפליא. ההרגל הזה משאיר את הקדוש ברוך הוא אנונימי. משאיר אותו מאחורי הקלעים. משאיר אותו מציץ מן החרכים.  

להרגיש קרוב

בס"ד

הכי רוצה לנשום. להרגיש קרוב.

להרגיש מעבר. להיות מעל העננים, 

דקה לפני שהם מתפזרים.

לעלות על משב של רוח. 

רחוק מגשמיות. רחוק מהבנה.

רחוק מגוף בלי נשמה.

כמו לנגן בגיטרה

בס"ד

צליל של גיטרה עושה לי משהו בלב. משהו אחר. הצלילים האלו מצליחים להוציא ממני משהו טוב. מצליחים לחבר אותי לשקט מסוים שהיה כאן עוד לפני שנולדתי.

מיתרים עדינים שיד נעלמה פורטת עליהם ומנסה להוציא מהם מנגינה. מנגינה אחת גדולה. מנגינה שתהיה עריבה לאוזן. מנגינה כמו שמנגינה צריכה להישמע.

ברגעים של חסד, רגעים של עצירה מכל הסחות הדעת מסביב. מכל האנשים שמסתובבים להם על כדור הארץ. אני מצליחה לשמוע את הניגון.

את הניגון שהקדוש ברוך הוא מחיה איתו את העולם. אותו ניגון שמצמיח את הפרחים, ומוריד את הטל בכל לילה. אותו ניגון של הבריאה כולה. אותו ניגון עוד מששת ימי בראשית, כשחושך היה על פני התהום.

אותו ניגון שאני חלק ממנו, חלק גדול מתזמורת ענקית שמנסה ללמוד את התווים, מנסה להתאים את עצמה לקצב, שמנסה להרכיב את עצמה מחדש, והפעם לנצח.

אני כמו אותה הגיטרה שהמנגן הראשי מנסה בכל פעם להוציא ממנה צלילים חדשים. מנסה להוציא את המיטב ממני ולא מתייאש גם אם המיתרים נקרעים, או חורקים להם בדרך כל שהיא.

כמו אותה גיטרה שלעיתים מתעייפת ואין לה כח להמשיך הלאה. ומי שאוחז בי דואג להזכיר לי שיש עוד מנגינה אחת להשמיע. שיש עוד משהו נוסף לומר. שיש עוד כברת דרך ארוכה לפני, וזה לא הזמן להתעייף.

וברור לו שהגיטרה יכולה. שיש בה כל כך הרבה נשמה שעדיין לא באה לידי ביטוי. שיש בה שיר אחד שעדיין לא נשמע.

ורק הוא יודע כמה זה קשה עבורי לצמוח. כמה זה קשה להגיע למצב שהמיתרים של הנשמה לא יקרעו אף פעם, ולא תרחף מעליהם סכנה של זיוף כלשהו. רק הוא יודע כמה קשה להיות מדוייק.

רק הוא יודע שבכל יום אני מתעוררת בידיעה שהפעם זה יקרה. הפעם אצליח להגיע לשלמות של כל מה ששוכן לו שם בפנים. הפעם אצליח לא לכעוס יותר, הפעם לא אבקש שכל העולם יתאים את עצמו לרצונות שלי. שהפעם הזאת אני באמת אשתנה.

בכל נשימה מחיי אני רוצה לנגן טוב יותר. להשמיע את הקול שלי, להיות נעימה יותר, מסבירת פנים. לא לשים את עצמי לפני כולם, לא לתת לנוחות שלי לככב בראש סדר העדיפויות.

הייתי רוצה שהשם יפיק ממני צלילים מיוחדים, כאלו שיעוררו את הלבבות שמסביב. צלילים שיביאו הרבה אור לעולם, בלי נגיעה של חושך.

הייתי רוצה לנגן את הניגון שלו, כמו החיים עצמם, שהם רצף של ניגונים אינסופיים. ואני רק כלי שצריך לכוון את עצמו נכון, לכוון את עצמו לרוח. לכוון את עצמו לרצונו יתברך.

זה קשור לרוח

בס"ד

משרדי הנסיעות עובדים הכי קשה. אין להם מנוחה. התפקיד שלהם לא מסתכם רק בארגון טיולים. התפקיד שלהם זה בעצם להגשים חלומות. לתת לכולם טעימה קטנה של התרגשות.

פעם חייתי על מזוודות. כל הזמן רציתי לנסוע. להיות לפני זה. לפני הנסיעה הגדולה. להיות בתנועה. עשיתי הכל בכדי להיות ילדה בלי כתובת. ילדה נודדת שכזאת.

אחרי שהייתי חוזרת לארץ הקודש ופורקת את המזוודות, הייתי עורכת חישובים איך לשלם את כל ההוצאות הלא צפויות שהיו לי בטיול הרב פעמי לשום מקום.

כמה מפתיע היה לגלות שלא נרשם שינוי גדול בחיי אחרי השיבה הביתה. לא בנושא הבריאותי, ובוודאי שלא בנושא האישי. שלא לדבר על מצבי הכלכלי בואכה המידות המקולקלות שלי שדורשות תיקון מיידי.

בכל פעם שחזרתי לשגרה של אותם ימים, הבנתי שאני בסך הכל מחפשת מילוי. אני רוצה משהו שימלא את הבור האינסופי הזה שהיה שם בפנים. בור שהציק לי מאד, ובלבל בין המושגים.

תרגמתי לא נכון את הדברים. חיפשתי התרגשות שנשמעה בכל חריקה של גלגלי מטוס, ובשמיעת שפה שונה מזו שגדלתי עליה. חיפשתי את הדבר הזה שיעשה אותי מאושרת . את הדבר הזה שיביא אותי לנקודה אחת של שקט.

נדמה לי שמתישהו התעייפתי. לא מצאתי טעם בלהמשיך ולטפס על הרים שיישארו להם בהימלאיה גם אחרי שאעזוב את העולם. לא מצאתי טעם בלארוז כל פעם מחדש שקיות של שמחה בלי כל בסיס.

ובאותה נקודה של עייפות מצטברת, באותה נקודה שבה החלטתי שאני צריכה להניח את מקל הנדודים, חיכה לי מי שאמר והיה העולם, והראה לי שעלי לחשב מסלול מחדש.

הקדוש ברוך הוא לא ביקש ממני להפסיק לטייל, אלא לעשות את זה נכון. לעשות את זה מדוייק. מבלי להתבלבל בדרך. מבלי ללכת לאיבוד.

השם יתברך הסביר לי בדרכו המיוחדת שלא אמצא את מה שיביא לי את השקט המיוחל בדיוטי פרי שמוכר בשמים לפי משקל, ובוודאי שלא אמצא את רגעי האושר באי בודד שנמצא אי שם.

גיליתי שהטיול הכי מיוחד זה לתוך היהדות. לתוך הנשמה. לתוך האור. אל הארץ שאתה יודע היכן היא מתחילה אבל אין לך מושג קלוש איפה היא נגמרת. אם בכלל.

והיום אני מה שנקרא "נוסעת מתמידה". לא מפסיקה לטייל.  הטיול הוא בכיוון אחד. לתוך עצמי. לגילוי הא-לוקות שבתוכי. לגלות עוד משהו שלא ידעתי עלי קודם.

זה משהו שלא קשור לחומר. זה קשור לרוח. אותה רוח שלא מפסיקה להקיש על החלון. אותו חלון שבלב. אותו חלון שצריך לפתוח לרווחה ולאפשר לה להיכנס פנימה. אל הפנימיות. אל הקודש.

געגוע אחד

בס"ד

השבוע נסעתי לנתניה, נסעתי לקבר האדמו"ר מצאנז זצ"ל. הייתי חייבת להשאיר לו משהו שהבטחתי לעצמי לפני הרבה זמן.

עמדתי מול האבן. נוגעת באותיות הרשומות על המצבה. מבקשת מהקדוש ברוך הוא שיפתח את המגירה הנעולה ויעזור לי לבקש את הדברים הנכונים. יעזור לי להיות מדוייקת. יעזור לי לשכתב את הלב למילים של תפילה. יעזור לי לצעוק את האש הזאת, ששורפת ומסרבת לדעוך.

ידעתי שאני נמצאת מול ספר תורה, מול קודש קודשים, ומה שרציתי זה רק לדעת דבר אחד. מה  שיצא ממני זו רק שאלה אחת לקדוש ברוך הוא. שאלה אחת שחקוקה בתוך העצמות ורוצה תשובה.

שאלה שנמצאת שם תמיד ומבקשת הסבר. מבקשת מענה של אמת, מבקשת להבין "למה ניגרע". מבקשת הארה לעובדה שנקודת הפתיחה אצלי היתה שונה.

רק מלהיות במקום הזה מביא אותי לידיעה ברורה שמסלול החיים שלי כל כך שונה משל הצדיק הזה. מסלול החיים שלי היה מפותל ורחוק מאד מהלהבה של הנרות. רחוק מקרבת השם. רחוק מלשמוע את הקולות.

רק מלעמוד במקום הזה מביא אותי לכזאת ענווה, לכזאת הבנה שאין לי בכלל סיכוי לעבוד את השם בטמפרטורה גבוהה. במסירות נפש אינסופית.

למה, שאלתי ללא הרף את מלך העולם. למה לקח לי כל כך הרבה שנים למצוא אותו? למה זה קשה כל כך לנקות. למה נשארתי מאחור. למה אין לי מספיק זמן, ולמה כואב לי הלב. ולמה אני לא מצליחה להיכנס לתוך המים, בלי להשאיר פירורים של עבר בחוץ.

שאלתי הרבה למה. הרבה מאד. "למה" שמגיע ממקום הרבה יותר חזק ממני. למה שמגיע ממקום שלא רוצה ליפול. ולא רוצה לעזוב ידיים, מקום שלא רוצה רק חצי מהקדוש ברוך הוא.

"למה" שמגיע ממקום שרוצה את הכל. את הכל בלי להתפשר. בלי לעגל פינות. בלי לתת למשהו חיצוני לבלבל אותי. בלי לפחד בכלל.

אני חושבת שמה שרציתי לומר לקדוש ברוך הוא, זה שאני מעצמי יותר. שאני לא מוכנה להסתפק במועט, שאני לא מוכנה לוותר.

רציתי להגיד שאני לא מוכנה להפסיק ולחפש בשווקים וברחובות. שאני לא מוכנה לעצור, שאני לא מוכנה להיכנע. שאני לא רוצה להיגרע מהרשימה. גם אני רוצה חלק בקדושה. אפילו חתיכה קטנה. אבל שתהיה שלי.

ביקשתי מהאדמו"ר מצאנז זצ"ל שיתפלל עלי. שיבקש עבורי שאצליח לעשות את הבלתי אפשרי. שאצליח להגיע לסטנדרטים שלו. שאצליח לעלות על ההר ולכבוש את כולו.

רגע לפני שיצאתי, נשמתי נשימה עמוקה. מקווה לקחת איתי קצת אוויר לדרך. ידעתי שאני משאירה אחרי שאלות לא פתורות. משאירה אחרי פצע פתוח שמסרב להגליד. משאירה אחרי געגוע אחד שלא ייגמר לעולם.