מלך מלכי המלכים - טור חדש...

 בס"ד

 

אני לא יודעת מה אתכם אבל אני חייבת לעשות וידוי מהיר. אני חייבת להתוודות קבל עם ועולם שאני שייכת לקבוצת מחוסרי הממ"דים. אני שייכת לכל אלו ששואלים אותם בעיניים פעורות "מההה אין לכם ממ"ד?".

למרבה התדהמה והרמת הגבה התשובה היא שלילית. התשובה האמיתית היא שאין לנו ממ"ד. בקושי יש לנו מרחב מוגן מצומצם במיוחד, שמכיל שניים וחצי אנשים + כוס קפה הפוך, ששם המשפחה שלהם זה שיינפלד.

כל מבטי הרחמים שמופנים אלינו השכם וערב רק כי התרשלנו מלגור בבית שיש בו מקלט כלשהו, מעורר אותי לשאול איפה נמצאת ההשגחה. איפה נמצאת האמונה.

מבלי לזלזל באף גורם, ובקריאה להמשיך ולהקפיד על הוראות הבטיחות, אני יודעת שמחובתי לעשות את ההשתדלות המירבית, אבל עדיין אסור לשכוח שמדובר בהשתדלות גרידא, וכל השאר נמצא בידי שמים. ההחלטה הסופית מתקבלת אצלו ולא לפי חוזק הבטון שעוטף אותנו.

כיהודייה שמנסה לשמור תורה ומצוות ולהיות כשרה יום אחד, ברור לי כמו אור השמש שאין לנו לשים בטחוננו בממ"ד. אין לנו להשען על ארבע קירות ולבטוח בפיקוד העורף שמן הסתם עושים עבודה טובה, אבל עדיין לא השכילו להבין שהשם הוא היחידי ששומר את הבית.

אולי אין לנו ממ"ד, אבל יש לנו משהו הרבה יותר מתקדם. יש לנו משהו שפיקוד העורף עדיין לא ממש מכיר. יש לנו משהו שאפשר באמת לסמוך עליו, בלי יוצאים מהכלל ובלי ועדות חקירה.

למשהו הזה קוראים ממ"ה. המשהו הזה נקרא כך כי זה ראשי תיבות של מלך מלכי המלכים. וזה הרבה יותר חזק והרבה יותר יציב מכל דבר אחר בעולם.

הממ"ה שלי עובר כל תקן בטיחותי שקיים. הממ"ה שלי משוכלל ביותר, ואפילו אין צורך לרוץ אליו בכל פעם שנשמעת אזעקה. הממ"ה נמצא איתי תמיד. ובכל רגע נתון נמצא שם בכדי לעטוף אותי. נמצא שם בכדי לשמור עלי.

בכל יום מחדש אני עושה עבודה עם עצמי ומנסה לחיות אמונה פשוטה. מנסה להבין שיש לי רק את ממ"ה בעולם. מנסה להרגיש את השם יתברך ולהבין שקירות הבטון בעצם הולכים איתי לכל מקום.

בכל יום אני מנסה לסלק את המשענת שיש לי בכסף. את המשענת שיש לי בבשר ודם. לסלק את האמונה שמושרשת בי כל כך חזק בטבע. במקריות. בהסתרת פנים.

אין לי ממ"ד וזה לא אומר שבגלל זה נכנסתי לרשימה השחורה. לרשימה של "חסרי המזל". לרשימה של אלו שלא נשאר להם הרבה זמן לחיות.

אין לי ממ"ד אבל יש לי ממ"ה. יש לי את מלך מלכי המלכים. יש לי את צור העולמים. יש לי את ההגנה הטובה מכולם. יש לי את ההגנה של מי שאמר והיה העולם.

 

 

ככה מהלב...

 בס"ד

התלבטתי איך לכתוב את הטור שלפניכם. טור שמתבשל אצלי בבטן די הרבה זמן. טור שמגיע ממקום של דאגה. מנקודה שבה אני מבקשת לעורר תשומת לב. לעורר את כולנו רגע אחד לפני. רגע אחד לפני שיהיה חלילה מאוחר מידי.

אני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שלא למדנו כלום? איך זה ייתכן שאחרי כל הפורענויות שעברו על עם ישראל. אחרי חורבן בית ראשון ושני, אחרי אינקווזיציה, אחרי שואה ארורה, אחרי פיגועים ורציחות והתנכלויות אינסופיות. עדיין לא למדנו את הלקח.

איך זה מתקבל על הדעת שהשם יתברך שואג כמו אריה מקצה העולם ועד סופו ואין איש ששומע? איך זה אפשרי ששוכן מרומים מזעזע את העולם כולו ברעידות אדמה, טילים ואזעקות שלא נגמרות, ואנחנו לא מתעוררים.

איך זה ששאלו חכמים את אבינו מלכנו "על מה חורי האף הזה"? והוא השיב "על עזבם תורתי?" איך זה ייתכן שיש יהודי שישמע את הפסוק הזה "על עזבם תורתי?" ולא מתכווץ לו הלב על אבא?

על אבא שלנו שמוריד דמעות בכל יום על כל אלו שעזבו את התורה. על אבא שמוריד דמעות על כל אלו שעזבו את הישיבה. על אותם אלו שעושים עריכה מחודשת לתורה ובוחרים רק לקחת את מה שנוח להם.

על אבא שמתהלך בקרב המחנה ומחפש לשכון במקום של צניעות. צניעות אמיתית, בלי לקצר את החצאית עד הברך, ובלי נעלי עקב. צניעות כמו שאבא רוצה. צניעות שבאה מהנשמה. צניעות שבאה מהבנה עמוקה שאי אפשר לחיות אחרת.  

על אבא ששואל למה אתם פוסחים על שני הסעיפים, למה אתם מתפשרים על הדרך, למה אתם לא רוצים את הטוב ביותר עבורכם. את הטוב ביותר עבור ילדכם.

אי אפשר שלא לשים לב למה שקורה סביבנו. אי אפשר שלא לשמוע את כמות מטוסי הקרב שחגים בשמים. אי אפשר שלא לראות את מה שקורה בעולם כולו.

אי אפשר שלא לשמוע את הדמעות, ואת הזעקה של אותן האמהות שקברו ילד, שאיבדו בעל. אי אפשר להתעלם מכמות הפיגועים ומכמות האיתותים שצועקים לנו שזה קרוב ממש.

אי אפשר יותר עם כל ההלוויות, ועם הבשורות הקשות. אי אפשר לעמוד מהצד ולשמוע על עוד משפחה שיש בה ל"ע מישהו שחולה במחלה.

כל יום שעובר מביא איתו עוד מסר אחד מהשמים, עוד סימן אחד שהגאולה מתקרבת אלינו בצעדי ענק. כל שבת שחולפת מזכירה לנו שעוד מעט וזה כבר כאן.

בואו ניתן עוד מאמץ אחד גם אם הוא כרוך בקושי. גם אם הוא כרוך במלחמה אישית שלא נגמרת. בואו לא נפספס את מה שאנחנו מחכים לו כבר אלפי שנים. בואו נעשה את הכל בכדי שנהיה ראויים.

לפני שהיא נעלמת - טור חדש

 בס"ד

 

לפני שהיא נעלמת בס"ד לגמרי. אני חושבת שהגיע הזמן לעשות סיכום. הגיע הזמן לבדוק את הבעד והנגד. הגיע הזמן לבדוק את השאריות שנותרו בתחתית .  

הקורונה שדפקה אצלי על הדלת גרמה לי להישיר מבט. גרמה לי להתבונן לעצמי בתוך העיניים ולשאול מה בעצם הקדוש ברוך הוא רצה ממני עם הייסורים האלה.

במהלך הזמן למדתי שכל כאב מביא איתו שיעור. שיעור לחיים. מתישהו הסתבר שכל צער שעברתי, שכל מכה שהיתה מכוונת עבורי, הביאה איתה גם תובנה. הביאה איתה חכמה שלא היתה שם רגע אחד לפני.

למען הכנות אף פעם לא הייתי טובה בשיעורי בית. לא ממש אהבתי את המטלות שהיו לי כשחזרתי מבית הספר. אבל במקרה דנן אני חייבת להתמודד באומץ מול המערכת. אני חייבת לעמוד מול ההנהלה. לדאבוני אין עכשיו אפשרות להביא פתק מאמא.  

לא רציתי לאפשר לה לחלוף לידי ללא הפקת לקחים. החלטתי שברגע שארגיש טוב יותר והקורונה תהיה מאחורי אעשה את הכל בכדי לגדול. אעשה את הכל בכדי להצמיח את העלים. הפעם אני לא מוותרת.

ככל שהפכתי והפכתי בדבר מצאתי הרבה מסקנות. מצאתי הרבה עבירות. מצאתי הרבה מקרים שבהם הייתי ליד. הייתי כמעט. מקרים שבחרתי ללכת הפוך ממה שהשם באמת רצה.

אבל בכל אותם רגעים של פשפוש. בכל אותם רגעים של חקירה יסודית ידעתי בפנים שיש פה שורה נוספת. שורה תחתונה. יש כאן משהו שמסכם את הכל. ולמשהו הזה קוראים כפיות טובה. למשהו הזה קוראים "רוב הזמן אני לא מרוצה".  

אני חיה סביב המחוגים של השעון, כל הזמן מנסה להספיק. להדביק את הפערים. למלא את החורים הרבים שאני משאירה אחרי. את החורים שמעטרים את הנשמה ולא נותנים לה מנוח.

מרוב שנכנעתי לעומס שכחתי לחייך. שכחתי להעריך. שכחתי שכל החיים האלה זה מתנה ענקית, ולא באתי לעולם בכדי להיות עבד של הזמן. עבד של החברה. עבד של ההישגים. איפשהו הלכתי כנראה לאיבוד.

וכדרכם של ההולכים לאיבוד נסחפתי עם הזרם. נסחפתי לתוך מערבולת אכזרית שלא רציתי להיות חלק ממנה. לא רציתי להיות מאלה שהיא מטביעה אותם.

אולי זה ישמע כקלישאה, אבל הקורונה היתה עבורי סוג של מתנה מבורא עולם. מתנה די מקורית יש לציין. אבא שבשמיים יודע להפתיע אותי במקומות הכי לא צפויים. במקומות שבהם הוא מאלץ אותי להכות שורשים.

הקורונה היתה עבורי סוג של תזכורת מכאיבה. סוג של מראה שחייבה אותי לעצור. שחייבה אותי להתבונן ולשים לב למקום שבו אני מונחת. היא אילצה אותי לנשום. לקחת אוויר. להבין שיש דברים שאני לא יכולה לשנות. שישנם דברים שלא אצליח להשיג אף פעם.

הקורונה אילצה אותי להודות בזה שאני לא יודעת הכל. ואולי אני בעצם לא יודעת שום דבר. ואולי זה הזמן לשנות חלק מההרגלים. לעשות שינוי בסדר העדיפויות. הקורונה עזרה לי לשנות את ההתבוננות ולהבין שהגיע הזמן לקצת יותר ענווה. הגיע הזמן להיות הרבה יותר אסירת תודה.