שגרה מבורכת

 בס"ד

 

כולם ישנים. לא מזמן סיימנו לאכול מלווה מלכה. הכלים נשטפו זה מכבר. הנרות הריחניים סיימו את תפקידם להיום. הבית נקי ואפילו מריח טוב. הכביסה מקופלת לה בארון.

נכנסתי בשקט לקחת את נעלי הבית מהחדר ושמעתי את נשימותיה הקצובות של הללי הקטנה. מה שמעיד על כך שהיא ישנה שינה עמוקה. שינה של מלאכים.

אחרי שבת גשומה ומכורבלת הבית נכנס למצב של שקט. שקט מבורך שאין לו הסבר. שקט כזה שמאפשר לך לשמוע את המחשבות שלך, בלי שהן סותרות אחת את השניה. לשמוע את הקול הפנימי שתמיד לוחש לך. לשמוע את אבא שבשמיים שאומר לך שהוא כאן. לידך.

שקט כזה שמביא אותך למודעות אחרת. רוחנית, הרחק מכל מה שמרגיש חומר, הרחק מכל מה שמביא איתו צלילים צורמים של לחץ, של עמידה בלוח הזמנים.

לא תמיד אני זוכה בפרס הזה של השגרה. שגרה מבורכת אני קוראת לה. שגרה שבה הכל מונח במקום הנכון, כולל הנשמה העסוקה שלי, שבימים כתיקונם מחפשת כל הזמן את עצמה. שגרה שאפשר רק לחבק אותה מבלי לעזוב.

שגרה שנשמעת כמו ניגון אחד ארוך, כמו ניגון מדוייק של הבעל שם טוב הקדוש, שמסביר לך אחת ולתמיד את מהותם של הדברים. את מהותם של פעימות הלב. ככה בפשטותם. בלי צורך בתרגום מילולי.

איך הייתי רוצה להנציח את הרגעים האלו. להקפיא אותם לנצח. או לפחות לכמה ימים. רגעים שבהם הדאגות יוצאות לחופשה ואין יותר מידי כביסה על החבל, והקול היחידי שנשמע זה מטיפות הגשם.

בנקודה הזאת אפשר להבין כמה טוב לחיות. כמה טוב להיות בחיים האלה. חיים של חסד ואמת. חיים של נשימה ועוד נשימה. חיים שבהם שום דבר לא מובן מאליו.

איזה כיף לעצור ולשים לב לכל טיפה שמרטיבה את החלון, ועל רעם שמגיע אחרי הברק. לשים לב  לכל צמח חדש שהחזיק מעמד אצלי בגינה, והביא איתו מסר אישי עבורי.

כמה טוב להרגיש הכרת הטוב. רק הודיה עצומה גם על הכאבים שהיו מנת חלקי ולא הסכימו לעזוב. אותם כאבים שהנביטו בתוכי את היכולת ליהנות מהדברים הקטנים. מהרגע הזה והרגע שיבוא אחריו. הם אלו שהפכו אותי להיות לוחמת. לוחמת למען הנשמה. למען האלוקות שבפנים וגם בחוץ.

כמה מעורר השראה לחוש את המתיקות של התשובה, את המתיקות של התורה והיהדות, שבלעדיהם אין לי היום חיים. בלעדיהם אין לי מושג איך בכלל קמים בבוקר. מאיפה מתחילים.

עכשיו כולם ישנים. לא מזמן סיימנו לאכול מלווה מלכה. הכלים נשטפו זה מכבר. הנרות הריחניים סיימו את תפקידם להיום. הבית נקי ואפילו מריח טוב. הכביסה מקופלת לה בארון. ואני מרשה לעצמי להקפיא את הרגע הזה לכמה דקות. אולי לכמה שעות. ולשאת תפילה שהשגרה הזאת תחזור לבקר אותי לעיתים הרבה יותר קרובות.