אצל אמא

 בס"ד

פעם נכנס אברך להתפלל בקברה של רחל אמנו,

תוך כדי תפילה הוא החליט לשבת ולאכול את הכריך שהיה בתיקו...

בצאתו מן הקבר אמר לו אחד מהאנשים שראו אותו שזה לא בדיוק ראוי

לאכול בקבר קדוש שכזה,

ענה לו האברך, אני מתנצל, אבל אצל אמא תמיד אוכלים...

אמא רחל - רונית שיינפלד

 בס"ד

קמתי הבוקר מוקדם מהרגיל, מהלכת סהרורית בתוך הבית שכל דייריו ישנים שינה ערבה. לא מצאתי מנוח לנפשי, ככל שניסיתי לשקוע בשינה עמוקה כך הדבר חמק ממני. כל הניסיונות שלי לחשוב מחשבות חיוביות עלו בתוהו, למציאות בשטח היתה דינאמיקה משלה.

עוד כמה שעות כל העיר תלבש חג, ולא סתם חג, אלא חג לבן. חג של חתן וכלה. חג של ביכורים ראשונים ותמימות של אחות אהובה. חגה של אחותי הבכורה, לאה. עוד כמה שעות תזרח השמש בצד אחד של חיי ותשקע בצידו השני. עוד כמה שעות תינעץ בתוכי סכין משוננת בתוך הלב. נותרו רק עוד כמה שעות.

שמלת הכלה היתה תלויה בכניסה לחדר שממולי, שמלה לבנה, מבריקה, כולה אומרת צניעות והדר. כולה אומרת קודש. שמלה שעמלו עליה הבכירות שבתופרות העיר להתאימה בדיוק למידותיה של לאה. שמלה שהיתה אמורה להיות שלי.

ההינומה הבהירה נחה אחר כבוד על כתף השמלה, מאיימת להטביע אותי ביופייה, מאיימת לנקז מעיני את מעיין הדמעות המלוחות שעוד נותרו בי. מעיין נובע שמאיים לחשוף את האמת שתתרחש בקרוב.

מעיין של דמעות שהחל לטפטף אתמול בערב כששרתי לאחותי, את שיר הכלה, טפטוף עקשני משהו. טפטוף של השלמה, של כניעה. טפטוף של דמעה אחר דמעה שבגינן ידעתי גם ידעתי שאהבתי לאחותי תעמוד למבחן.

רציתי כל כך לחבק אותה ולבקש ממנה לא להתחתן עם בחיר ליבי. רציתי לבקש ממנה שתראה מעבר למה שעיניה רואות, רציתי לרדת על ברכי ולהתחנן על נפשי שתסלח לי, שתמחל. שתבין שהלב שלי לא יכול לשאת יותר את הכאב, שהלב שלי לא עמיד כמו שהיא חושבת.

רציתי לומר לה שיעקב בחר בי מבין שתינו, שאני היא זו שהוא מצפה לה מחר שתעמוד איתו תחת החופה, שאני בעצם עתידה להיות אשתו, לפסוע לצידו. רציתי לנשק את ידיה ולבכות את עצמי לדעת בכדי שתבין אותי, בכדי שתרחם עלי. רציתי כל כך אבל לא עשיתי.

כשיעקב ביקש את ידי מאבי הוא שיער בנפשו שייתכן והוא ינסה להשיא את אחותי הבכורה לפני, הוא ידע בחושיו כי יש סיכוי גדול שכך ייעשה. על מנת למנוע זאת החלטנו על 3 סימנים שיהוו עדות לכך שמאחורי ההינומה עומדת אני. רחל.

מלחמה סוערת התחוללה בתוכי. ידעתי שלא אוכל לעמוד מנגד ולהביט באחותי, בבשר מבשרי מושפלת עד עפר כשיעקב ישאל אותה לסימנים שהוא לחש באזני.  ידעתי שלא אוכל להיות נוכחת כשהוא יבקש ממנה עדות לכך שהיא רחל ולא אחרת. ידעתי שלא אוכל לקחת אחריות מוצדקת ככל שתהיה להיאלמותה דום של אחותי.

"אני כל כך עייפה", התיישבה לאה על המיטה בחדרה, "כל כך הרבה התרגשות".  אחרונת האורחות בדיוק סיימה להרעיף עליה שלל של ברכות, החדר היה עמוס בדברי מתיקה ובשמים, וכמעט שלא נשאר מקום לתנומה הגונה על המיטה.

"את יודעת" כחכחתי בגרוני, מנסה למצוא את המילים הנכונות, מבקשת בליבי מאבא שבשמיים שיעזור לי, "יש מנהג שאולי את לא מודעת לו" עשיתי מאמץ לא לפגוש בעיניה השואלות, "צריך לומר שלושה דברים מתחת לחופה, לומר אותם לחתן".

לאה הזדקפה באחת, "על מה את מדברת, רחל?, את יודעת משהו שאני לא?", פניה המתוקות היו מודאגות, "לא, לא, כלל לא, אבל יש משהו נוסף שחשוב שתדעי", התכופפתי לעברה, נושקת לה בעדינות, נזהרת שלא להרטיב את לחיה בדמעתי שהחלה יורדת במורד הלחי...

בני הבית החלו להתעורר בזה אחר זה. ההכנות לחתונה היו בעיצומן, אוהל גדול נפתח בכניסה לבית, על שוליו נתפרו חוטי זהב דקים דקים. את פתח הכניסה עיטרו חרוזים צבעוניים מוכספים, שטיחים אדומים מרהיבים ביופיים נפרסו לקליטת האורחים שכבר החלו להגיע. 

לאה הגיחה למספר רגעים בכדי לתת הנחיות אחרונות למבשלות שהניחו סירים גדולים ומהבילים על האש, ופנתה לחדרה בכדי להתארגן לערב החופה, לערב של חייה. ההתרגשות ניכרה בכל איבריה ופניה קרנו באור מיוחד. אור של כלה. אור של שכינה.

השעות חלפו ביעף, והשמש כבר עמדה לשקוע. תופים נשמעו מאוהל הגברים, מלווים את יעקב ביציאתו לעבר החופה. קולות של שמחה ושירה החלו מתקרבים לעברנו, מאיצים את דפיקות הלב שלי שממאן להינחם "תוציאו אותה" ביקשתי "החתן מחכה".

ליבי נשרף בקרבי כשאמרתי את המילה חתן. לא ידעתי אם אי פעם בעלי, כן, כן, בעלי שלי, יסלח לי. האם יעקב ימחל לי על שנתתי לאחותי את הסימנים, האם הוא ימחל על שבחרתי עבור שנינו חיים אחרים. האם הוא ירחם על בחירתי להקריב את האושר שאמור להיות מנת חלקנו, האם הוא יבין את גודל הקורבן שהקרבתי על מזבח המסירות בכדי לא לראותה נכלמת בפני עדה שלמה. האם הוא יבין כמה המזבח הזה שורף לי את הנשמה?!

לאה יצאה עטופה וצנועה כולה. פניה מכוסות בהינומה כשהיא נתמכת בין שתי נשות העיר המבוגרות. פרחים נזרקים לעברה מכל עבר. תופי מרים מלווים אותה מבקשים לשמח אותה ביום חגה.

עמדתי בסוף, מוצאת פינה שבה יכולתי לראות את מנגינת חיי העצובה. עור פניו של החתן קרן משמחה וטוהר. נפשי יצאה אליו, מבקשת לנחמו, מבקשת לומר לו שלא יכעס, מבקשת להסביר לו שהבטחתי לעצמי להיות דבוקה במידותיו של הקדוש ברוך הוא.

יכולתי לראות מרחוק את הכלה לוחשת לעברו את הסימנים שמסרתי לה. ויכולתי להרגיש את הלב שנשבר בתוכי לרסיסים אחרונים.

הלילה הגיע לקיצו, ושאון הקולות הלך וגווע. החתן והכלה החלו לפסוע לכיוון האוהל שיהיה מעתה ביתם, האוהל שבו יגדלו את ילדיהם, האוהל שאמור היה להיות ביתי.

עשיתי מאמצים עילאיים שלא לבכות. מתחננת ליודע תעלומות שיניח תחבושת עבה על הפצע הפתוח. שיעשה את הכל בכדי לעצור את הדימום שלא מפסיק, את הדימום שקולח ללא שליטה.

נשאתי את עיני לשמיים, מחפשת את ידו המנחמת. מחפשת נקודה של אור.  קראתי אליו כפי שלא קראתי מעולם. ביקשתי רחמים על נשמתי כפי שעשיתי למען אחותי. ביקשתי שיוציא את הבנים שלי מהגלות. ביקשתי מלפנים משורת הדין. ביקשתי ממנו שעד שישובו כל נדחי עמי, שלא יקח ממני את בכיי ושלא יימנע ממני את דמעתי.

 

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת לגאולה ברחמים.

הרבנית רונית שיינפלד - "ורחל באה עם הצאן". הילולת רחל אמנו

מי האיש החפץ חיים

 

בס"ד


בקשה לי אליכם ידידים. קראו נא את השורות דלהלן בריכוז ובתשומת לב, כי הם מקפלים בתוכם חוויה מזעזעת, חוויה מלאת עוצמה ורווית רגש עמוק. אין כח במילים דלות לתאר את הרגשות הרוחשים בי, בבואי לפתוח חלון קטן אל הגעש הפנימי הסוער בי. אבל מה אעשה ומצווה ועושה אני על כך, כאשר תתוודעו להלן. אבל אחת אבקשכם, בתמצית דם לבבי השותת, אל תהפכוני ל'פאנט' מיסטי, אל תראוני כדל-בינה הנוהה אחר כל מיני תאוריות, כי רחוק אני מכל אלו, כמרחק שמים וארץ, חלק מכם בודאי מכיר אותי מקרוב והם בודאי יודעים עד כמה סולד אני מרגשנות מיסטית אווילית, אבל האמינו לי כי כל מה שייכתב להלן הוא תיאור חיוור לאמת כמות שהיא. צר לי. מר לי. לבי כואב על שהייתי צריך ללמוד את הדברים בדרך הכל כך קשה, כולי אכול יסורימצפון נוראים, אבל דווקא משום כך חש אני כי מוכרח אני לשתף אתכם באשר עברתי בתקופה האחרונה. 

השם 'אהרן בן חיה' בטח לא אומר לכם כלום, לא שמעתם עליו מן הסתם, וכך גם לא תשמעו עליו. אבל בשבילי הוא 'הכל' ממש, תמצית חיי, וחלק בלתי נפרד מהווייתי. 'אהרה'לה' שלי הוא בני מחמד נפשי, ילד טיפוחי, אשר המתנתי ללידתו שנים ארוכות ומצערות. מאז שנולד השתדלתי להעניק לו את המיטב ואת המירב. כל מה שלב של אבאמסוגל לתת בשביל בן יחיד. גם כאשר נולד בני השני, לא הפסקתי לייחד לכל אחד מהם את כל לבי. את כל חיי ראיתי בהם, והם היו משוש לבי. היו שאמרו כי יש לנו שתי בנים-יחידים. והם צדקו ועוד איך. כך חלפו להם כמה שנים טובות ושמחות, מלאות אושר ונחת. 

עד שהגיע אותו יום. לפני חודש. היום הנורא ביותר בחיי. קמתי בבוקר,ותוך כדי שגרה אני מעיף מבט על ארה'לה. הוא נראה לי משום מה מוזר. אני ניגש אליו, מנסה להתבונן. 

הוא נראה לי קודח, יותר מאי פעם. כולו אדום ונשימותיו לא סדורות. נשמתי כמעט פרחה כשראיתי על גופו פריחה משונה שמעולם לא ראיתי כמוה. לבי אמר לי כי העסק שחור משחור. לא ידעתי למה אבל הייתה לי הרגשה נוראה. רצתי עמו לרכב ובדהירה מטורפת הגעתי תוך זמן קצר לבית החולים, שם שמעתי מהרופא את מה שכל כך לא רציתי לשמוע. חיידק. חיידק טורף. ועוד כל מיני כינויים לועזיים שלא כל כך עניינו אותי באותם דקות. הצוות הרפואי נכנס במהירות למאבק הצלה. מרוץ מסחרר ומצמרר מול מלתעותיו של המלאך מלא העיניים. בלי שיאמרו לי ידעתי שהעסק-ביש. 

ראיתי את היאוש בעיני הצוות הרפואי, כשהגוף כמעט ולא הגיב לטיפולהאנטיביוטי החזק כל כך. ראיתי את העיניים הכבויות כשבאו לעדכן אותי על תחילתה של קריסת מערכות. ראיתי את הפרפורים, את קושי הנשימה, את המאבק על כל רגע של חיים ובסתר לבי ידעתי כי המערכה הוכרעה ולא לטובתי. 

הדחקתי את המחשבה על העומד להתרחש, ביקשתי מידידים להתפלל, לבקש מצדיקי הדור, ואף שלחתי שליח מיוחד אל קברו שלאחד מגדולי המקובלים בדור האחרון, שמאז היותו גר בדרום הארץ הייתי מבאי ביתו תדיר . חשבתי אולי תעמוד לי זכותו בשעה נוראה זו. שעה רדפה שעה, לבי כמו התאבן, כאילו נמס כבר מבכי מר וצורב. 

כך עבר לו כמעט כל היום, יום ראשון בתחילת החודש, ובשעתדמדומים של בין הערביים, שעה שאפלולית שולטת, והלילה עמל לגרש את שרידי אור-היום החולף, היתה זו גם שעת שקיעת החמה הפרטית שלי. שקעה חמה שקעה נפשי. בשקט ובשלוה, נסקה נשמתו של ארה'לה של אל-על, לגנזי מרומים, בהותירו אותי ואת אשתי תחי' המומים ומזועזעים עד דכדוכה של נפש. 

שוב יש לנו רק בן יחיד כפשוטו. – ההלם היה מוחלט, לא שייך לתארו. איני מסוגל לתאר את הרגשתי הנוראה, עת הלכתי שפוף אחר מיטתו של חמדת לבי, אשר בקושי מלאו לו שנים מועטות. בימים הבאים התהלכנו כחולמים, לא מצאנו לעצמנו מנוחה, לא ידענו בשל מה הסער הזה. האמנו כי יש דין ויש דיין, ידענו כי קל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, אבל שתתנו דם. ניסינו לחשוב מה זאת עשה ה' לנו, ולא הצלחנולהגיע למשהו מוגדר. היה אצלנו א' מגדולי ישראל שי' אליו אני מקורב לאחרונה, שאלתיו והפצרתי בו אולי יאמר לנו משהו מוגדר, דבר שאפשר להיתפס בו, דבר הטעון שיפור. הוא עורר (אחרי בקשות חוזרות ונשנות) לבדוק בענינים שבין אדם לחברו. חיפשנו דבריםמיוחדים ולא מצאנו, לא היו לנו היתקלויות מיוחדות מעולם. 

כך עברו ימי השבעה, בכאב שאינו מרפה אף לרגע. ממש לא ידענו שיש בקרבינו מעיינות עמוקים כל כך של כאב, וזה הסתער עלינו ואכל את לבבינו עשרים וארבע שעות ביממה. בלי גוזמה ממש (שלא תדעו מצרות). 

בשובינו מבית הקברות, נכנסנו לקחת את ילדינו השני, היחיד שנשאר לנו, מבית המטפלת להשיבו הביתה. וכאילו מתוך דמיון, אני מרגיש כי מצחו לוהט. חשבתי שאני הוזה, וביקשתי משכן שעמד בסמוך אלי לבדוק אותו, והוא נדהם. הילד שלך קודח, ועוד איך. לבי פרפר, חשבתי שאני מתמוטט. צווחתי באלם-קול אל הכל יכול. הרי זה כל המחנה הנשאר לי לפליטה. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי. ובנסיעה מטורפת אני מוצא את עצמי שוב בשערי הבית הנורא, שבו שיכלתי אך לפני שבוע את היקר לי מכל. 

האמינו לי, שגם כעת בכתבי זאת לפניכם, איני מסוגל לעצור את פרצי בכיי הנורא, כי הכל חי מול עיני כאילו אני בשיאה של ההתרחשות. אבל תחושת שליח העושה שליחותו מחייבת אותי להמשיך. 

הכרתי כבר את הצוות והם הכירו אותי מיד, ונדהמו לגלות את מה שהביאני הלום בשנית. שוב החלה סדרת בדיקות ואבחנות. ושוב מפוצצת באזני הכרזת הרופא המודיעני כי כפי הנראה הסיפור חוזר על עצמו. שוב פעם חיידק. שוב פעם טורף. אבל הפעם בשלב מוקדם יותר. אולי יש סיכוי אומר הרופא, בלי להרגיש שכאילו כרת לי עכשיו יד שניה בלי הרדמה. געיתי בבכי נורא, אשתי תחי' שקעה בהלם דכאוני,והרופאים עמלים ונאבקים.

הם יודעים כי עכשיו זו מלחמה אמיתית וכל דקה גורלית. - היה שם אח אחד דתי, שראה אותי בבכיי ואת נו"ב תחי' בוהה בחלל, ובמילים קצרות החזיר אותנו באחת אל המציאות. הוא טלטל אותי כאילו הייתי חבילה קפואה, וצעק אלי, מה אתך. 'עכשיו' אתה עוד יכול להתפלל. הדגשת ה'עכשיו' קרעה אותי מההיסטריה, כאומר מהר מהר פן תאחר. כאחוז טירוף לקחתי ספיישל לכותל (פחדתי לנהוג לבד), שם בכיתי כמו שעוד לא בכיתי מעודי. אם חשבתי שאחרי שבוע רווי-בכי כזה כבר יבש מעיין דמעותי, נוכחתי לדעת כי עדיין לא נגעתי בקצהו. שאגתי שם פרקי תהלים, והתחננתי לפני אדון כל כי יושיעני וישאיר לי את שלמה'לה שלי. את השם 'שלמה בן חיה' שמעו באי הכותל באותה שעה יותר מפעם אחת, בקול רעש גדול. לא הייתי מסוגל לעצור את סערת רגשותי. הרגשתי שכל הציבור משתתף עמי בבכיי, אבל לא הי' לי עוד מקום בלב לחוש זאת. כל לבי פרפר סביב דבר אחד: 'שלמה'לה' 'שלמה'לה' ושוב פעם 'שלמה'לה'. 

רגע לפני שיצאתי מן הכותל. ניגשתי לבקש עוד בקשה אחת. הרגשתי הארה פנימית כלשהי ולבי אמר לי כי עלי לבקש גם את זה. עמדתי מדוכדכך, וביקשתי מאת בורא עולם. אנא, הודיעני נא את דרכיך, למדני נא על מה הוכיתי. על מה אני נענש כל כך. האר עיני למען אדע את אשר עלי לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי. ידעתי כי בנים מתים כשהם קטנים בעוון הוריהם, וייחלתי בכל לב להשתפר, להציל את שלמה'לה שלי, אור חיי. 

שבתי לבית החולים, ובחרדה שמעתי מפי הצוות כי המצב יוצב אך מעט, והיממה הקרובה קובעת ומכרעת. לחיים או למוות. קראתי תהלים מתוך ידיעה כי זה תפקידי עתה. ובמקום שכלתה תשועת יד אדם יש לקוות לתשועת האדון המושיע. כנראה שתוך כדי נרדמתי על מושבי בחדר ההמתנה הסמוך ליחידת טיפול נמרץ בה שהה בני. 

והנה חלום חלמתי. חלום ברור, כאילו מתרחשים הדברים במציאות חיה ממש. איני בעל חלומות, מעולם. אבל כאן הרגשתי כי ניכרים דברי אמת, וכל מילה היתה לי כמו בת-קול משמים. 

בחלומי אני רואה את אהרה'לה שלי, אהרה'לה ז"ל, במיטבו, פאותיו סדורות לו והוא בבגדי שבת. לצדו יושב גם אחיו הצעיר, שלמה'לה מחמדי, ובראש השולחן עומד מורי ורבי זצוק"ל, הוא המקובל הגדול אשר בצלו הסתופפתי. פניו המאירות תמיד נראות כזועפות אלי. ניגשתי אליו, אחזתי בשולי גלימתו, ופרצתי בבכי מר, הפצרתי בפניו כי יפעל עבור שלמה'לה, שלמה בן חיה, לרפואה שלימה. ראיתי בעיניו מבט יוקד, נוקב חדרי בטן. חיפשתי את המבט האבהי, שאליו הורגלתי בהיותי במחיצת אותו זקן מלא רחמים, ולא מצאתיו. הרגשתי כאילו הוא מקפיד עלי, והוא כמבקש לייסרני בתוכחת מוסר. - תוך כדי יללה סוערת, פניתי אליו ושאלתי. ילמדני רבינו, מה עלי לתקן. 

ואז שמעתי את קולו, אשר עד עתה מצלצל באוזני, והוא כמקריא לפני מתוך ספר גדול ועתיק: "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו, אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו תלמידי חכמים (שבת קיט:)". כך קרא חזר וקרא כמה פעמים, וקולו מאיים ומפחיד. נבוכתי. לא ידעתי כלפי מה הדברים אמורים. והוא מביט בי מבט נוקב. מצמית. חשתי שאני לא מסוגל לעמוד בו. ואז הוא מוסיף ואומר לי, כקורא מחשבותי, "ובכן, אתה אומר שאינך יודע על מה יצא הקצף. אינך מבין מה הראיתי לך כאן. למה תיתמם כל כך. היזכר נא במעשיך, האם לא פגעת בכבוד תלמידי חכמים באחרונה". 

תאמינו לי, בשלב זה עדיין לא קישרתי. כנראה שכיתובי אינטרנט למיניהם לא נקלטו אצלי כביזוי תלמידי חכמים. ואז אני שומע את קולו, גוער בי כפי שלא שמעתיו מעולם, ואומר: "לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו?, קברת ילד חמד אחת, וכעת גם השני בדרך, ועדיין אינך יודע היכן נכשלת". פרצתי בבכי נורא. ואז הוא אומר לי בקול מתרכך מעט, "עוררת רחמי שמים בתפלותיך הרבות היום, ונשלחתי לגלות את אזנך על מה אתה נתבע". ויקרא בקול גדול: "יושב בביתו צדיק הדור, זה אשר קדשוהו שמים, ודבריו נשמעים למעלה תמיד. מנהיג רבבות וממשיך עליהם שפע קדש, והוא עמוד התווך שעליו נשען הדור החשוך הזה. כל משאלתו רק להטיב את צאן מרעיתו, לרוממם ולהטיבם. בגשמיות וברוחניות. מרבה תורה ודקדוק הלכה בצורה שאין דוגמתה בדור הזה". עכשיו כבר קלטתי. על מה ולמה אני נתבע, ועל ביזוי רבם אני נדרש. אוי לי ואבוי לנפשי. הבנתי הכל. ועוד איך. והוא ממשיך: "בלי בושה נעשית אתה ועוד חבר מרעים, כלי משחית בידי הסטרא אחרא, להזיק ולחבל, בהפיצכם שקרים ותועבות, להשחיר את פני המנהיג הקדוש ואת עדתו". "ישבו בי"ד של מעלה ודנוך כדין מבזה ת"ח, ולכן ענשוך במיתת תינוקות של בית רבן כאמור בגמרא, לקחו לך את ארה'לה שלך בטרם עת, ועדיין לא הבנת מה רוצים ממך. והיתה מדת הדין מקטרגת בכל עוז, וכמעט שנחטף ממך גם בנך השני, שלמה'לה, והוכן כבר מקומו כאן". כאן הצביע על שלמה'לה העומד בסמוך אליו ועיניו מפיקות תום. "אך עדיין לא מאוחר. עוררת רחמים בזמן הנכון, ועתה הדין מסור בידך. אם מעתה לא תשוב עוד לזה, ותשתדל לתקן את אשר קלקלת, בתשובת המשקל, נתונים לך חיי בנך במתנה". "אבל אם לא, אם לא", כאן חזר קולו ונעשה מחריד ומאיים, "אם לא, יתקיימו בך דברי הגמרא, ולא יהי רפואה למכתך ח"ו".

וכאן הוסיף כממתיק סוד: "אם לעצתי תשמע, פרסם את הסיפור הזה כמות שהוא, מילה במילה, באותם מקומות בהם היית משתתף וכותב דברי ביזוי ת"ח, תודיע לכל חבריך שם כי מהם אתה, ונענשת. למען ידעו כי יש דין ויש דיין. אולם בשלב זה אל תספר מי אני, כי כבוד אלקים הסתר דבר. כמו כן תקפיד לעורר את התועים האחרים הכותבים עמךודוברים על צדיק עתק. ולכשתשלים את תפקידך בזה הכנס נא אל אותו צדיק, ובקש את מחילתו, אליו תוכל לגלות מי אני ומה אמרתי". 

נשבעתי לו כי כדבריו כן אעשה, והתחננתי כי יבקש רחמים עבורי שלא אענש על אשר גרמתי לאהרה'לה שלי ז"ל, ואז ראיתיו פונה עם ארה'לה שלי, ומותיר אותי המום עם שלמה'לה לבדי. 

ואז התעוררתי אחוז בעתה, רטוב מזיעה, ובבהלה נוראה פניתי לראות מה שלום שלמה'לה שלי, העודנו חי. נכנסתי ועל פניו ראיתי כבר שיפור עצום. הזעקתי את הצוות לבדוק אם אין עיני מטעות אותי, וגם הם אישרו כי בלי סיבה ניכרת ומובנת חלה הטבה קיצונית. מיותר לספר כי תוך יום הי' שלמה'לה כאחד האדם, ותהי נפשו לו לשלל. 

ידידיי היקרים. ידעתי כי יהיה ציניקניים ביניכם שיזלזלו בדבריי. אבל שמעו נא לדברי אב שכול ולא תצטרכו לעמוד במקומי חלילה, איני יכול יותר מאשר להציג בפניכם את האמת כמות שהיא, כי כן צוויתי, "ראו וזכרו,כיום אין בליבי ספק כי כל אמירה או כתיבה המזלזלת, על כל אחד מצדיקי הדור, סופה מי ישורנו" והשומע ישמע והחדל יחדל. רק חבל על הנפשות הרכות העלולות להינזק אף הם כמו אהרה'לה יקירי ז"ל, בעוון נורא זה. - אם תשאלו אולי מה פתאום זכיתי לגילוי נורא כזה, כנראה שאינכם יודעים מהי מדת צערו של אב שכול העומד לשכל גם את בנו האחרון. כנראה שתפלה זכה אחת הבקיעה את המסך, ופעלה לעורר אותי מחיי-טעותי. 

ידידכם החותם בלב דואב, מלא צער וכאב, היום, מוצאי יום השלושים לפטירתו של אהרן בן חיה ע"ה. -------- 

http://www.olam-jew.com/shut/sipurmadhim.htm

עד שישמע

 בס"ד

כמה כח צריך בכדי לקום אחרי ימים של התעלות. של מנוחה. 

כמה תעצומות נפש צריך בכדי להתעורר ולחפש את התכלת שבשמים.

לחפש את אבא. לחפש את האלוקות.

כמה אמונה צריכה להיות בתוך הלב בכדי לשיר שיר חדש.

בכדי לשמוח. בכדי לראות את הטוב.

כמה אהבה צריכה להיות בכדי שנצליח להכיר את האמת.

להכיר את השפלות.

כמה רחמים צריכים להיות סביבנו בכדי שלא נתייאש מעצמנו.

בכדי שלא נתייאש מההרגל. מהשגרה.

כמה דלות צריכה להיות מנת חלקנו, בכדי שנקרא. בכדי שנצעק. 

בכדי שנתפלל למלכו של עולם. 

עד שאותנו הוא שישמע.

אותו געגוע

 בס"ד

 

אותו געגוע ישן שנמשך כבר אלפי שנים.

אותו געגוע שמכאיב את הלב. 

צובט אותו כמו ציפורניים חדות שמסרבות להרפות. 

מסרבות לקבל את היום הנוסף שחולף. את הלילה שמגיע ולא משנה.

 לא את המצב שלי ולא את של כולם. 

הגעגוע הזה שלא מרפה. לבית מקדש אחד ויפה.

פרשת בראשית

 בס"ד

 

בראשית. הכל מתחיל מהראשית. אומרים רז"ל שהמילה ראשית זה אותיות ישר באת, ואותיות ישר תבא. מצפים ממך לעזוב את העולם הזה כמו שהגעת אליו. כמו ביום שנולדת. מה שמסביר את העובדה שחזרה בתשובה זה בעצם לחזור למקום הראשוני שלך. הבראשיתי. לאותה נקודה של זמן שבה הכל התחיל. לאותו רגע ממש שאמרו לאמא שלך בחדר הלידה "מזל טוב"!

כמה כח ורוח במפרשים צריך לאסוף אחרי חודש אלול וחגי תשרי ולהתחיל לצעוד. להתחיל לחדש את עצמי ואת עבודת השם שלי בתוך כל הכאוס הזה שנמצא בעולם. בתוך כל הכאוס הזה שנמצא בתוכי וקורא לי לעשות הפסקה מידי פעם. ככה סתם בשביל לשאוף אויר.

נסיוני הקצר מלמד אותי שלעיתים הפסקה בכדי לשאוף  אויר יכולה להיות מקום די מסוכן. הפסקה קטנה ככל שתהיה יכולה להוביל אותך למקום שיכול להפתיע את הדבוקים ביותר. את המאמינים ביותר. הפסקה פירושה להתחיל ללכת אחורה. להתחיל את הריחוק מאבא שבשמים.

הרבי מקוצק נותן משל מדהים לאלו שמטיילים בעולמו הקסום של בורא העולם, ומסביר שהקדוש ברוך הוא הוריד סולם מהשמיים אל האדמה, ובו הוריד את כל הנשמות לכאן. ברגע שכולם ירדו לכאן, הרים הבורא יתברך את הסולם, ללא אפשרות לחזור לשמים ללא הסולם הזה.

חלק מהנשמות הביטו לשמיים ואמרו "אין לנו סיכוי להגיע לשמים", והלכו לדרכן. חלק מהנשמות ניסו פעם פעמיים לקפוץ לשמים ולאחר שהבינו שאין להם סיכוי להצליח, הלכו לדרכן. וחלק מהנשמות עמדו וקפצו בכדי להגיע לשמים, וצעקו לקדוש ברוך הוא. וכל אותו הזמן הם ידעו בבירור שאין להם אפשרות להצליח, ובכל זאת לא התייאשו. בכל זאת המשיכו לקפוץ. וכשהבורא ראה שהם לא מתייאשים ובכל פעם מנסים מחדש, ריחם עליהם והרים אותם לשמים.

בכדי לחדש את עצמנו, בכדי לחדש את הווייתנו הפנימית. את השמחה וההתלהבות שיש בצעקה מעומק הלב, ובכלל בחיי היומיום שלנו, אסור לנו להתייאש. חייב להיות לנו ברור שלהרים ידיים זה המקום הכי קל שאפשר ליפול אליו. זה המקום של המתייאשים. אלו שלא באמת רוצים.

מוטלת עלינו החובה מתוקף היותנו יהודים לא להיחלש. לא לקחת הפסקה. לא להיות בנאלי ומורגל בעבודת השם. למרות הדמעות והקשיים ואולי דווקא בזכותם, צרים להמשיך ולקפוץ למעלה בהתלהבות, בשמחה. לעשות את הכל בכדי שנעזוב את העולם הזה כמו שבאנו. שנקיים את דברי רז"ל "ישר תבא".

הציפיה של הקדוש ברוך הוא מאיתנו היא לא שנצליח להוריד את הסולם בחזרה לאדמה. הציפיה היא בעצם להמשיך ולהיות עקבי. לא להרפות חרף הכשלונות. חרף המאבקים הבלתי נגמרים. הציפיה היא להמשיך ולא לעזוב את המקום. הווה אומר לא לעזוב את המקום שבו השם לקח את הסולם, אותו מקום שאתה עומד עליו ופונה ללכת מרוב ייאושך. והכי חשוב לא לעזוב את המקום ברוך הוא. כי הוא מקומו של עולם.

שנזכה.