טאטע!

 בס"ד

זה מרגיש כמו געגוע. כמו גל אחד ענק וגדול של געגועים שיכול ברגע אחד להציף את העולם כולו. געגוע אחד ארוך שנמשך יותר מ 3,000 שנה. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע אחד יותר מידי.

זה אותו געגוע שהתחיל כשאברהם אבינו השכים לצאת לדרך של דמעות. השכים לעקוד את הדבר שהכי יקר לו בעולם. השכים לעקוד את הלב שלו.

זה אותו געגוע שהיה שם רגע לפני ששרה אמנו נפחה את נשמתה כששמעה על העקידה. רגע לפני שנשמעה זעקתה וטלטלה את העולם כולו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדמעות המלאכים ירדו על עיניו של יצחק שביקש מאביו לקשור אותו למען שמו, לקשור אותו קצת יותר חזק.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרבקה שלחה את יעקב אבינו ללבן, בידיעה ברורה שלעולם היא לא תשוב לראות את בנה. אותה ידיעה שליוותה אותה עד יום מותה.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרחל אמנו סירבה בכל תוקף להיכנע לגזירה ולתת לבניה לצאת לגלות. כשאמא רחל השמיעה את קולה ברמה, כשאמא רחל מיאנה להינחם,

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שעיני לאה היו רכות, וסירבו להתחבר עם מי שמניף את הדגל הלא נכון. עם מי שבז לכל סממן של יהדות. לכל סממן של צניעות.

זה אותו געגוע שהיה שם כשיעקב אבינו הבין שלא יראה יותר את יוסף, את בנו מחמדו. ולא הסכים מאותו רגע לישון על מיטתו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשהשליכו את יוסף לבור.  שביקש והתחנן על נפשו, ודמעות מלוחות כמים ירדו על לחיו. אותו בור שהיה ריק בלי מים. ובכי אחד גדול שהגיע לשמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדוד המלך כתב לנו את מזמורי התהילים, שכל לב יהודי מפלחים. מזמורים שנכתבו עם דיו של דם והרבה רחמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשחנה עקדה את שבעת בניה, כשהיא מסרה את נפשם על מזבח האמונה, כשהיא לא ויתרה על קוצו של יוד מהתורה הקדושה.

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שאמהות חיבקו חיבוק אחרון בשואה הארורה, את הילדים שיצאו לדרך בפעם האחרונה.

זה אותו געגוע קבוע לבית משלנו. אותו בית שנחרב לנו לפני שנים. אותו הבית שאת כתליו אנו בונים באבנים של געגועים. באבנים שמעידות עלינו כמה שאנחנו מחכים.

זה אותו געגוע שנמשך אלפי שנים, ולא מפסיק לדמם בתוכנו. זה אותו געגוע שמדיר שינה מעינינו. זה געגוע של ילדים שלא מפסיקים לצפות ולשאול אולי היום אבא יבוא. אולי היום הוא יופיע.

זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שיחזור ועלינו ימלוך, זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שאלינו יחזור ויבדיל אותנו מן החול. זה אותו געגוע מתמשך לטאטע שהבטיח להחזיר את שכינתו לציון.  

 

 

יום אחד

  בס"ד

 

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד זה יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

יום אחד יהיה מי שילחש לי באוזן שהגיע הזמן להשאיר את הכל. הגיע הזמן לעזוב את מה שאני אוחזת בשתי הידיים. להניח מאחורי את אוסף ההתלבטויות שצעדו איתי לאורך הדרך. להניח מאחורי את הכאבים שהיו שם תמיד והזכירו לי שהשגרה זה דבר מבורך.

להשאיר מאחורי את העננים שמתפזרים והאביב שמתעכב לו השנה. להשאיר את הפחד האמיתי שלא הצלחתי להבין אף פעם את הדבקות שלו בי, ואת השאלות שהגיעו בעקבותיו.

כמה קשה לעכל את העובדה שיום אחד אתה סוגר דלת אחת ופותח אחרת. ורק המחשבה על זה מטלטלת ומשליכה לעברך תחושה של סוף. סוף של חיים. זהו, הגעת לקצה.  

ניסיתי להשתעשע במחשבה מה מרגישים. מה מרגיש אדם שבזה הרגע חוצה את הקווים ועובר דרך הקירות. עובר את מחסום הפרידה ועובר לגור בארץ שהרוח נושבת שם ללא הפסקה.

במעט הזמן שיצא לי להכיר את עצמי, בטוחני שתלווה אותי תחושה של פספוס. תחושה של החמצה. החמצה על עוד דבר אחד קטן שלא הצלחתי לעשות. על עוד משהו אחד קטן שלא הספקתי לומר.

החמצה על עוד חיבוק אחד קטן שלא נתתי, ועל עוד רגע אחד של סבלנות שלא הקדשתי. החמצה על שבחרתי במה שנוח, במה שמתיישר עם מה שדומה לי. ורק לי.

החמצה אחת ענקית שלא שמעתי את הנשמה שקוראת בשמי. שומעת את מה שהיא אומרת. את מה שהיא מבקשת ממני לבחור. את מה שהיא מבקשת ממני לשיר בקולי קולות.

החמצה על שלא הקדשתי מספיק זמן, ולא נתתי יותר ממה שצריך. החמצה על רגעים שהלכו להם לאיבוד מבלי לשים לב לכל מה שמתקיים סביבי. לכל מה שקיים עבורי.

החמצה על כך שהחיים עברו להם לידי, מבלי שעשיתי את הבחירות הנכונות. מבלי שהיה לי זמן לבכות את הטעויות.

קשה לעזוב בתחושה שלא באמת עשיתי את הכל. שוויתרתי לעצמי. שהרמתי ידיים ברגעים הכי מאתגרים. שהפסדתי מראש במלחמה על החיים.

לא הייתי רוצה לסגור את הדלת מאחורי בידיעה שהשארתי חלל פנוי. שהשארתי בעולם הזה עוד צעקה שלא זכיתי להוציא מהלב. עוד הרהור של תשובה.

לא הייתי רוצה להמשיך הלאה בידיעה שעדיין לא ניקיתי את הלב. שיש בתוכו עוד לחלוחית של קנאה, של חוסר התפשרות, של הקפדה. כשעדיין יש בו נגיעות של גאווה.

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד הכל יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

 

 

שגרה מבורכת

 בס"ד

 

כולם ישנים. לא מזמן סיימנו לאכול מלווה מלכה. הכלים נשטפו זה מכבר. הנרות הריחניים סיימו את תפקידם להיום. הבית נקי ואפילו מריח טוב. הכביסה מקופלת לה בארון.

נכנסתי בשקט לקחת את נעלי הבית מהחדר ושמעתי את נשימותיה הקצובות של הללי הקטנה. מה שמעיד על כך שהיא ישנה שינה עמוקה. שינה של מלאכים.

אחרי שבת גשומה ומכורבלת הבית נכנס למצב של שקט. שקט מבורך שאין לו הסבר. שקט כזה שמאפשר לך לשמוע את המחשבות שלך, בלי שהן סותרות אחת את השניה. לשמוע את הקול הפנימי שתמיד לוחש לך. לשמוע את אבא שבשמיים שאומר לך שהוא כאן. לידך.

שקט כזה שמביא אותך למודעות אחרת. רוחנית, הרחק מכל מה שמרגיש חומר, הרחק מכל מה שמביא איתו צלילים צורמים של לחץ, של עמידה בלוח הזמנים.

לא תמיד אני זוכה בפרס הזה של השגרה. שגרה מבורכת אני קוראת לה. שגרה שבה הכל מונח במקום הנכון, כולל הנשמה העסוקה שלי, שבימים כתיקונם מחפשת כל הזמן את עצמה. שגרה שאפשר רק לחבק אותה מבלי לעזוב.

שגרה שנשמעת כמו ניגון אחד ארוך, כמו ניגון מדוייק של הבעל שם טוב הקדוש, שמסביר לך אחת ולתמיד את מהותם של הדברים. את מהותם של פעימות הלב. ככה בפשטותם. בלי צורך בתרגום מילולי.

איך הייתי רוצה להנציח את הרגעים האלו. להקפיא אותם לנצח. או לפחות לכמה ימים. רגעים שבהם הדאגות יוצאות לחופשה ואין יותר מידי כביסה על החבל, והקול היחידי שנשמע זה מטיפות הגשם.

בנקודה הזאת אפשר להבין כמה טוב לחיות. כמה טוב להיות בחיים האלה. חיים של חסד ואמת. חיים של נשימה ועוד נשימה. חיים שבהם שום דבר לא מובן מאליו.

איזה כיף לעצור ולשים לב לכל טיפה שמרטיבה את החלון, ועל רעם שמגיע אחרי הברק. לשים לב  לכל צמח חדש שהחזיק מעמד אצלי בגינה, והביא איתו מסר אישי עבורי.

כמה טוב להרגיש הכרת הטוב. רק הודיה עצומה גם על הכאבים שהיו מנת חלקי ולא הסכימו לעזוב. אותם כאבים שהנביטו בתוכי את היכולת ליהנות מהדברים הקטנים. מהרגע הזה והרגע שיבוא אחריו. הם אלו שהפכו אותי להיות לוחמת. לוחמת למען הנשמה. למען האלוקות שבפנים וגם בחוץ.

כמה מעורר השראה לחוש את המתיקות של התשובה, את המתיקות של התורה והיהדות, שבלעדיהם אין לי היום חיים. בלעדיהם אין לי מושג איך בכלל קמים בבוקר. מאיפה מתחילים.

עכשיו כולם ישנים. לא מזמן סיימנו לאכול מלווה מלכה. הכלים נשטפו זה מכבר. הנרות הריחניים סיימו את תפקידם להיום. הבית נקי ואפילו מריח טוב. הכביסה מקופלת לה בארון. ואני מרשה לעצמי להקפיא את הרגע הזה לכמה דקות. אולי לכמה שעות. ולשאת תפילה שהשגרה הזאת תחזור לבקר אותי לעיתים הרבה יותר קרובות.

 

 

 

 

ענין של דקויות

 בס"ד

זה דק כמו חוט של שערה.

כמו הבנה אחת קטנה.

זה דק כמו ידיעה אחת ברורה.

כמו הבזק קטן של אור.

זה דק כמו להדליק את האור.

כמו פעימה אחת של הלב.

הכל זה ענין של דקויות. 

של משהו אחד קטן שיכול לעשות הבדל גדול.

משהו אחד קטן שיכול לגרום לי להביט לשמים.

חנה הנביאה אמו של שמואל הנביא

 בס"ד

 

המשכתי לצעוד במעלה שביל העפר. משרכת את רגלי בגבעה שמובילה אותי למקום הקדוש ביותר בעולם. משום מה הרגשתי שאני צריכה להיות כאן היום. במקום שבו כל התפילות מתאגדות ועולות מעלה מעלה. לשפוך את ליבי ואת תחינתי לפני אורי וישעי, לבוא ולבקש בזאת הפעם שלא ימחה את דמעתי.

 נכנסתי פנימה לחצר המשכן, ריחו של הקדוש ברוך הוא הגיעה לאפי, ממלא את ריאותיי. גררתי את עצמי לפינה קטנה. פינה שתהיה לרגעים ספורים שותפתי ואשת סודי, וידעתי שלא אצא מכאן מבלי שתפילתי תיענה. לא אניח לדברים כפי שהם לחמוק ממני.

 קראתי לשמיים והארץ שיעידו עלי, שיהי רצון שהפעם הזאת, כן, הזאת ממש, תמלא תפילתי את מה שחסר לי למנין התפילות. שיהיו אלו הדמעות שיגדשו את נאד הדמעות, שתהא הפעם הזאת הזעקה שתבקע סדקים עמוקים בכל העולמות.

 כרעתי על ברכי, לא שמה לב אם יש מישהו סביבי, אם ישנה נוכחות כלשהי לידי. רק אני והוא. רק אני, חנה הקטנה, אשתו של אלקנה הצדיק, עומדת לפניו ובוכה את עצמי לדעת. עצמתי את עיני בחוזקה כמבקשת להתקרב אליו, כמבקשת להסתופף תחת כנפיו של ריבון העולמים. כמבקשת לשבור כל מחסום שעומד ביני ובינו. 

בעלי שאלני מדוע דאב ליבי ופסקתי מלאכול, מדוע איני שותה, מדוע אני כל כך בצער, הן רק אתה יודע תעלומות, תוכל להבין אותי ואת שתיקתי. הן רק אתה תוכל להבין מהו צערה של אשה שלא יכולה להביא ילדים לעולם. מהו צערה של אשה שרחמה סגור.

 בייאושי ובצרתי אני קוראת לך, מלכי ואלוקי, שתשמע את צעקתי האילמת שחותכת את הלילה, צעקה שרק אתה שומע, צעקה שנשלחת אליך ממעמקים, צעקה שאני מקווה שהפעם תגיע עד כסא הכבוד.

 לא נותרו בי כוחות לעמוד ולראות את האמהות סביבי מחזיקות בידיהן תינוקות וילדים. קשה לי כקריעת ים סוף לעמוד מהצד ולראות עוד אשה שנכנסה להריון, ואת התלונות של פנינה צרתי על שקשה לה עוד תינוק נוסף לסחוב. אתה זה שיודע את שמתחולל בנפש אמתך כשהפכתי ללעג ולקלס בעיני כולם. ממקומך אתה יודע שלא נותר לי טיפה של כבוד בעיני מי העולם.

 כבר 19 שנה שאני עומדת לפניך בראש מורכן ומתפללת אליך יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, ולא נענית. 19 שנים שאני מתחננת אליך ועדיין אין לי ילד. עדיין אין לי פרי בטן, עדיין אין לי המשכיות. עדיין אין טעם לחיי.

 הדמעות ירדו ממני ללא הרף, שוטפות את כולי, שוטפות את המצוקה האיומה שהייתי נתונה בה. "לא ביקשתי ממך הרבה, אבא, לא ביקשתי ממך אותות ומופתים. לא ביקשתי יותר ממנהגו של עולם. לא ביקשתי יותר מזרע חי וקיים".

 גם אני רוצה להיות אמא. גם אני רוצה להחזיק ילד קטן בשתי ידי. לשמוע את הצליל שאני מייחלת לו, להאזין למנגינה המרגשת כל כך. למנגינה הנישאת מעל גלים של רוח.

 לא ביקשתי ממך ילד מיוחד. לא מבקשת שיהיה חכם, לא מבקשת יפה תואר, ובטוח שלא יפה מראה. אלא רק ילד אחד. אחד עבורי, אחד קטן מכל הילדים שלך. מכל הנשמות שגנוזות אצלך. רק אחד שיקרא לי אמא. אחד שיקרא לי אמא שלי.

 ענני אבא שבמרומים אך הפעם הזאת, ענני מאוצר מתנות חינם, ענני מלך חי וקיים. ענני אבא שאוכל גם אני, אמתך שנמצאת כאן במשכנך. ענני ואשמע את המילה אמא. רק אמא, ולו רק פעם אחת.

 רחמי שמיים פתח לי כי מרת נפש אני, דמעותי החלו להיספג בחולצתי, מבטיחה לך בורא עולם, שאם תתן לי ילד. אם תתן לי בן. אם תתן לי זרע אנשים, אקדיש אותו לך. אתן אותו רק לך. כל ימי חייו יהיה מסור לך ולכבודך.

 שערי ישועה פתח לי, אבי, כי כבד ליבי מצער, כי נחמץ ליבי מעלבון, כי כלתה הנפש מבזיון. אין בי את התעצומות לעמוד בכל זה. כי אשה קטנה אנוכי, וקטנות הן כתפי מלשאת את הנטל וההשפלה בלהיות אשה עקרה בעולמך.

 הרגשתי שמעיין הדמעות המלוחות התרוקן כולו, כל גופי כאב מפרץ הרגשות שיצאו ממני. פקחתי את עיני בזהירות, מנגבת אותן בעדינות, מבט אחד לעבר המטפחת הרטובה הפיח בי תקווה קלושה שאולי הפעם תענה תפילתי.

 קמתי לאיטי, ניסיתי לנער את שולי השמלה, ולסדר את המטפחת שלראשי, הצלחתי להבחין כי הכהן, עלי הכהן, מביט בי בחוסר נוחות. לא מבין כנראה על מה המהומה שהתחוללה בנפשי בשעות האחרונות.

 "עד מתי תשתכרי", שמעתי את קולו מעלי, "עד מתי תמשיכי לשתות יין", השפלתי את מבטי "לא אדוני, אשה קשת רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני השם יתברך".

 דמעה סוררת החלה לעשות את דרכה "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, כי מרוב שיחי וכעסי, דיברתי עד הנה". קנה הנשימה החל לסגור עלי, הרגשתי שכבר אין לי אויר, נשאר לי רק לב כואב ומריר.

 "לכי לשלום", ביקשני הכהן, "ואלוהי ישראל יתן את שלתך, אשר שאלת מעימו", הודיתי לו מעומק ליבי, הודיתי לו בראש מורכן שקיבל את דברי, ששינה את דעתו ולא חשבני לשיכורה. אולי שיכורה מצער, אבל בוודאי לא שיכורה מיין.

 התחלתי לרדת בדרכי אל אישי אלקנה. אישי, אהובי, שצר לי עליו בראותו את סבלי. הוא רואה אותי ואינו יכול להושיעני. כדרכו בקודש הוא המתין לי בסבלנות מדהימה שאסיים את התפילה, ורק ממראה עיניו הבנתי שגם הוא ביקש עבורי. גם הוא ביקש עבור שנינו.

 בדרך הביתה לביתנו, משהו אמר לי שהפעם הזאת, אך הפעם הזאת, המיוחדת והכואבת כל כך, עשתה משהו בשמיים. בפעם הזאת שטלטלה אותי ואת נשמתי האומללה נפתחו בפני שערי התפילה, מליחותן של הדמעות אך הפעם הזאת פתחו לי את שערי הישועה.

 19 שנים של עליבות ותסכול עומדות להגיע לקיצן. 19 שנים של מגורים בשדות של ייאוש עומדים להיגמר, 19 שנה של חושך אינסופי ידליקו לי אור גדול שעומד לרדת לחיי, ולשכון שם הפעם עדי עד.

 אולי גם אני אהיה סוף סוף כמו כולן, אולי גם אני אשמע את המנגינה של חיי. אולי יש סיכוי שלא הכל אבוד ועוד אזכה לשבת ליד מיטתו, אזכה ללטף את הלחי של בני, אזכה כדרך האמהות להניח תינוק על זרועי.

 ידעתי גם ידעתי שהשם שמע אותי מהיכלו, השם זכרני וראה את עניי ממקומו. השם נטע בי תקווה ורוח חדשה של חיים, השם אסף את חרפתי שנודעה ברבים, קיבלתי לפתע תחושה אדירה של שמחה בשם, כי בטוחה הייתי שענני הא-ל.

 הטור נכתב מדמיונה של הכותבת, לכבודו של השם ולגאולת עם ישראל ברחמים.

 

 

הכי טוב בשבילי

 בס"ד

                                                  זה הכי טוב בשבילי שעכשיו שמש.

שעכשיו יש ציפור מעל הגג.

זה הכי טוב בשבילי לא לדעת למה. ולא לדעת איך.

שעכשיו הקפה קצת התקרר.

זה הכי טוב בשבילי שהפחד חוזר לפעמים לבקר.

שעכשיו שכחתי מאיפה זה התחיל.

זה הכי טוב בשבילי לשמוע את הניגון של החיים.

שעכשיו מוציא אותי לדרך חדשה.

זה הכי טוב בשבילי לכתוב את השורות האלה.

שמרגישים כמו חזרה לשגרה שכבר היתה.

פרשת חיי שרה

 בס"ד

"ויבא אברהם לספד לשרה ולבכותה" - אומרים לנו המפרשים שהמילה "ויבא" מזכירה לנו מהיכן אברהם ושרה באו. המילה ויבא מזכירה לנו שהם באו מבית של עבודה זרה. אברהם ושרה הגיעו מבית שרחוק מאד מקרבתו של אבא שבשמיים.

כשאברהם אבינו מגיע להספיד אותה הוא מדגיש את הרקע שהיא גדלה בו. את המציאות הכל כך שונה. את החושך הרוחני שהיה מנת חלקה, ואף על פי כן, וכנגד כל הסיכויים, תראו להיכן אמא שרה הגיעה. תביטו אל האשה הזאת ותבינו איזה דרך היא עשתה.

אברהם אבינו מספיד אותה ובעצם אומר לכולנו שמתוך הבית הזה, שרה הצליחה להביא את יצחק לעולם. שרה הביאה בן שמוכן למות על קידוש השם. שרה הביאה לעולם בן שמוכן להישחט על המזבח. שרה אמנו הביאה לעולם בן שמוסר נפש.

כל הגדולה של יצחק אבינו מגיעה מאמא שלו. מגיעה מהקדושה שלה. מגיעה מחינוך יהודי אותנטי, שלא פוסח על שני הסעיפים. כל הגדולה שלו מגיעה מהחכמה האדירה של אישה שחיה את התכלית. חיה את האמת. חיה מציאות של עבדות לקדוש ברוך הוא.

פרשת חיי שרה מספרת לנו על מותה של שרה אמנו. מה שמעלה שאלה כל כך גדולה איך ייתכן שמותה עולה בקנה אחד עם השם של הפרשה. איך זה שהמוות עולה עם החיים.

ואני חושבת שכאן בעצם טמון הסוד הגדול של אמא שרה. כאן בעצם אפשר אולי להבין מה הפרשה הזאת מצפינה בתוכה עבורנו. עבור כל אחד ואחת מאיתנו.

במקום שבו שרה אמנו מסיימת את החיים, היא משאירה לנו צוואה. היא משאירה לנו דרך. היא משאירה לנו סימנים שמפוזרים בכל מקום. שרה אמנו משאירה לנו את משנתה.

כשאנחנו קוראים על נקודות בחייה, אנחנו בעצם קוראים על עצמנו. על המשמעות האמיתית של היהדות, המשמעות האמיתית של הקרבה. של מסירות נפש. של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

מסירות נפש שלא משתמעת לשתי פנים. מסירות נפש למלך מלכי המלכים בדמותו של יצחק אבינו. מסירות נפש לקידוש השם יתברך בכל מחיר. מסירות נפש כואבת ככל שתהיה הנמצאת בפסוק "בוא נא אל שפחתי אולי איבנה ממנה".

אומרים לנו חז"ל שאנחנו צריכים לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, ובמקרה שלי למעשה אימהותי. כל יום אנחנו צריכים לחשוב על מעשיה, להקשיב לקולה שמהדהד בנשמה.

שרה אמנו במותה נותנת לנו כח. מבקשת מאיתנו להמשיך הלאה ולא להתייאש. שרה אמנו מבקשת מאיתנו שלא נוותר לעצמנו. שנזכור את האהבה. שנזכור את ההבטחה של נעשה ונשמע.

שרה אמנו מבקשת מאיתנו שלא נתפשר. שלא נעצור באמצע. שנצעד בעקבותיה אל הקדושה. שלא ניתן לעייפות להשתלט עלינו. שרה אמנו מבקשת מאיתנו ללכת בשביל שהיא סללה עבורנו בדמעותיה. בחכמתה.

שרה אמנו מבקשת מאיתנו שלא נשכח את בנה. שלא נשכח את הפרי שיצא ממנה. שלא נשכח את יצחק. שלא נשכח שהוא נתן את חייו לקדוש ברוך הוא. שלא נשכח שהוא נתן את הלב.

שרה אמנו מבקשת שלא נשכח את צעקתה כשבישרו לה על העקידה. שלא נשכח את הכאב. את הפחד. את החרדה. שנזכור כמה שזה היה קשה.

אנחנו צריכים לשמוע אותה מבקשת שלא נשכח שאנחנו יהודים. שלא נשכח את המחוייבות. שלא נשכח את השליחות. שלא נשכח שכולנו אחים. שלא נשכח שמוטלת עלינו המשימה לקדש את שמו ברבים.