זה קשור לרוח

בס"ד

משרדי הנסיעות עובדים הכי קשה. אין להם מנוחה. התפקיד שלהם לא מסתכם רק בארגון טיולים. התפקיד שלהם זה בעצם להגשים חלומות. לתת לכולם טעימה קטנה של התרגשות.

פעם חייתי על מזוודות. כל הזמן רציתי לנסוע. להיות לפני זה. לפני הנסיעה הגדולה. להיות בתנועה. עשיתי הכל בכדי להיות ילדה בלי כתובת. ילדה נודדת שכזאת.

אחרי שהייתי חוזרת לארץ הקודש ופורקת את המזוודות, הייתי עורכת חישובים איך לשלם את כל ההוצאות הלא צפויות שהיו לי בטיול הרב פעמי לשום מקום.

כמה מפתיע היה לגלות שלא נרשם שינוי גדול בחיי אחרי השיבה הביתה. לא בנושא הבריאותי, ובוודאי שלא בנושא האישי. שלא לדבר על מצבי הכלכלי בואכה המידות המקולקלות שלי שדורשות תיקון מיידי.

בכל פעם שחזרתי לשגרה של אותם ימים, הבנתי שאני בסך הכל מחפשת מילוי. אני רוצה משהו שימלא את הבור האינסופי הזה שהיה שם בפנים. בור שהציק לי מאד, ובלבל בין המושגים.

תרגמתי לא נכון את הדברים. חיפשתי התרגשות שנשמעה בכל חריקה של גלגלי מטוס, ובשמיעת שפה שונה מזו שגדלתי עליה. חיפשתי את הדבר הזה שיעשה אותי מאושרת . את הדבר הזה שיביא אותי לנקודה אחת של שקט.

נדמה לי שמתישהו התעייפתי. לא מצאתי טעם בלהמשיך ולטפס על הרים שיישארו להם בהימלאיה גם אחרי שאעזוב את העולם. לא מצאתי טעם בלארוז כל פעם מחדש שקיות של שמחה בלי כל בסיס.

ובאותה נקודה של עייפות מצטברת, באותה נקודה שבה החלטתי שאני צריכה להניח את מקל הנדודים, חיכה לי מי שאמר והיה העולם, והראה לי שעלי לחשב מסלול מחדש.

הקדוש ברוך הוא לא ביקש ממני להפסיק לטייל, אלא לעשות את זה נכון. לעשות את זה מדוייק. מבלי להתבלבל בדרך. מבלי ללכת לאיבוד.

השם יתברך הסביר לי בדרכו המיוחדת שלא אמצא את מה שיביא לי את השקט המיוחל בדיוטי פרי שמוכר בשמים לפי משקל, ובוודאי שלא אמצא את רגעי האושר באי בודד שנמצא אי שם.

גיליתי שהטיול הכי מיוחד זה לתוך היהדות. לתוך הנשמה. לתוך האור. אל הארץ שאתה יודע היכן היא מתחילה אבל אין לך מושג קלוש איפה היא נגמרת. אם בכלל.

והיום אני מה שנקרא "נוסעת מתמידה". לא מפסיקה לטייל.  הטיול הוא בכיוון אחד. לתוך עצמי. לגילוי הא-לוקות שבתוכי. לגלות עוד משהו שלא ידעתי עלי קודם.

זה משהו שלא קשור לחומר. זה קשור לרוח. אותה רוח שלא מפסיקה להקיש על החלון. אותו חלון שבלב. אותו חלון שצריך לפתוח לרווחה ולאפשר לה להיכנס פנימה. אל הפנימיות. אל הקודש.