ככה מהלב...

 בס"ד

התלבטתי איך לכתוב את הטור שלפניכם. טור שמתבשל אצלי בבטן די הרבה זמן. טור שמגיע ממקום של דאגה. מנקודה שבה אני מבקשת לעורר תשומת לב. לעורר את כולנו רגע אחד לפני. רגע אחד לפני שיהיה חלילה מאוחר מידי.

אני שואלת את עצמי איך זה ייתכן שלא למדנו כלום? איך זה ייתכן שאחרי כל הפורענויות שעברו על עם ישראל. אחרי חורבן בית ראשון ושני, אחרי אינקווזיציה, אחרי שואה ארורה, אחרי פיגועים ורציחות והתנכלויות אינסופיות. עדיין לא למדנו את הלקח.

איך זה מתקבל על הדעת שהשם יתברך שואג כמו אריה מקצה העולם ועד סופו ואין איש ששומע? איך זה אפשרי ששוכן מרומים מזעזע את העולם כולו ברעידות אדמה, טילים ואזעקות שלא נגמרות, ואנחנו לא מתעוררים.

איך זה ששאלו חכמים את אבינו מלכנו "על מה חורי האף הזה"? והוא השיב "על עזבם תורתי?" איך זה ייתכן שיש יהודי שישמע את הפסוק הזה "על עזבם תורתי?" ולא מתכווץ לו הלב על אבא?

על אבא שלנו שמוריד דמעות בכל יום על כל אלו שעזבו את התורה. על אבא שמוריד דמעות על כל אלו שעזבו את הישיבה. על אותם אלו שעושים עריכה מחודשת לתורה ובוחרים רק לקחת את מה שנוח להם.

על אבא שמתהלך בקרב המחנה ומחפש לשכון במקום של צניעות. צניעות אמיתית, בלי לקצר את החצאית עד הברך, ובלי נעלי עקב. צניעות כמו שאבא רוצה. צניעות שבאה מהנשמה. צניעות שבאה מהבנה עמוקה שאי אפשר לחיות אחרת.  

על אבא ששואל למה אתם פוסחים על שני הסעיפים, למה אתם מתפשרים על הדרך, למה אתם לא רוצים את הטוב ביותר עבורכם. את הטוב ביותר עבור ילדכם.

אי אפשר שלא לשים לב למה שקורה סביבנו. אי אפשר שלא לשמוע את כמות מטוסי הקרב שחגים בשמים. אי אפשר שלא לראות את מה שקורה בעולם כולו.

אי אפשר שלא לשמוע את הדמעות, ואת הזעקה של אותן האמהות שקברו ילד, שאיבדו בעל. אי אפשר להתעלם מכמות הפיגועים ומכמות האיתותים שצועקים לנו שזה קרוב ממש.

אי אפשר יותר עם כל ההלוויות, ועם הבשורות הקשות. אי אפשר לעמוד מהצד ולשמוע על עוד משפחה שיש בה ל"ע מישהו שחולה במחלה.

כל יום שעובר מביא איתו עוד מסר אחד מהשמים, עוד סימן אחד שהגאולה מתקרבת אלינו בצעדי ענק. כל שבת שחולפת מזכירה לנו שעוד מעט וזה כבר כאן.

בואו ניתן עוד מאמץ אחד גם אם הוא כרוך בקושי. גם אם הוא כרוך במלחמה אישית שלא נגמרת. בואו לא נפספס את מה שאנחנו מחכים לו כבר אלפי שנים. בואו נעשה את הכל בכדי שנהיה ראויים.