תשובתי - טור חדש לימים של תשובה!

 בס"ד 

ימים של תשובה. ימים של חזרה. ימים של תרמיל על הגב ואבק דרכים שנדבק בבגדים. אבק של מלחמה עיקשת. אבק שמגיע מהחיפוש אחרי חתיכה של שמים.

אני מפחדת לחשוב איפה הייתי מונחת היום לולי הייתי מוצאת את הימים האלה. לולי הייתי מוצאת את התשובה. את המתנה הכי גדולה שאי פעם אבא יכול לתת.

הבחירה הפעם היא לא להתעסק עם חשבון הנפש הפנימי. לא להתעסק עם החרטה והווידוי. הבחירה ברגעים אלו היא שונה לגמרי. הבחירה שלי הפעם היא לומר תודה.

לומר תודה על משהו שהוא שלי. משהו אחד שהוא אך ורק שלי. ואין לאף אחד אפשרות לקחת אותו ממני. אין לאף אחד אפשרות להציץ פנימה ולבדוק מה באמת קורה שם. אין לאף אחד את המפתח הנכון שפותח את כל המנעולים.

סוף סוף יש משהו אחד שאני יכולה לתפוס בשתי הידיים ולדעת באופן הכי וודאי שיש. באופן שאינו משתמע לשתי פנים שיש לי נכס. שיש לי יהלום ביד. שיש לי מתנה ייחודית.

מתנה ייחודית ושמה תשובה. מתנה שנמצאת בתוך הלב. מתנה ששמורה היטב בתוכי. מתנה שאף אחד לא יכול לקחת אותה ממני. ולא משנה כמה הוא גדול או כמה הוא משכיל. אף אחד לא יכול להניח את האצבע הכי קטנה שלו על התשובה. על תשובתי. אף אחד לא יכול להרגיש את הדברים במקומי.

אני מבקשת להודות לקדוש ברוך הוא על שער הרחמים. מבקשת להודות לו על מים טהורים. אני מבקשת להודות על הסימנים שהוא פיזר עבורי באמצע החיים. אני מבקשת להודות על הרכבת הנכונה. המדוייקת.

להודות על זה שהוא לא ויתר עלי איפה שהרמתי ידיים. שהוא לא נתן לי לעצור באמצע, גם כשהתייאשתי. להודות לו על זה שהוא היה שם לתפוס אותי רגע אחד לפני שנפלתי. להודות לו שהוא לימד אותי להתבונן נכון ולבקש סליחה. שהוא לימד אותי להפסיק ולברוח, בעיקר מעצמי.

ימים של תשובה זה ימים שבהם אני חוזרת הביתה. ימים של תשובה זה תרמיל על הגב ואבק של דרכים שנדבק היטב בבגדים. ימים של תשובה זה בעצם ימים של הודיה. ימים שבהם בכל רגע אני אומרת לאבא תודה!