בס"ד
הייתי בטוחה
שהצלחתי. הייתי משוכנעת שזה מאחורי. שסוף סוף אחרי כל כך הרבה כשלונות, עברתי את
המשוכה. עברתי את הדבר הכי מאתגר בעולם.
בדיוק
באותה הנקודה שהרגשתי בלתי מנוצחת זה הגיע. והגיע בגדול. מפתיע אותי במקום הכי לא צפוי,
מכה אותי בבטן הרכה ומבשר לי שעדיין לא כבשתי את היעד. עדיין לא התגברתי על הכעס.
שכחתי
לציין בפניכם שאני עשוייה מאש. אש שיודעת לשרוף. אש שיודעת להכאיב. אש ששכחה
שהתפקיד שלה זה לחמם.
די
הרבה זמן היתה ניכרת הקלה משמעותית בטמפרטורה, לרווחת כל יושבי הבית, והעם היושב
בציון. די הרבה זמן היה שקט בגזרה, ושקט בסמטאות הלב והגרון שרצו להבעיר מדורה. עד
שהגיע הנסיון הזה שהבהיר לי בצורה חדה ושאינה משתמעת לשתי פנים, שאני עדיין שם.
שאני עדיין כועסת. שאני עדיין יודעת לייצר להבות.
הנסיון
הזה העיר אותי מהשאננות. מהתחושה שכבר הרמתי את גביע הנצחון, והחזיר אותי חבולה ומבויישת
לעצמי. החזיר אותי לאגו הקטן. החזיר אותי לנקודה שבה אני מבינה שהנוחות שלי נמצאת
במקום הראשון.
כנראה
שעדיין לא למדתי שיש עוד אנשים בעולם שחושבים אחרת ממני, ולפעמים הם רואים את
העולם באופן שונה. עדיין לא למדתי שלילדים שלי יש משקפיים אחרות, וסל אחר של
רגשות. בלתי נתפס עבורי שלכל אחד מהם יש לב שפועם בקצב שונה.
הרגע
הזה שהר הגעש התפרץ במלוא עוצמתו על האפרוח הקטן והכי מתוק בעולם ריסק אותי
לחתיכות. פיזר אותי לרסיסים. לא ידעתי איך אני מתחילה לקום ממנו. איך אני אוספת את
עצמי מחדש. איך אני מבקשת מחילה.
איך
אני מבקשת סליחה על התפרצות שאינה במקום. סליחה מהללי מרים המתוקה. סליחה מהשם
יתברך. סליחה מהעולם כולו. סליחה מעצמי. ואני לא מוכנה לקבל כרגע ניחומים ולשמוע
שאני רק בשר ודם.
כעסתי
וזה לא היה נכון. כעסתי וזה לא היה כעס הפנים. כעסתי כי שמתי את עצמי ראשונה. כי
שמתי את עצמי לפניה. כעסתי כי זאת רונית האמיתית. רונית שבנויה מלהבות של אש.
להבות שלא יודעות מנוח.
אחרי
שהכל דעך, הרגשתי כל כך חסרת אונים. הרגשתי שזאת המציאות שלי. הרגשתי שקשה מאד להשתנות.
קשה כל כך לשלוט בלהבות. קשה כל כך לחיות עם ההבנה הזאת. המוחשית.
הדבר
היחידי שיכולתי לעשות זה לבקש את ההתערבות של אבא. לבקש ממנו עזרה. לבקש ממנו שישפוך
עלי קצת מים. שיצנן אותי. שיתן לי את הכח להתגבר. להתגבר מלכתחילה ולא בדיעבד.
הבנתי
שלבד אני לא יכולה. שאין לי סיכוי להצליח ללא התערבות כירורגית. פולשנית. ללא יד
מכוונת. ללא יד שתומכת. הבנתי שרק אבא שבשמיים יכול עלי. רק הוא יכול להפוך אותי
למשהו נגיש. ידידותי לסביבה. רק הוא יכול להבין את מה שמתחולל שם בפנים. רק הוא
יכול לנתב את האש הזאת למקומות הנכונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: