גלות פרטית

 בס"ד

 

לפעמים אני מרגישה שאני יוצאת לגלות. גלות פרטית. גלות שנמצאת במקום הכי לא ברור בעולם. גלות שלוקחת אותי לארץ רחוקה שבה השמים אפורים ברוב שעות היממה.

מן גלות שנמצאת בתוכי ולא מאפשרת לי להתחבר לשום דבר. לא להתחבר לעצמי. לא להתחבר לנשמה. נקודת החיבור שלי עטופה בכיסוי עבה במיוחד, ולא מתאימה לאף אחד באותם הרגעים.

והאמת היא שזה די מעליב לאבד את היכולת להרגיש חיבור או קירבה כלשהי. לאבד את היכולת להיות במקום של אור גבוה. את היכולת להיות שמחה. את היכולת להיות כל כולי בתשובה.

הגלות הזאת בעצם מעמעמת את האורות שדולקים בתוכי וגורמים לי להגביה עוף, הגלות הזאת מאלצת אותי לנחות על הקרקע ולהבין שלא תמיד אפשר להישאר במעוף הציפור. לא תמיד אפשר להיות קרוב.

אני מרגישה כמו חייל שנטשו אותו באמצע המערכה, באמצע קרב עייף במיוחד שרק ליודע תעלומות ברורה התוצאה הסופית, ורק הוא יודע כמה שאני טובה בלהפסיד.

רק הוא יודע שמעולם לא הצטיינתי במלחמות או בלכבוש יעדים אסטרטגיים, רק הוא יודע שתמיד העדפתי להכנס פנימה וללמוד את הלקח, ללמוד את הסיבה שבגללה ידי תמיד על התחתונה.

חיפשתי משהו שידליק עבורי את האור בחזרה. משהו שיצמיח את הכנפיים ויתן לי תנופה, שאצליח  להתרומם קצת מעל האדמה. שאצליח לתפוס את הזרם הנכון של האוויר.

ניסיתי לשמוע שיעורים ולקרוא אמירות של חכמה שיצליחו לחדור את המעטה של הגלות, את המעטה של השכבה שלא מאפשרת לי להיכנס בשערי הקדושה.

ניסיתי להתבונן שם בפנים ולבדוק איפה טעיתי. איפה נעלמתי בתוך כל המחוייבות שלא נגמרת. איפה ברחתי לתוך ערימות הכביסה, איפה חייתי לצידם של מחוגי השעון שמאיצים בי לסיים את כל העבודה.

ניסיתי לשיר, ואפילו לנגן בגיטרה שאני כל כך אוהבת, ועדיין הייתי שם בגלות. עדיין הייתי בגלות של הלב. הלב הזה שלפעמים מפנה עורף ושוכח שיש דבר כזה "הוראות יצרן".

המשכתי לחפש בכל קרן של רחוב אחרי האורות שחמקו ממני והשאירו אותי אבודה, הבנתי אחרי  הכל שבעצם אין עצה ואין גם תושיה.

הבטתי לשמיים שהיו מדהימים וגרמו לי להחסיר פעימה, וביקשתי מאבא שיעשה איתי חסד שנקרא "השבת אבידה". ביקשתי שיעשה חסד עם מי שמבקשת את הקירבה.

התחננתי על נפשי שיחזיר לי אותי. שישיב אלי את שאהבה נפשי. שיחזיר לי את הריח ואת התשובות, שיחזיר לי את התפילה בלילות. שיחזיר לי את הלהבה המתוקה והמחממת ושיאמר די לגלות הממושכת.