תשובתי - טור חדש לימים של תשובה!

 בס"ד 

ימים של תשובה. ימים של חזרה. ימים של תרמיל על הגב ואבק דרכים שנדבק בבגדים. אבק של מלחמה עיקשת. אבק שמגיע מהחיפוש אחרי חתיכה של שמים.

אני מפחדת לחשוב איפה הייתי מונחת היום לולי הייתי מוצאת את הימים האלה. לולי הייתי מוצאת את התשובה. את המתנה הכי גדולה שאי פעם אבא יכול לתת.

הבחירה הפעם היא לא להתעסק עם חשבון הנפש הפנימי. לא להתעסק עם החרטה והווידוי. הבחירה ברגעים אלו היא שונה לגמרי. הבחירה שלי הפעם היא לומר תודה.

לומר תודה על משהו שהוא שלי. משהו אחד שהוא אך ורק שלי. ואין לאף אחד אפשרות לקחת אותו ממני. אין לאף אחד אפשרות להציץ פנימה ולבדוק מה באמת קורה שם. אין לאף אחד את המפתח הנכון שפותח את כל המנעולים.

סוף סוף יש משהו אחד שאני יכולה לתפוס בשתי הידיים ולדעת באופן הכי וודאי שיש. באופן שאינו משתמע לשתי פנים שיש לי נכס. שיש לי יהלום ביד. שיש לי מתנה ייחודית.

מתנה ייחודית ושמה תשובה. מתנה שנמצאת בתוך הלב. מתנה ששמורה היטב בתוכי. מתנה שאף אחד לא יכול לקחת אותה ממני. ולא משנה כמה הוא גדול או כמה הוא משכיל. אף אחד לא יכול להניח את האצבע הכי קטנה שלו על התשובה. על תשובתי. אף אחד לא יכול להרגיש את הדברים במקומי.

אני מבקשת להודות לקדוש ברוך הוא על שער הרחמים. מבקשת להודות לו על מים טהורים. אני מבקשת להודות על הסימנים שהוא פיזר עבורי באמצע החיים. אני מבקשת להודות על הרכבת הנכונה. המדוייקת.

להודות על זה שהוא לא ויתר עלי איפה שהרמתי ידיים. שהוא לא נתן לי לעצור באמצע, גם כשהתייאשתי. להודות לו על זה שהוא היה שם לתפוס אותי רגע אחד לפני שנפלתי. להודות לו שהוא לימד אותי להתבונן נכון ולבקש סליחה. שהוא לימד אותי להפסיק ולברוח, בעיקר מעצמי.

ימים של תשובה זה ימים שבהם אני חוזרת הביתה. ימים של תשובה זה תרמיל על הגב ואבק של דרכים שנדבק היטב בבגדים. ימים של תשובה זה בעצם ימים של הודיה. ימים שבהם בכל רגע אני אומרת לאבא תודה!

 

 

 

אל אני

 בס"ד

להתחבר אל עצמי, אל האני הפנימי 

זאת המשימה הכי מפחידה בעולם. 

היא מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות. מההרגלים. 

מהקיבעון המחשבתי. 

היא מחייבת אותי לראות את הקדוש ברוך הוא בתוכי. 

היא מחייבת אותי להיות יהודי. היא מחייבת אותי להיות אני.

כנראה

 בס"ד

כנראה שיש מקרים בחיים שלא צריכים הגדרה. 

אין צורך כלשהוא להכניס אותם לתבנית, 

צריך לדעת רק לחיות אותם. 

ליהנות ממה שהם נותנים לך באותם הרגעים ולטפס על פיסות של התעלות רוחנית 

מהסוג שנמצא מעבר לזמן.

איפה אתה מתחיל

 בס"ד

"תפתיע את עצמך ועשה דבר

אשר אינו כתוב בתפריט חייך.

תגלה כי במקום אשר חשבת

שאתה מסתיים, אתה רק מתחיל"

 

סיפורי מעשיות בן מלך והשפחה

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - אין ייאוש בעולם

שבת שמה

 בס"ד

רק אומרים את המילה שבת ומשהו כבר נפתח.

כבר רוצה. כבר מצפה.

כבר מתנגן ...

מחכה שאיכשהו

 בס"ד

איכשהו תמיד אני מחכה למשהו. תמיד ישנה ציפייה שמשהו יקרה ויביא לי נחמה. זה נדמה שיש באופק דבר אחר. טוב יותר, שעושה את דרכו אלי.

כשהייתי ילדה רק חיכיתי לגדול. היתה למושג "ילדה גדולה", משמעות אחרת. נשגבת. הייתי בטוחה שכאשר אתה נמצא בגיל המתאים להיקרא גדול, החיים שלך הופכים להיות התרגשות אחת עצומה.  

וכשקרה הנס והייתי כבר גדולה גיליתי שזאת לא כזאת מציאה. יש תופעות לוואי שמגיעות עם הגיל. כמו אחריות וכביסה ומשכנתא, וקמטים דקים שמבשרים על כך שאין באמת קרם פנים מוצלח שעשה עליה משוויץ.

איכשהו תמיד אני מחכה לעיתוי המדוייק, מחכה שהמחר יביא איתו את הרגע שבו אוכל לומר את המילים ואולי אצליח לבקש סליחה על שכעסתי אתמול, והייתי שקועה רק בעצמי. לומר תודה על ציור שנתלה על המקרר ומזכיר לי חסדים שמתקיימים לידי.

איכשהו אני מחכה לניגון. לכיוון המדוייק של המיתרים שיעופו עם הרוח. ויגידו לי שבחרתי ללכת בנתיב הנכון. ויגידו מתי יגיע כבר יגיע הנסיון האחרון.

איכשהו אני תמיד מחכה למשהו. אם זה לחיבוק של אמא, שבזמן האחרון הוא קצת מתמהמה או לשמש החמה שתפזר את העננים, שמידי פעם בתוך הלב שלי מתקדרים.

אני מחכה לקצת דעת ולכמה כפיות של חכמה שימלאו לי את הלב בנגיעות של הבנה, ויסבירו לי את מה שקורה לי בחיים, ואיך זה שהדין הוא בעצם רחמים.

אני מחכה לרגע שאפסיק לכעוס את מה שיש בתוכי ומסרב להירגע. שאדע לקבל את כל מה שמגיע לי באמונה שלמה. שאצליח להצביע על החלקים הטובים שמתקיימים בתוכי ועל מתנות החינם שנמצאות באמתחתי.

אני מחכה לזמן שאפסיק לפחד, מכל מה שאפשרי בעצם לאבד. אני מחכה לימים של שקט ושלווה, שיביאו איתן פיסות של השלמה מתוקה. השלמה עם מה שבעיקר כבר היה.

אני מחכה ליום שאצליח להשתנות וסוף סוף אבין שאין לי דרך לכסות, על כל חולשה שהסתתרה וגילתה אמת ברורה. ובסוד לי סיפרה, שעדיין היא קיימת אותה ילדה קטנה.

אני מחכה שהתורה תחדור סוף סוף לנשמתי ותלמד אותי שאני עדיין לא אני. אני מחכה לדממה שמגיעה אחרי הצעקה ומבקשת ממני לשנות את זווית הראיה. אני מחכה לשמוע את קולו של דודי שקורא לי שאפתח, עם תקווה קטנה בלב שהפעם לא אברח.  

אני מחכה בפתח הדלת למלך המלכים, שאמר שהוא יופיע ויאיר לי פנים. אני מחכה לך אבא בין מליוני יהודים שנושאים אליך תפילה ועוד דמעה מוחים. אני מחכה לך אבא עם מליוני יהודים שרוצים אותך בבית ורק לך קוראים. אנחנו מחכים לך אבא ולא משנה לנו איך ולא משנה לנו מה, רק תבוא ותאמר שהגיעה עת הגאולה.

 

 

 

 

תמר - מדמיונה של הכותבת

 בס"ד 

 

 

התקרבתי בצעדים מדודים לכיוון הרחבה העגולה. ראשי היה מורכן כלפי מטה, מחפש מקום כלשהו להימלט ממבטי האנשים שננעצו בבשרי כמו להב משונן. קול הלמות ליבי עמד לבקוע את השמיים, זועק כתנשמת בחשכת הליל.

 שאון הקהל היכה בי בגלים הולכים וחוזרים, לא מאפשר לי לפספס את קטעי המילים שלוחשות כמו גחלי רתמים, ולרגעים בודדים היה נדמה לי שאני נמצאת בסוג של חלום. חלום מהסוג המפחיד שלו. חלום מהסוג שמשאיר אותך מעוות כולך וללא אוויר לנשימה.

 חלום שנכון לרגע זה מהווה מרכיב מוחשי במציאות חיי, במציאות הנוכחית והאומללה כל כך, שבה אני תמר, עומדת להיעקד. חלום שעד לפני כמה חודשים לא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין שיש כאלו חלומות שמתרחשים לנגד עיני.

 לפני עמד מי שהיה חמי בשנים האחרונות, אבי בעלי, מלך יהודה. לפני עמד יהודה בן יעקב בכבודו ובעצמו. יהודה שסגדתי לו ולחכמתו לבלי הכר. יהודה שעכשיו עומד לדון אותי על מעשה שלא כל הפרטים גלויים לפניו.

 דבר הריוני נודע לו משיחה של כמה עוברי דרך שבאו לבשר לו שמעדתי עם אחר תחת בנו. כבר לא ניתן היה להסתיר דבר. הריוני כבר לא היה סוד, ואין לי להלין אלא על עצמי.

 ניסיתי להסדיר את נשימותי שהיו קצרות ומקוטעות. גופי רעד כולו ולא הקשיב לקולות ההרגעה שניסיתי להשמיע לו. הפחד שיתק אותי לגמרי, ולא ידעתי איך אוכל להמשיך מכאן. איך אוכל לבוא ולומר ליהודה, שלא זניתי, שלא עברתי עבירה.

 כל ימי הקצרים והמעטים נזהרתי בצניעות. ידעתי גם ידעתי כמה חביבה המצווה הזו על השם אלוקי. כמה השתדלתי לקיים את רצונו בכל נפשי ובכל מאודי, בכל חתיכה של בד שעטפתי את עצמי.

 השם עדי שעשיתי הכל ללכת אחרי שרה ורבקה, ולא לתת ליצר הרע לתעתע בי. עשיתי כל מה שלאל ידי ללכת אחרי רחל ולאה ולשמור על כבודי.

 מזווית העין ראיתי את ערימת העצים שהלכה וגדלה מרגע לרגע, כרומזת לי שהספירה לאחור החלה, כאומרת לי ללא קול שאם אמצא אשמה, אם ימצא אותי בית הדין אשמה, אעלה על המוקד. אם יהודה בן יעקב, ימצא אותי אשמה, אכנס לתוך הלוע של הלהבות ואשרף עד לפיסת עורי האחרונה.

 רציתי לצעוק בכל כוחי, רציתי לומר את דברי, שישמע אותי, אך משהו השתיק אותי, משהו כמו הניח יד על פי, ולא נתן לי להוציא את הכאב החוצה. רציתי כל כך לפתוח את ליבי שיראו כיצד הוא מדמם מצער על כך שאני לא יכולה לומר את האמת.

 לא יכולתי להסגיר את מה שקרה. לא הייתי מסוגלת להסגיר את הדברים שנעשו בצנעה ובאי יכולת לפרסם אותם ברבים. האמת הזאת, המוחשית כל כך, תבייש את מי שאמור לחרוץ את דיני, עדי עד.

 חונכתי במקום שבו למדתי מינקות שאין לי את האפשרות לפגוע באחר. אין לי את האפשרות להחשיך נשמה אחרת בכדי להציל את עצמי. אין לי את הזכות הזאת, גם במחיר של חיי.

 השמש עמדה לשקוע בשמיים, עננים מעטים הסתירו את אורה החם, האדום. אורה המשגע שאהבתי להתחמם מצבעו, כאילו הביט בי מלמעלה, כמניח תחבושה מרגיעה על הלב, כמניח תחבושת מרגיעה על הנשמה, שחיפשה רק הקשבה.

 הקהל החל לנוע בחוסר נוחות, כולם כבר רצו לראות איך הדברים נעשים בפועל. איך אני נשרפת למוות. הפחד תפס את שתי ידי וידעתי שאני חייבת לאזור אומץ. זאת ההזדמנות אולי האחרונה שלי, להישאר בחיים. זה עכשיו יכול לקרות, או אף פעם לא.

 "אה...אתה מוכן להעביר משהו לאב בית הדין", פניתי בדמעות לאיש שעמד לידי, ומחכה לסימן שיורה לו להדליק את העצים, "בבקשה" התחננתי, "בבקשה, תחמול עלי, ותביא את זה ליהודה בן יעקב". רעדתי כולי, מחכה דקות שנדמו כנצח, שיאות לקחת ממני את החבילה.

 "אנא ממך, תן לו את זה ותאמר לו "לאיש אשר אלה לו, אנוכי הרה" השתרר שקט סביבי, "והכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה", עיני הביטו בו, מתחננות, "אנא קח זאת ליהודה, ותאמר לו את אשר דיברתי לפניך.

 מבטו מלא הרחמים לא נתן לי הרבה מקום לתקווה. מקום לישועה. הוא נע בכבדות לעבר כסאו הגדול של אב בית הדין והגיש לו בחשש את החבילה. ממקומי ראיתי את יהודה מביט בפתילות ובחותמת. נוגע והופך בהם אנה ואנה, ומניע את ראשו לצדדים כמסרב להאמין.

 עיניו נעצמו לכמה רגעים, מסתירות את הסערה הקשה שהתחוללה בתוכו. ההמון סביב לא הבין על מה השקט שאחז את האוויר באותו הרגע. יהודה נראה כמכונס בעצמו, וקיוויתי שיעשה את הדבר הנכון. התפללתי וקיוויתי לישועתי. "צדקה ממני" שמעתי את דבריו עד אלי, "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", הודה יהודה בפה מלא.

 הצעקה שהיתה כלואה בי בשעות האחרונות נשמעה בחלל האויר ושיחררה את שק הדמעות שאיים להציף את העולם כולו. לא הצלחתי לחזור לעצמי. לא הצלחתי לנשום. הן ממש לפני רגע עמדתי לעלות על המוקד ולהיעקד על לא עוול בכפי.

 בכיתי את עצמי לדעת, בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. רווח לי שיהודה, חמי, הכיר בפתילות. יהודה לא שכח. יהודה הכיר לא רק בפתילות אלא הכיר באמת המטלטלת לעיני כולם. יהודה עשה עבור האמת את מה שאף אחד לא עשה לפניו. יהודה עשה עבור האמת האחת והיחידה שעמדה לנגד עיניו, גם במחיר של ביזויו האישי בעיני הבריות.

 האיש שהכין את ערימת העצים, הביט בי מבולבל, לא מבין על מה המהומה שנוצרה. מה בעצם קרה כאן. איך כל מגדל ההאשמות נגדי נפל בבת אחת. איך זה שהכל התהפך. איך זה שאני, תמר, עדיין חיה.

 לא יודעת מהיכן שאבתי את הכוח לסתובב על מקומי ולהתחיל לצעוד, מאיפה הצלחתי להזרים דם לכפות הרגליים שהתרוממו והחלו לעלות לכיוון הגבעה שתוביל אותי למעוני. דמעותי מותירות טביעות מלוחות על השביל שמוביל אותי הביתה. מובילות אותי סוף סוף לחוף מבטחים.

 לא הייתי בטוחה על מה אני בוכיה, אם בכיי ירד על תחושת ההקלה או על תחושת ההתרגשות שאחזה בי בהודאה של יהודה בן יעקב. בגבורה האיומה והנוראה שתעמוד לו כנראה לדורות.

 המשכתי לגרור את רגלי ומרחוק יכולתי לראות את האוהל שלי, אותו אוהל שעזבתי בשעת בוקר מוקדמת ולא האמנתי שאראה אותו שוב. לא האמנתי שיש עוד גיבורים מהסוג הזה שילכו עם האמת שלהם עד הסוף.

 ליטפתי את בטני, את הריוני. את פרי הבטן שעומד לצאת ממני בעוד מספר חודשים ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לשמוח. שמחה של התרת ספק אחד גדול. שמחה שבה ידעתי בכל ליבי ובכל נפשי שלא טעיתי.

 הבנתי בכל פסיעה ופסיעה שעשיתי בדרך, שלא טעיתי בכך שהתעקשתי להקים זרע. התעקשתי להמשיך זרע ליהודה. זרע של צדיקים שדבוקים במידת האמת. דבקות ללא חת. הבנתי שבחירתי היתה נכונה. בחירתי היתה מדוייקת.

 ידעתי בכל נשימה ונשימה שכל יוצאי חלצי לא יפחדו מלהודות על האמת. הם לעולם לא ישכחו את השורש שלהם. גם בחושך הכי גדול, גם במקום של אי ודאות, גם במקום שבו לאור אין דריסת רגל, הם יזכרו אותה, ולמענה יחרפו את נפשם, הם יחיו למען האמת הזאת שטבועה עמוק עמוק בתוך נשמתם.

 

 הטור נכתב מדמיונה של הכותבת לגאולת עם ישראל ברחמים ובמהרה. אמן סלה.

 

חנה ושבעת בניה ...

 בס"ד

חנה ושבעת בניה / ר.שיינפלד

דהירות הסוסים מאחורי גבי הרעידו את האדמה. פרסותיהם נקשו בעוצמה מכאיבה על הקרקע כמבשרות את הרעה העומדת לבוא. סובבתי את ראשי לאחור באיטיות, כמסרבת להאמין, כמסרבת להביט לפחד עצמו בעיניים.

הם עמדו מולי בסדר מופתי. שיירה של סוסים לבנים-לבנים, שאולי בימים אחרים הייתי מתפעלת מאצילותם. אף ציפור לא הניעה את כנפיה בשמים, ונדמה היה כי הזמן נעצר עם מחוגי השעון. עצר באכזריות נוקבת, עצר אותם עבורי ועבור ילדי.

כיכר העיר הייתה כמעט ריקה מאדם. התושבים העדיפו להישאר ספונים בביתם, ורק מי שנאלץ לצאת, עשה זאת בחיפזון מאימת גזרות השמד של הקיסר הרומי.

ידעתי שאסור היה לי להסכים שבניי יתלוו אלי באותו הבוקר. היה עליי לצפות לכך ששליחי הקיסר יסתובבו באין מפריע ויחפשו יהודים תמימים שישתחוו לצלם. היה עלי לדעת ששליחי הקיסר לא יבחלו בשום אמצעי להוכיח שהצדק עימם.

מבטו של המלך לא הותיר מקום לספק. לא הותיר לי מקום לשאלה, מקום לתחינה. מבטו המאיים שלח לי הנחיה אחת ברורה. הנחיה אחת חדה ושנונה כמו להב של סכין. הנחיה שממנה אין מוצא.

לא ידעתי את נפשי מפחד. פחד משתק שאוחז בזרועותיו את הלב. הלב הבשרני והקטן שדופק בקול שמרעיד אפילו את השמים. "השתחווי לפסל שמאחורייך", חיוכו הדק החל להתפשט על פניו, "ובנייך מיד אחרייך".

גופי נרעד, מאיים לבגוד בי, ולמוסס את הביטחון הרב שהפגנתי מול בניי הטהורים. הושטתי את ידי וסימנתי להם לעמוד מאחורי. מנסה לגונן עליהם כמו אמא לביאה, כמו אמא יהודייה.

כל השנים בהן גידלתי אותם במסירות נפש על התורה הקדושה, עברו לנגד עיני. כל השנים שבהן מסרתי את נשמתי ללמדם שישמרו על עצמם מפגעי הרחוב, עברו למולי. כל הלילות שבהם דאגתי שאור הנר ימשיך לדלוק בביתנו הדל כדי שיוכלו ללמוד תורה הבליחו בדמיוני, מסרבים לגווע. מסרבת להאמין שאולי הגיע הסוף.

"יהודייה", האיץ בי המלך, "אין לי יותר מדי זמן". הרמתי ראשי לשמים שנצבעו בצבע תכלת. לא הצלחתי להבין איך תחת שמיים יפים כל כך, יש רוע כזה, שמתנקז לנקודה אחת, נקודה שבה אני וכל בניי עומדים להיעקד.

ידעתי שכבר אין דרך חזרה. בניי החלו להביט בי בחוסר אונים, מצפים לשמוע את קולי. "לא אני, ולא בניי נשתחווה", העזתי פנים כנגדו, "הנח לנו להמשיך בדרכנו", מסביב החלו להתאסף מעט מן האנשים ששהו בכיכר, מביטים בנו ברחמים, יודעים שהחרב כבר יצאה מנדנה.

"את יודעת מה העונש שצפוי לך?" חיוכו התרחב, "ולבנייך?" בידו האחת סימן לעוזרו לגשת אליו, ובידו השנייה מסמן לו לקחת ממני את בני הבכור, בני מחמדי.

עוד לפני שהספקתי למחות בידו, כבר יכולתי לשמוע אותו מצווה, "אם חפץ בחיים אתה, השתחווה לפסל שלפניך". רציתי לרוץ אל בני, לחבק אותו, לומר לו שלא יפחד. לומר לו שאמא פה. "לעולם לא אעשה זאת", שמעתיו עונה באומץ. "אנוכי ה' אלוקיך, כתוב בתורה, לא אבגוד בדת האלוקים, גם אם תקח את חיי".

חיבקתי את ששת בניי שהסתופפו תחת ידי. לא רציתי שיחזו במותו של אחיהם הגדול. האח שהיה להם למופת ודוגמא. האח שתמיד דאג לספר להם סיפורי צדיקים לפני השינה. האח שכולו סמל ומופת למסירות נפש של ממש בלימוד התורה.

לפני שהספקתי להרים את עיניי, בני השני נקרע ממני, צורח במלוא גרונו "גם אני לא אשתחווה". ראיתי את דמעותיו עושות את דרכן אל הלחי. "כתוב בתורה הקדושה, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", ידו המיומנת של החייל התרוממה באחת, ללא רחמים, שולחת את בני לעולם של אמת, לחזות בנועם השם יתברך.

"אולי את רוצה לשוחח עם ילדייך?" המלך צחק ברשעות, "הביאו לי את הבן השלישי", לא היה צורך לבקש מהעוזרים להביא לו את בני המתוק, שתמיד כיניתי אותו "מלאכי". הוא פסע לשם לבד. מוכן למות על קידוש השם ובלבד שלא להשתחוות לעבודה זרה.

פניו של המלך החלו להתכווץ, הוא לא הצליח להאמין כיצד ילדים רכים בשנים מוכנים בקלות כל כך רבה לקפח את חייהם. איך הם מוכנים לוותר על חיים שלמים ובלבד שלא לעשות פעולה אחת קטנה. פעולה שדורשת מהם רק להתכופף מול פסל מטופש.

נבצר ממנו להבין איך ייתכן שאנחנו היהודים נעשה הכל למען אבינו שבשמיים, נעשה הכל למען האמונה שבוערת בנו. איך ייתכן שכל כך קטנים ודלים אנו, ובכל זאת אנו בוחרים בכל יום מחדש להיעקד על המזבח של היהדות, על מזבח האמונה.

איך ייתכן שאמא אחת קטנה רועדת כולה, לא מנסה אפילו לבקש, אפילו לרמוז לילדים שמוטב החיים מן המוות. איך זה ייתכן שהיא מוכנה להקריב את פירות רחמה המדמם והפצוע רק מפני שבתורה הקדושה כתוב "שמע ישראל השם אלוקינו, השם אחד", המלך לא הבין את זה, ולעולם לא יבין.

"נשאר לך רק בן אחד", אמר המלך, והחל להתקרב לעברנו. ידו של בני שלא מזמן מלאו לו חמש שנים, תפסה את ידי בחוזקה, זיעה קרה תפסה את שנינו. "בני הקטן", לחש לו המלך, "כל האחים שלך מוטלים מתים על הרצפה. חוס על חייך וחיי אמך". קולו היה מתחנן. "אני אשליך את הטבעת הזאת שעל ידי לארץ, בסמוך לפסל, ואתה רק תרים אותה".

התסכול של המלך ניכר על פניו. לרגע היה נדמה לי שמלאכים לבנים הופיעו לצידו של בני, מסייעים לו בהחלטה, שהיתה ברורה לי כאור השמש. "כתוב בתורתנו הקדושה", קולו המתוק מדבש של בני הקטן בקע מגרונו, קול שבימים אחרים הנעים לי בזמירות שבת סביב שולחן ונרות, קול שהתפלל אל הקדוש ברוך הוא ובקע את הרקיעים עבור עם ישראל. "השם ימלוך לעולם ועד, אוי לך המלך, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".

המלך השפיל את מבטו. ברגע של תובנה הוא ידע שאולי הוא נקרא מלך, אבל הוא רק מלך של בשר ודם. הוא רק מלך שמחר ייטמן באדמה. "חכה רגע", קראתי לעברו, "אנא הנח לי לנשק את בני".

פניו הרכות והתמימות כל כך של בני נחו בתוך ידי, מסרבות להיפרד. "אל תדאגי, אמא" הצטמררתי כולי, "אני עושה בדיוק את מה שהאחים שלי עשו, אני עושה בדיוק את מה שאת חינכת אותי בכל יום ויום, בכל רגע ורגע שעמדת על המשמר", זעקות השבר שיצאו מגרוני איימו להוציא את הטבע משלוותו.

"את זוכרת אמא, איך סיפרת לי על אברהם אבינו, שהשכים בבוקר בבוקר, בכדי לעקוד את בנו יצחק, את זוכרת אמא?" לא יכולתי להפסיק לצרוח למעט רחמים. "אני יצאתי ממנו, אני יצאתי מאברהם, הוא טבע את זה בתוכי, בדמי, בדם של האחים שלי. בדם אחיי ואחיותיי שבכל הדורות, הוא טבע בנו את העקידה", ידו נשלחה ללטף את פניי.

"יהודי נולדתי ויהודי אמות. ולעולם, אבל לעולם לא אשכח, שלימדת אותי תמיד לפני השינה, שנשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת".

חיבקתי אותו כפי שלא חיבקתי מעולם, אוספת לתוכי את גופו הצנום. מריחה את ריח הכביסה שאתמול הוא עוד עזר לי לקפל, נושקת לכפות ידיו הרטובות מזיעה קרה, מבינה אולי מה הגודל של הילד שלי, מה הגודל העצום של הנשמה היהודית, מה הגודל של ההקרבה, שילד בן חמש מוכן להקריב למען האמת. האמת האחת והיחידה שהיא נר לרגלנו.

"בני, אהובי, בקשה לי אליך, בקשה אחרונה, ואתה חייב להבטיח לי שתקיימה", אחזתיו בחזקה ממאנת להיפרד, "כשאתה מגיע לשערי השמים, לך אצל אברהם אביך", בני הביט בי בפליאה, "ותאמר לו: 'כך אמרה אמי, אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות. אתה - ניסיון, ואני - מעשה'".

קול הרוח המנשבת באזני התערבב עם להב הסכין שננעצה בבטנו הרכה של בני, בבטנו של האור שלי, בבטנו של הלפיד שהחזיק אותי בחיים. הלפיד הבוער הזה שנקרא חיים איבד מטעמו ונותרו בי רק זיכרונות שקורעים את נשמתי לפיסות קטנות קטנות של כליון. פיסות של השלמה עם גורל, פיסות של השלמה עם גזרה עליונה ונשגבת ממני.

ידעתי שלא אוכל להמשיך. לא אוכל להמשיך לצעוד בשביל המפותל כל כך של החיים ללא שבעת המאורות שליוו אותי בכל נשימה ונשימה. רצתי בכל כוחי לעבר ביתי שהחשיך מצער השכינה, עליתי בשארית כוחותיי בגרם המדרגות שמוביל לעליית הגג, לשבריר של שנייה היה נדמה לי כי שמעתי את ילדיי משחקים ביניהם, יכולתי להרגיש את האהבה העצומה אליהם, את השמחה שמלווה את הידיעה המנחמת כל כך שעוד מעט, ממש עוד מעט ואהיה לצידם, עוד מעט ואשוב לחבק אותם, אבל הפעם הזאת, לנצח.

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת בלבד, לגאולה מהרה ברחמים.

 

אמת

בס"ד

לבקש אמת, זה לחיות בידיעה שאתה לא יודע דבר, 

שאין לך הבנה קלושה בהשגת העולם, 

לבקש אמת זה לחיות בהתבוננות מה החלק שלך בזה היקום, 

היכן עובר הקו שמפריד בין החלקים, אם בכלל, 

לבקש אמת זה להעריך את המתנות שנתן לך הבורא יתברך 

ולדעת להתרגש מהן כל יום מחדש... 

לבקש אמת זה להבין שאתה יהודי ויש לך תפקיד, 

שליחות קדושה ומחייבת מאין כמוה, 

לבקש אמת זה לחיות בהודיה על כל נשימה 

ועל נשמה שנחצבה מבוראה, 

ולא רחוק היום שהיא תשוב לכור מחצבתה...

מבקשת את העזרה

בס"ד

תעזור לי אבא,

להאמין בייעוד שלי וברוח שמלטפת את הפנים,

תעזור לי להאמין במקום שאני נמצאת בו

וצומחת בו פרא,

תעזור לי להאמין באמת המוחלטת

ולראות אותה נובטת בתוכי,

תעזור לי לשמוח בחלקי,

וביופיו של העולם,

תעזור לי לדעת אותך ולהרגיש את הכתף שלך כשאני

הכי לא אני...

תעזור לי אבא לא להיעלב אף פעם,

שאוכל להבין שכל אחד עובר עליו משהו בחיים, שלא בהכרח קשור אלי.

תעזור לי אבא, להאמין בכל יהודי שאני פוגשת

ולקוות שהוא רוצה רק טוב,

תעזור לי אבא להאמין בעצמי, 

כמעט כמו שאתה מאמין בי.

עוד רגע אחד

 בס"ד

עוד רגע אחד ואת כאן שבת שלי.

עוד רגע אחד קטן ואת נכנסת אלי. 

נכנסת פנימה.

מגיעה לתת לי חיבוק של כמה שעות.

מפזרת את הריח שלך בכל חדרי הבית.

בכל חדרי הלב.

מבקשת להזכיר שיש דבר כזה שנקרא אהבה.

שיש דבר כזה שנקרא אלוקות.

הסבר

 בס"ד

לפעמים הדבר היחיד שאני רוצה זה הסבר. למה זה כזה מסובך לקבל הסבר לחיים שלי?

לקבל נקודות להמשך הדרך. לקבל הדרכה.

 לפעמים זה מרגיש שהכל גדול עלי. גדול מאד.

אומרים שצריך אמונה. אבל איפה קונים אותה. איפה מחלקים אותה. איפה היא נמצאת.

או שאולי היא תלויה במצב הנוכחי של הלב. במפלס הדאגה. בזווית הראיה.

לפעמים הדבר היחידי שאני רוצה זה רק הסבר.

איזה מן בית...

בס"ד

"אתם יודעים חבר'ה, אם אדם בונה צריף קטן זה לא לוקח הרבה זמן, 

אבל אם אדם מתכון לבנות את מוזיאון רוקפלר, זה לוקח הרבה מאוד זמן. 

אתם יודעים, הרבה אנשים מתלוננים - למה עם ישראל לא מתאחד?

למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? 

אז אתם יודעים מה אנחנו אומרים? 

גוואלד! איזה מן בית ה' בונה אם זה לוקח כל-כך הרבה זמן?"

הרב קרליבך

להתחיל מחדש - מיוחד לראש השנה

 בס"ד

הרבה שואלים אותי איך זה התחיל, איך קרה שיום אחד החלטתי לחזור בתשובה. איך יום אחד החלטתי לשים מטפחת, לעזוב את כל מה שלמדתי, את כל מה שהאמנתי בו, את כל מה שחינכו אותי, ולהצטרף לכל אלו שאומרים מודה אני בכל בוקר.

אם היו אומרים לי לפני שנים שאני אהיה דוסית, עם גרביים וחצאית ארוכה, לא הייתי מאמינה. "אני לא אסע לים בשבת?" אין סיכוי, חחח, התבלבלתם בכתובת.

להכניס את הקדוש ברוך הוא לחיים שלך, זה לא משהו שקורה ברגע אחד. בנשימה אחת. לקדוש ברוך הוא צריך לפנות מקום. צריך לאפשר לו להכנס. לפתוח לו פתח.

החלק הכי קשה זה להתפכח. זה להבין מה עשית. איך זה שהיית כל כך רחוק. איך זה שמעולם לא שמעת את אבא שקורא לך לחזור הביתה. איך זה שהיית אטום בלשון המעטה.

איך זה שלא הרחת את הריח שלו כשהוא עמד לידך וניגב לך את הדמעות, איך זה שלא שמת לב שהוא זה שמרים אותך על הידיים בכל פעם שנפלת. איך זה שאף פעם לא הבנת שאין מישהו בעולם הזה שמאמין בך כמוהו. איך זה שהתעלמת מהנשמה שלך באופן שיטתי.

ואחרי כל ערימת השאלות שמרסקות אותך ומכווצת אותך לגודל הטבעי שלך, צריך לקום. צריך להתנער מהעפר. צריך להוריד את כל השכבות המיותרות שמכבידות עליך מלרוץ אחריו.

למען האמת, אני טובה בליפול, בלגרד את התחתית. ועוד יותר טובה בלהישאר שם. איפה שיש חושך, ואפשר חופשי לעצום את העיניים.

מרגיש לי מאד מורכב לקום. לקום מהקרקעית בלי לפחד מהנסיונות שעוד מצפים לי בהמשך. זה לא טבעי עבורי להתנער מהעפר ולהתחיל מחדש. לעשות סיכום ביניים. להביט מה נשאר מכל זה. ולשאול את השאלה הכי קשה בעולם. "איך ממשיכים הלאה?".

בראש השנה השם אומר לנו, תעשו בדיקה, תקחו אחריות על מה שהיה, אבל בבקשה מכם, תמשיכו הלאה. אל תעצרו. אפילו שבשנה שעברה לא הייתם תלמידים מצטיינים, זה לא אומר שאתם לא עולים כיתה.

בכל יום התורה מלמדת אותי איך להתרומם. איך לא לוותר לעצמי. התורה מלמדת אותי להתעורר ולעשות לעצמי ראש השנה כל השנה. להבין שכל נפילה כואבת ככל שתהיה לא צריכה לשתק את כל המערכות שלי.

נפילה זה אותיות לפני ה', ללמדנו שנפילה זה בעצם חומר גלם. ללמדנו שחייבים לקחת את הייאוש הזה, את הקושי, את הצרה הזאת למקום טוב יותר. הנפילות אמורות לנתב אותי ללימוד, להפקת לקחים. ולהתחיל שוב מההתחלה. שיהיה לנו ראש השנה כל השנה.

אומר הנועם אלימלך זצ"ל על הפסוק "והוא יושב פתח האוהל", שכל המעלות שאברהם אבינו זכה להם, זה בזכות העובדה שהוא ישב פתח האוהל. הוא למעשה אמר לשם יתברך שהוא רק בפתח. שהוא רק בהתחלה. שהוא עדיין לא התחיל את עבודת השם שלו.

יש משהו מאד מנחם בעובדה שאנחנו רק בהתחלה. אנחנו בראש השנה. התרגשות מיוחדת לקראת הבאות. לקראת התפילה, לקראת החיבור שלי עם אבא, לקראת הצניעות, לקראת הכיסופים, לקראת הגאולה.

ראש השנה זה לא רק תפוח בדבש, ראש השנה זה רחמים עצומים של השם יתברך שקורא לך לעמוד על הרגליים, ולא משנה כמה נמוך נפלת, בראש השנה השם מבקש להעיר אותך שלא תירדם בשמירה. בראש השנה השם קורא לך להמשיך הלאה. להמשיך את מה שהתחילו אבותינו. להמשיך את מירוץ השליחים הכי ארוך והכי יפה בעולם. להמשיך את המסע הביתה.

 

 

לב טוב

 בס"ד

סיפר ר' יחיאל משה גרינוולד: שמעתי מסבי זצ"ל, כי כשהיה סבי עוד ילד ביקר פעם אצל רבו החוזה מלובלין, והתיישב אל השולחן לצדו של הרבי. ביקש הרבי מאחד מן הנוכחים שהיה רב ותלמיד חכם, לבאר ולדרוש בספר הזוהר.

בעוד הרב דורש את דרשתו הטה החוזה מלובלין את גופו אל סבי ולחש לו: "אתה שומע איך הרב הזה מדבר סודות גדולים"? – "כן", ענה סבי. הטה החוזה שוב את פניו אל סבי ולחש: "לב טוב מכריע את כל זה".

הרבנית רונית שיינפלד - אל תעזבי ידיים- מוגש באהבה לכל החוזרות בתשובה! לא...