קרובה לטבע ! - חדש

 בס"ד

 

"אז מה בדיוק את אוכלת?", זאת בדרך כלל השאלה הראשונה שאני נשאלת. "ומה את עושה בשבת?" וזה רק הולך ומחמיר ומגיע לשאלות הרבה יותר קשות על הבעל והילדים, ועל כל מי שאי פעם התארח אצלנו בבית.

אחרי הסברים קצרים והתנצלויות קטנות שבדרך כלל לא מתקבלות על הדעת אצל השומע, זה נגמר באנחה קורעת לב של רחמים ובהתכווצות של הגבות.

בכל פעם ששומעים שאני טבעונית, ולא מלידה, כל כך הרבה שאלות צצות ועולות. כל כך הרבה קושיות נזרקות לעברי.

והכי מפתיע אותי זה החמלה. זה ההשתתפות בצער שמגיעה באותו הרגע שמבינים שנפרדתי מהרבה דברים אהובים וטעימים, וביניהם גבינה צהובה, בולגרית ומה שביניהם.

אני חייבת להסביר שזה לא היה משהו מתוכנן מראש, ואם לפני הרבה שנים היו אומרים לי שרוב התפריט שלי יכלול סויה ושקדים, הייתי צוחקת ובטוחה שמישהו פה התבלבל. מישהו כאן טעה בכתובת.

אולי יש כאלה שלא יסכימו איתי אבל במהלך הזמן הבנתי שאכילה היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם. היא חלק בלתי נפרד מההקשבה לנשמה. מההקשבה לעצמי.

הרגשתי מתישהו שהלכתי לאיבוד בתוך כל העומס, בתוך כל ההיצע הגדול עד שזה הפך להיות למשהו מרכזי מאד בחיים שלי. משהו שכבר מזמן הפך להיות יותר מצורך בסיסי.

מהתבוננות קטנה הבנתי שאני נשלטת ע"י בורקס ומשולש של פיצה, ולפעמים אחרי מעשה הייתי מבינה כמה קל לשבור אותי עם עוד פרוסת עוגה.

אז אחרי קילומטרז' ארוך של ביסים מיותרים ושל כניעה מראש לעוד מנה של פלאפל, ביקשתי לעצור. ביקשתי לבדוק למה הספורט האהוב עלי זה לרוץ למקרר.

אחרי שאספתי את כל הנקודות, עשיתי פעולות פשוטות של חיבור וחיסור, ומצאתי שהכי טוב לי זה להיות קרובה לטבע. הכי טוב עבורי זה להיות טבעונית.

כל כמה חודשים משהו אחר ירד מהתפריט ופינה את מקומו למשהו ירוק, למשהו שלא גורם לי ללכת לישון מיד אחריו, ולהבטיח לעצמי שיותר אני לא נוגעת בזה.

הייתי תלמידה מתמידה של צמחים, של חליטות, של הרבה ריחות וניחוחות שכבר נשכחו בתוך כל התעשייה שעוטפת אותנו מכל עבר. הייתי תלמידה של הבריאה כולה עם כל הטוב שיש לה להציע לכולנו בכל רגע נתון.

הייתי ונשארתי תלמידה שמחפשת ללמוד את הדרך הבריאה. את הדרך שהיא נכונה בשבילי.  שמחפשת להגיע לאיזון הנכון. לאיזון שנמצא בין ההקשבה לבין העשייה. האיזון המדוייק שיביא אותי לחיבור בין גוף לנשמה.

 

הקלות הבלתי נסבלת - טור חדש

 בס"ד

 

יש רגעים שבהם אי אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת. את המעבר המהיר ממצב אחד למשנהו. את מה שמוגדר כחוט השערה. את מה שהכי קרוב למצב של נפילה.

יש נקודות של זמן שעוברות דרך מחשבות. דרך ריח שהיה מוכר בעבר. דרך ניגון שהיה חלק מהחיים, ונמצא אי שם בצד השמאלי של הלב ומזכיר את מה שהייתי בטוחה שכבר נשכח ממני.

יש ימים כאלה שבהם אפשר להבין כמה קל לאבד גובה. כמה זה פשוט ללכת לאיבוד בתוך כל העולם המבולבל, מבעד לזגוגית של החלון. מבעד למיתרים הדקים.

בכל פעם שנדמה שהצלחתי להגיע לישורת האחרונה. שהצלחתי לכבוש עוד פסגה של כעס. עוד מארב של יצר הרע, מגיעה מפולת של שלגים. מפולת של רגשות.

אותה מפולת שדואגת לשלוח מכתב לנמען שכותב עכשיו. מכתב שמתזכר שאני רק בשר ודם. שאני רק סוג של נווד. מהסוג שנודד בין השמיים הרחוקים לארץ המתעתעת. בין השמיים הגבוהים לבין הארץ העייפה שמייחלת לקצת כח.

אותה מפולת זמינה שמחכה לשעה הנכונה. אותה מפולת שאורבת בפינה ומחכה שלרגע אחד לא אחזיק חזק. שלרגע אחד אעזוב את היד, שאוותר על המאמץ.

מפולת שמביאה איתה את התובנה שהדחקתי עד עכשיו. את הזמינות של המחשבה שמסבירה שזה עדיין שם. שאני עדיין באותה נקודת המוצא. שאני עדיין בגלות.

גלות שמרגישה כמו טיפוס על קיר חלק. טיפוס בלי הפסקות ביניים. בלי עצירה לשתות מים. בלי אפשרות לנוח וליהנות מהרוח שנושבת. בלי אפשרות ליהנות מהנוף. מהמבט לאחור.

גלות שאינה יודעת נשימה עמוקה מהי. גלות ארוכה ולא יציבה. גלות שנמשכת מחוץ לכתלי הבית. מחוץ לקדושה. מחוץ למחנה.

כמה תפילות צריך להתפלל בכדי להישאר על הקרקע. בכדי לא לברוח לשדות, בכדי לסגור את כל הפתחים. בכדי לסתום את כל החורים שדרכם אפשר לצאת.

כמה רחמים של שמיים צריך על מנת שהאור לא ידעך אף פעם. שאלומותיו ימשיכו להאיר בתוכי וישאירו אותי חזקה. ישאירו אותי קרובה.

כמה הכרת הטוב צריכה להיות על התהליך. על השמירה. על העטיפה שלא ממהרת לעזוב. כמה הכרת הטוב צריכה להיות בי על מה שלא מובן מאליו.

הכרת הטוב על החמלה שנמצאת בחיים של הרוח. על הטיפוס, על המלחמה. הכרת הטוב על הגילוי  של הרוממות. הגילוי של המלכות. הכרת הטוב על הגילוי המנחם של האפסיות.

 

נקודה בפרשה

 בס"ד

בפרשת שלנו השם מצווה את אברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". 

השם מצווה את אברהם ללכת. לצאת מהמקום הקבוע , מהארץ ומהמולדת. 

לצאת מכל מה שהוא רגיל אליו. תמיד חשבנו שזה מאד קשה לטפס על הר גבוה, 

או לרוץ כמה קילומטרים ביום, אבל החלק הכי קשה זה לצאת מאזור הנוחות.

זה לצאת מההרגלים.

 ברגע שנצליח להשתחרר מכל הקבעון המחשבתי ונצא לרגע מעצמנו, 

אז נוכל להרגיש אמונה. אז נצליח להרגיש אלוקות כי ההרגל כבר לא יפריד 

בינינו לבין השם.

ואם נשים לב למילה 'הרגל', אפשר יהיה לראות שזה אותיות 'להרוג'.

לפעמים, בכדי ללכת אל המטרה צריך להרוג כמה הרגלים שעומדים בדרך. 

לך אליך - פרשת לך לך

 בס"ד

  

כשהתחלתי לחזור בתשובה, הייתי בטוחה שכולם צריכים להיות שותפים. שכולם צריכים להיות יחד איתי במקצה השיפורים הארוך ביותר בעולם, ולרוץ קדימה.

לרוץ למקום שבו אתה מביט במראה ויודע חסרונך. יודע ומכיר את חוסר השלמות. את כל מה שחשבת שאתה כן. את כל הבטחון, את כל כריות האוויר.

רציתי להשפיע. לעשות שינוי בלבבות. לומר לכל מי שנקרה בדרכי שהדבר הכי מרגש בעולם זה לעבוד את השם. שהכי מעורר את הלב זה החיפוש הבלתי נגמר אחרי בורא עולם. אחרי הנשמה. אחרי הרוחניות. אחרי הענווה שמבצבצת לה מידי פעם.

הייתי בטוחה שאצליח לעשות מהפך באנשים. שאצליח לגרום להם להביט הכי עמוק שאפשר, הייתי בטוחה שאהיה משכנעת מספיק, כמו אור השמש בצהרי היום, שאצליח לשנות את העולם.

אחרי הרבה שנים של שיחות שנמסרו, וטורים שנכתבו, הבנתי שאין לי את היכולת לשנות את העולם, ולמרבה הצער לא נראה לי שיש בי את היכולת להשפיע.

בפרשה שלנו אומר בורא עולם לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ואומרים המפרשים שהשם יתברך בעצם אומר, "לך לך". שזה אומר "לך – אליך". לך לרוחניות. לך לפנימיות.

השם מבקש שנכנס פנימה. שנבדוק מה לא בסדר אצלנו. שנבדוק כמה פעמים הגענו לכעס. כמה פעמים הגענו לעצבות. שנבדוק את הגאווה שנמצאת בתוכנו, וגורמת לנו להרגיש עליונות על מי שגר איתנו באותו הבית.

כשמלך העולם אומר "לך לך", הוא למעשה מצביע על דלת הכניסה. הוא מבקש שנכנס לנבכי הנשמה, ובעיקר נבדוק את הסוגייה שקוראים לה "למה". הוא מבקש שנשאל את השאלות הכי קשות. שנפשפש במה שעשינו ובמה שלא עשינו. שנביט אחורה ונראה אם השתניתי מהשבוע שעבר. אם השתניתי מיום האתמול. אם השתניתי מלפני שעה.

הבנתי שאין בי את היכולת לגרום לאחרים לשמוע את הציווי הזה שקורא לכל אחד ואחת מאיתנו "ללכת אליך" ולפתוח מגירות נעולות. הבנתי שאני יכולה למשוך אך ורק את עצמי לקולו של אבא. אותו קול שמבקש ממני ללכת אל "הארץ אשר אראך".

אשתדל לא להתבלבל מכל הרעשים שמסביב ואשאיר את האוזן שלי במצב של האזנה מתמשכת. במצב של שמיעה מדוייקת. אשתדל להיות תמיד במצב של "לך לך". במצב של בדיקה, של שאלה. וגם להיות מספיק אמיצה להתמודד עם התשובה.

אני מקווה שאצליח בסוף התהליך המרתק והפוצע משהו, להגיע למקום של חיבור. למקום שבו מתירים את הספקות. אני מקווה שאחרי כל ההליכה המייגעת, אצליח להגיע אל הארץ המובטחת.

 

 

 

 

 

שבת שלום

 בס"ד

כמה טוב שבאה שבת.

כמה טוב שהכל ייסגר 

ולרגע ייגמר.

אחרי שייגמר

 בס"ד

מה שיישאר אחרי שייגמר

זה אותם רגעים של הבנה

אותם רגעים של גילוי

אותם רגעים בלי דופק בכלל

מה שיישאר אחרי שייגמר

זה רק אבק של שאלות

ואנחות כואבות.

לפעמים

 בס"ד

לפעמים זה מרגיש כמו ללכת לאיבוד. כמו לאבד את התחושה. להרגיש קצת משונה.

לפעמים זה כואב ברגליים, ולא נותן מנוחה. מנסה לעצור אותך בדרכך אל הנשמה.

לפעמים הלב מפחד מלדעת את ההרגשה. מלדעת את האמת בתוך המלחמה.

לפעמים זה רק ענין של החלטה. להמשיך הלאה בתוך כל המבוכה.

הצילני נא

 בס"ד  

כשיעקב אבינו מבקש מהקדוש ברוך הוא שיציל אותו מעשו הרשע, הוא אומר

 "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, 

כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשתי מחנות. הצילני נא". 

יעקב אבינו קודם כל מודה לבורא עולם על החסדים. 

על העובדה שהוא ברח מעשו רק עם מקל, ועתה הוא הולך לפגוש אותו כשיש לו 

כבר 2 מחנות (מחנה רחל ומחנה לאה). 

ומכאן אנחנו צריכים לקבל מוסר על הדרך שבה מבקשים מהקדוש ברוך הוא בקשות. 

קודם כל צריך להודות, ולפרט את החסדים, ואחר כך "הצילני נא. מיד אחי. מיד עשו".