אמא רחל - רונית שיינפלד

 בס"ד

קמתי הבוקר מוקדם מהרגיל, מהלכת סהרורית בתוך הבית שכל דייריו ישנים שינה ערבה. לא מצאתי מנוח לנפשי, ככל שניסיתי לשקוע בשינה עמוקה כך הדבר חמק ממני. כל הניסיונות שלי לחשוב מחשבות חיוביות עלו בתוהו, למציאות בשטח היתה דינאמיקה משלה.

עוד כמה שעות כל העיר תלבש חג, ולא סתם חג, אלא חג לבן. חג של חתן וכלה. חג של ביכורים ראשונים ותמימות של אחות אהובה. חגה של אחותי הבכורה, לאה. עוד כמה שעות תזרח השמש בצד אחד של חיי ותשקע בצידו השני. עוד כמה שעות תינעץ בתוכי סכין משוננת בתוך הלב. נותרו רק עוד כמה שעות.

שמלת הכלה היתה תלויה בכניסה לחדר שממולי, שמלה לבנה, מבריקה, כולה אומרת צניעות והדר. כולה אומרת קודש. שמלה שעמלו עליה הבכירות שבתופרות העיר להתאימה בדיוק למידותיה של לאה. שמלה שהיתה אמורה להיות שלי.

ההינומה הבהירה נחה אחר כבוד על כתף השמלה, מאיימת להטביע אותי ביופייה, מאיימת לנקז מעיני את מעיין הדמעות המלוחות שעוד נותרו בי. מעיין נובע שמאיים לחשוף את האמת שתתרחש בקרוב.

מעיין של דמעות שהחל לטפטף אתמול בערב כששרתי לאחותי, את שיר הכלה, טפטוף עקשני משהו. טפטוף של השלמה, של כניעה. טפטוף של דמעה אחר דמעה שבגינן ידעתי גם ידעתי שאהבתי לאחותי תעמוד למבחן.

רציתי כל כך לחבק אותה ולבקש ממנה לא להתחתן עם בחיר ליבי. רציתי לבקש ממנה שתראה מעבר למה שעיניה רואות, רציתי לרדת על ברכי ולהתחנן על נפשי שתסלח לי, שתמחל. שתבין שהלב שלי לא יכול לשאת יותר את הכאב, שהלב שלי לא עמיד כמו שהיא חושבת.

רציתי לומר לה שיעקב בחר בי מבין שתינו, שאני היא זו שהוא מצפה לה מחר שתעמוד איתו תחת החופה, שאני בעצם עתידה להיות אשתו, לפסוע לצידו. רציתי לנשק את ידיה ולבכות את עצמי לדעת בכדי שתבין אותי, בכדי שתרחם עלי. רציתי כל כך אבל לא עשיתי.

כשיעקב ביקש את ידי מאבי הוא שיער בנפשו שייתכן והוא ינסה להשיא את אחותי הבכורה לפני, הוא ידע בחושיו כי יש סיכוי גדול שכך ייעשה. על מנת למנוע זאת החלטנו על 3 סימנים שיהוו עדות לכך שמאחורי ההינומה עומדת אני. רחל.

מלחמה סוערת התחוללה בתוכי. ידעתי שלא אוכל לעמוד מנגד ולהביט באחותי, בבשר מבשרי מושפלת עד עפר כשיעקב ישאל אותה לסימנים שהוא לחש באזני.  ידעתי שלא אוכל להיות נוכחת כשהוא יבקש ממנה עדות לכך שהיא רחל ולא אחרת. ידעתי שלא אוכל לקחת אחריות מוצדקת ככל שתהיה להיאלמותה דום של אחותי.

"אני כל כך עייפה", התיישבה לאה על המיטה בחדרה, "כל כך הרבה התרגשות".  אחרונת האורחות בדיוק סיימה להרעיף עליה שלל של ברכות, החדר היה עמוס בדברי מתיקה ובשמים, וכמעט שלא נשאר מקום לתנומה הגונה על המיטה.

"את יודעת" כחכחתי בגרוני, מנסה למצוא את המילים הנכונות, מבקשת בליבי מאבא שבשמיים שיעזור לי, "יש מנהג שאולי את לא מודעת לו" עשיתי מאמץ לא לפגוש בעיניה השואלות, "צריך לומר שלושה דברים מתחת לחופה, לומר אותם לחתן".

לאה הזדקפה באחת, "על מה את מדברת, רחל?, את יודעת משהו שאני לא?", פניה המתוקות היו מודאגות, "לא, לא, כלל לא, אבל יש משהו נוסף שחשוב שתדעי", התכופפתי לעברה, נושקת לה בעדינות, נזהרת שלא להרטיב את לחיה בדמעתי שהחלה יורדת במורד הלחי...

בני הבית החלו להתעורר בזה אחר זה. ההכנות לחתונה היו בעיצומן, אוהל גדול נפתח בכניסה לבית, על שוליו נתפרו חוטי זהב דקים דקים. את פתח הכניסה עיטרו חרוזים צבעוניים מוכספים, שטיחים אדומים מרהיבים ביופיים נפרסו לקליטת האורחים שכבר החלו להגיע. 

לאה הגיחה למספר רגעים בכדי לתת הנחיות אחרונות למבשלות שהניחו סירים גדולים ומהבילים על האש, ופנתה לחדרה בכדי להתארגן לערב החופה, לערב של חייה. ההתרגשות ניכרה בכל איבריה ופניה קרנו באור מיוחד. אור של כלה. אור של שכינה.

השעות חלפו ביעף, והשמש כבר עמדה לשקוע. תופים נשמעו מאוהל הגברים, מלווים את יעקב ביציאתו לעבר החופה. קולות של שמחה ושירה החלו מתקרבים לעברנו, מאיצים את דפיקות הלב שלי שממאן להינחם "תוציאו אותה" ביקשתי "החתן מחכה".

ליבי נשרף בקרבי כשאמרתי את המילה חתן. לא ידעתי אם אי פעם בעלי, כן, כן, בעלי שלי, יסלח לי. האם יעקב ימחל לי על שנתתי לאחותי את הסימנים, האם הוא ימחל על שבחרתי עבור שנינו חיים אחרים. האם הוא ירחם על בחירתי להקריב את האושר שאמור להיות מנת חלקנו, האם הוא יבין את גודל הקורבן שהקרבתי על מזבח המסירות בכדי לא לראותה נכלמת בפני עדה שלמה. האם הוא יבין כמה המזבח הזה שורף לי את הנשמה?!

לאה יצאה עטופה וצנועה כולה. פניה מכוסות בהינומה כשהיא נתמכת בין שתי נשות העיר המבוגרות. פרחים נזרקים לעברה מכל עבר. תופי מרים מלווים אותה מבקשים לשמח אותה ביום חגה.

עמדתי בסוף, מוצאת פינה שבה יכולתי לראות את מנגינת חיי העצובה. עור פניו של החתן קרן משמחה וטוהר. נפשי יצאה אליו, מבקשת לנחמו, מבקשת לומר לו שלא יכעס, מבקשת להסביר לו שהבטחתי לעצמי להיות דבוקה במידותיו של הקדוש ברוך הוא.

יכולתי לראות מרחוק את הכלה לוחשת לעברו את הסימנים שמסרתי לה. ויכולתי להרגיש את הלב שנשבר בתוכי לרסיסים אחרונים.

הלילה הגיע לקיצו, ושאון הקולות הלך וגווע. החתן והכלה החלו לפסוע לכיוון האוהל שיהיה מעתה ביתם, האוהל שבו יגדלו את ילדיהם, האוהל שאמור היה להיות ביתי.

עשיתי מאמצים עילאיים שלא לבכות. מתחננת ליודע תעלומות שיניח תחבושת עבה על הפצע הפתוח. שיעשה את הכל בכדי לעצור את הדימום שלא מפסיק, את הדימום שקולח ללא שליטה.

נשאתי את עיני לשמיים, מחפשת את ידו המנחמת. מחפשת נקודה של אור.  קראתי אליו כפי שלא קראתי מעולם. ביקשתי רחמים על נשמתי כפי שעשיתי למען אחותי. ביקשתי שיוציא את הבנים שלי מהגלות. ביקשתי מלפנים משורת הדין. ביקשתי ממנו שעד שישובו כל נדחי עמי, שלא יקח ממני את בכיי ושלא יימנע ממני את דמעתי.

 

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת לגאולה ברחמים.