אני מפחדת - טור חדש

 בס"ד

 

השבוע ראיתי כיתה של ילדים ששלחו אותם מבית הספר לבידוד. ילדים קטנים. חסרי אונים. עם עיניים פעורות. ולא הייתי בטוחה מי פחד יותר, המורה האחראית או הילדים שהולכים עכשיו לחדר סגור, עם "מדבקה על המצח" שמעדכנת את כדור הארץ שהם כרגע מחוץ למחנה.

הילדים שלנו בגיל מאד מוקדם למדו לפחד. וזה לא פחד מאנשים זרים. וזה לא פחד מריבון העולמים. הילדים של כולנו עוברים שיעור פרטי בחרדה. שיעור פרטי בהיסטריה.

קצת מכעיס אותי שכל הפחדים כולם מתנקזים למקום אחד. למקום שאין לו פרופורציה. למקום שאין לו קנה מידה ושיעור. קצת מכעיס אותי ששכחנו ממה צריך לפחד באמת.

כשאני מתבוננת בילדים שלי אני מנסה לראות אם הם מבינים מה הכי מפחיד את אמא שלהם. אם הם יודעים איך להישמר. איך להיות זהירים מהחושך הגדול הזה שקיים בעולם. מהחושך הגדול הזה שנמצא בתוך הלב שלנו. מהחושך הזה שנמצא בתוך הלב שלי.

כשאני מתבוננת בתוך העיניים שלהם, אני מנסה להעביר להם את הפחדים שיש לי מעצמי. אותם פחדים שגורמים לי להתכווץ. להתרחק. להיכנס לתוך השבלול שבניתי לפני כמה שנים טובות, ולא לצאת אף פעם.

כשאני מחבקת את האפרוחים שלי אני מנסה לומר להם שלפני שהם מפחדים מהקורונה שיפחדו  מגבהות הלב. שיפחדו מהגאווה שזורקת אותנו לחשוב שאנחנו יותר טובים מהשני, רק כי הוא מגיע מרקע אחר. רק בגלל שהוא בצבע עור שונה משלי.

הייתי רוצה שתצא הנחיה שמיד אחרי שאנחנו בודקים את החום ואת הצהרות הבריאות, שחייבים לבדוק ככה את הלב. שנבדוק כמה הוא אטום לקולו של השם יתברך. שנבדוק כמה הוא אטום לרצונות של אלו שחיים איתי באותו הבית.  

אני לא בטוחה שאנחנו בודקים אם יש לשכן שגר מעלי מסכה, או כמה פעמים הוא השתעל, או רחמנא ליצלן התעטש בחדר המדרגות, כמו שאנחנו בודקים את הכשרות של המילים שיוצאות לנו מהפה.   

הייתי רוצה שהרשויות, או הממונים על בריאות הציבור, יתריעו בפנינו לא רק על הסכנה הקיימת בהתקהלות, או באירוע רב משתתפים. אלא יוסיפו אזהרה על הסכנה הקיימת שיש בגזענות, על הסכנה שקיימת בבידוד של קבוצות שלא מתערבבות חלילה, קבוצות שבטוחות שהאמת נמצאת רק אצלהם.  

אני מפחדת מהשקר, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מהקורונה. אני מפחדת לשנוא בחינם הרבה יותר מלשבת ליד חולה מאומת. אני מפחדת לבודד ילד הרבה יותר מלהיות ליד אנשים ללא מסיכה.  אני מפחדת מהזיוף. אני רועדת מהעמדת פנים.

כשראיתי את הילדים המתוקים יוצאים מבית הספר לבידוד, זה הרגיש לי ששכחנו את העיקר. ששכחנו את המהות. ששכחנו שהקורונה היא רק קריאה של אבא שבשמים שנשים לב איפה אנחנו מונחים. שנשים לב איך אנחנו מדלגים על הפחד האמיתי.  

לפני שאנחנו שמים מסכה, ולפני שאנחנו מודדים את החום, ולפני שאנחנו בודקים את ההיסטוריה הרפואית, כדאי אולי שנתבונן פנימה, כדאי אולי שנציץ לתוכנו. כדאי שנפשפש. כדאי שנבדוק אם יש וירוסים קודמים שעדיין לא טיפלנו בהם.