נקודת ההתחלה

בס"ד

 

פעם חשבתי שאני מספיק חזקה לשמור על עצמי. לשמור על המשפחה, לשמור על הרוח, על הגשם. על כל מה שקורה איתי בחיים האלה. סברתי שהכל בשליטה.

חשבתי שאני יכולה לשמור על הפתחים מרוחות פרצים. מסערה פתאומית שמשאירה אחריה הרס. שמשאירה אחריה חורבן שלם של שברים ושאלות שלא נגמרות.

חשבתי שזה אפשרי להיות איתן ובו זמנית לפתוח את החלונות מבפנים. שזה אפשרי להניח את הרגליים בשני הכיוונים. בשני העולמות המנוגדים זה לזה.

בכל פעם שאני מגיעה לעשרה בטבת אני מקבלת תזכורת כואבת לנושא הפתח. לשמירה על הפתחים, שברגע אחד של חוסר תשומת לב יכולים להפתח לכל עבר.

אומרים לנו חכמים שאם צום עשרה בטבת יחול בשבת, לא דוחים אותו, ומאידך אם צום תשעה באב יחול בשבת, דוחים אותו.

ותמיד שאלתי את עצמי איך ייתכן שערה בטבת, שמדבר על תחילת המצור כל כך חמור?, הרי בתשעה באב נחרב הבית. נחרב הבית של מלך מלכי המלכים, דבר שהשאיר צלקת בכל לב יהודי. צלקת שנמצאת בתוכנו כל הזמן.

ומסבירים לנו חלק מהמפרשים או יותר נכון מצביעים על עשרה בטבת כעל הפתח. על הרגע שבו התחיל המצור על ירושלים. הרגע שבו התחיל הכל.

זה הרגע שבו לא עמדנו על המשמר. לא אטמנו את החורים שבסופו של דבר הביאו לטרגדיה קשה במיוחד. לפצע מדמם שלא הגליד עד עצם היום הזה.

חז"ל רצו לומר לנו לשים לב לנקודת ההתחלה. לשים לב לנקודה שבה החצאית מתחילה להתקצר, והמטפחת זזה אחורה. לשים לב לנקודה שבה אני מתחילה לפתוח את הגדר, את הגבול שהולך ומתרחק בכל יום.

הקלות או המהירות שבה אפשר להגיע לחורבן של בית. לחורבן של קדושה היא בלתי נסבלת. היא מקוממת, מכעיסה. היא בעצם אגרוף קר בבטן הרכה.

השגיאה הרווחת היא שאנחנו מספיק יציבים, שאנחנו מספיק חזקים בכדי שזה לא יקרה לנו, אבל אסור לשכוח שאנחנו רק בשר ודם, ויצר הרע הרבה יותר מתוחכם מאיתנו.

בצום הזה צריך לזכור את הפתח. את השריטה הראשונה, את הדפיקה הראשונה בדלת, את הידית שהסתובבה והכניסה פנימה רוחות זרות.

עשרה בטבת זה שעון מעורר. זה אזעקה שקוראת לכולנו לשים לב ולשמור היטב על ההתחלה. לשים לב שלא יתחיל מצור חדש, לשים לב לגבולות. לגדרות. לשים לב שאף אחד לא יפרוץ לנו את החומות.