האש הזאת ששורפת - חדש

 בס"ד

הייתי בטוחה שהצלחתי. הייתי משוכנעת שזה מאחורי. שסוף סוף אחרי כל כך הרבה כשלונות, עברתי את המשוכה. עברתי את הדבר הכי מאתגר בעולם.

בדיוק באותה הנקודה שהרגשתי בלתי מנוצחת זה הגיע. והגיע בגדול. מפתיע אותי במקום הכי לא צפוי, מכה אותי בבטן הרכה ומבשר לי שעדיין לא כבשתי את היעד. עדיין לא התגברתי על הכעס.

שכחתי לציין בפניכם שאני עשוייה מאש. אש שיודעת לשרוף. אש שיודעת להכאיב. אש ששכחה שהתפקיד שלה זה לחמם.   

די הרבה זמן היתה ניכרת הקלה משמעותית בטמפרטורה, לרווחת כל יושבי הבית, והעם היושב בציון. די הרבה זמן היה שקט בגזרה, ושקט בסמטאות הלב והגרון שרצו להבעיר מדורה. עד שהגיע הנסיון הזה שהבהיר לי בצורה חדה ושאינה משתמעת לשתי פנים, שאני עדיין שם. שאני עדיין כועסת. שאני עדיין יודעת לייצר להבות.  

הנסיון הזה העיר אותי מהשאננות. מהתחושה שכבר הרמתי את גביע הנצחון, והחזיר אותי חבולה ומבויישת לעצמי. החזיר אותי לאגו הקטן. החזיר אותי לנקודה שבה אני מבינה שהנוחות שלי נמצאת במקום הראשון.

כנראה שעדיין לא למדתי שיש עוד אנשים בעולם שחושבים אחרת ממני, ולפעמים הם רואים את העולם באופן שונה. עדיין לא למדתי שלילדים שלי יש משקפיים אחרות, וסל אחר של רגשות. בלתי נתפס עבורי שלכל אחד מהם יש לב שפועם בקצב שונה.

הרגע הזה שהר הגעש התפרץ במלוא עוצמתו על האפרוח הקטן והכי מתוק בעולם ריסק אותי לחתיכות. פיזר אותי לרסיסים. לא ידעתי איך אני מתחילה לקום ממנו. איך אני אוספת את עצמי מחדש. איך אני מבקשת מחילה.

איך אני מבקשת סליחה על התפרצות שאינה במקום. סליחה מהללי מרים המתוקה. סליחה מהשם יתברך. סליחה מהעולם כולו. סליחה מעצמי. ואני לא מוכנה לקבל כרגע ניחומים ולשמוע שאני רק בשר ודם.  

כעסתי וזה לא היה נכון. כעסתי וזה לא היה כעס הפנים. כעסתי כי שמתי את עצמי ראשונה. כי שמתי את עצמי לפניה. כעסתי כי זאת רונית האמיתית. רונית שבנויה מלהבות של אש. להבות שלא יודעות מנוח.

אחרי שהכל דעך, הרגשתי כל כך חסרת אונים. הרגשתי שזאת המציאות שלי. הרגשתי שקשה מאד להשתנות. קשה כל כך לשלוט בלהבות. קשה כל כך לחיות עם ההבנה הזאת. המוחשית.

הדבר היחידי שיכולתי לעשות זה לבקש את ההתערבות של אבא. לבקש ממנו עזרה. לבקש ממנו שישפוך עלי קצת מים. שיצנן אותי. שיתן לי את הכח להתגבר. להתגבר מלכתחילה ולא בדיעבד.

הבנתי שלבד אני לא יכולה. שאין לי סיכוי להצליח ללא התערבות כירורגית. פולשנית. ללא יד מכוונת. ללא יד שתומכת. הבנתי שרק אבא שבשמיים יכול עלי. רק הוא יכול להפוך אותי למשהו נגיש. ידידותי לסביבה. רק הוא יכול להבין את מה שמתחולל שם בפנים. רק הוא יכול לנתב את האש הזאת למקומות הנכונים.

 

 

בלי לעצור

 בס"ד

לקום ולחפש בי את הכח

לצעד הראשון. לרגע הנכון.

לקום ולחפש בי את היכולת

להקשיב . את היכולת לשמוע.

את הקול שקורא לי להמשיך הלאה

ולא לוותר.

את האור שמאיץ בי

לחפש אחריו, בלי להתפשר.

בלי לעצור.

אני מפחדת - טור חדש

 בס"ד

 

השבוע ראיתי כיתה של ילדים ששלחו אותם מבית הספר לבידוד. ילדים קטנים. חסרי אונים. עם עיניים פעורות. ולא הייתי בטוחה מי פחד יותר, המורה האחראית או הילדים שהולכים עכשיו לחדר סגור, עם "מדבקה על המצח" שמעדכנת את כדור הארץ שהם כרגע מחוץ למחנה.

הילדים שלנו בגיל מאד מוקדם למדו לפחד. וזה לא פחד מאנשים זרים. וזה לא פחד מריבון העולמים. הילדים של כולנו עוברים שיעור פרטי בחרדה. שיעור פרטי בהיסטריה.

קצת מכעיס אותי שכל הפחדים כולם מתנקזים למקום אחד. למקום שאין לו פרופורציה. למקום שאין לו קנה מידה ושיעור. קצת מכעיס אותי ששכחנו ממה צריך לפחד באמת.

כשאני מתבוננת בילדים שלי אני מנסה לראות אם הם מבינים מה הכי מפחיד את אמא שלהם. אם הם יודעים איך להישמר. איך להיות זהירים מהחושך הגדול הזה שקיים בעולם. מהחושך הגדול הזה שנמצא בתוך הלב שלנו. מהחושך הזה שנמצא בתוך הלב שלי.

כשאני מתבוננת בתוך העיניים שלהם, אני מנסה להעביר להם את הפחדים שיש לי מעצמי. אותם פחדים שגורמים לי להתכווץ. להתרחק. להיכנס לתוך השבלול שבניתי לפני כמה שנים טובות, ולא לצאת אף פעם.

כשאני מחבקת את האפרוחים שלי אני מנסה לומר להם שלפני שהם מפחדים מהקורונה שיפחדו  מגבהות הלב. שיפחדו מהגאווה שזורקת אותנו לחשוב שאנחנו יותר טובים מהשני, רק כי הוא מגיע מרקע אחר. רק בגלל שהוא בצבע עור שונה משלי.

הייתי רוצה שתצא הנחיה שמיד אחרי שאנחנו בודקים את החום ואת הצהרות הבריאות, שחייבים לבדוק ככה את הלב. שנבדוק כמה הוא אטום לקולו של השם יתברך. שנבדוק כמה הוא אטום לרצונות של אלו שחיים איתי באותו הבית.  

אני לא בטוחה שאנחנו בודקים אם יש לשכן שגר מעלי מסכה, או כמה פעמים הוא השתעל, או רחמנא ליצלן התעטש בחדר המדרגות, כמו שאנחנו בודקים את הכשרות של המילים שיוצאות לנו מהפה.   

הייתי רוצה שהרשויות, או הממונים על בריאות הציבור, יתריעו בפנינו לא רק על הסכנה הקיימת בהתקהלות, או באירוע רב משתתפים. אלא יוסיפו אזהרה על הסכנה הקיימת שיש בגזענות, על הסכנה שקיימת בבידוד של קבוצות שלא מתערבבות חלילה, קבוצות שבטוחות שהאמת נמצאת רק אצלהם.  

אני מפחדת מהשקר, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מהקורונה. אני מפחדת לשנוא בחינם הרבה יותר מלשבת ליד חולה מאומת. אני מפחדת לבודד ילד הרבה יותר מלהיות ליד אנשים ללא מסיכה.  אני מפחדת מהזיוף. אני רועדת מהעמדת פנים.

כשראיתי את הילדים המתוקים יוצאים מבית הספר לבידוד, זה הרגיש לי ששכחנו את העיקר. ששכחנו את המהות. ששכחנו שהקורונה היא רק קריאה של אבא שבשמים שנשים לב איפה אנחנו מונחים. שנשים לב איך אנחנו מדלגים על הפחד האמיתי.  

לפני שאנחנו שמים מסכה, ולפני שאנחנו מודדים את החום, ולפני שאנחנו בודקים את ההיסטוריה הרפואית, כדאי אולי שנתבונן פנימה, כדאי אולי שנציץ לתוכנו. כדאי שנפשפש. כדאי שנבדוק אם יש וירוסים קודמים שעדיין לא טיפלנו בהם.