געגוע אחד יותר מידי

 בס"ד

 

אנחנו עם שיש לו התמחות מיוחדת. התמחות שאין לאף אחד שלא שייך לקטגוריה "יהודי". התמחות שדוקרת אותנו דקירות קטנות של מחט. דקירות עקשניות שלמדנו לחיות איתם.

ההתמחות שלנו מתחילה ונגמרת בגעגוע. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע ממושך שלא מרפה מאיתנו. געגוע למלך. געגוע לאהוב.

מהרגע שאברהם אבינו יצא לדרך הוא התחיל להתגעגע אליו. הוא התחיל להרגיש את החיסרון. הוא התחיל את החיפוש. הוא הבין שאי אפשר להמשיך ולחיות ככה עוד הרבה זמן.

כשעמדנו בהר סיני וצעקנו כולנו "נעשה ונשמע", נבטו בתוכנו הזרעים הראשונים של הגעגועים. אותם זרעים שממשיכים את הנביטה שלהם עד עצם היום הזה.

כבר אלפי שנים שאנחנו באותו מצב. מתבשלים לאט לאט על אש קטנה שכולה כיסופים. שכולה ציפיה. שכולה כליון עיניים אחד גדול.

מדור לדור אנחנו מעבירים את הגעגוע לדור שמגיע אחרינו, עם אותם הכללים ואותם הרגשות. עם אותם התחושות שאיתם אנחנו מתעוררים בבוקר.

אנחנו מתגעגעים לחיים שקטים. לשגרה שנעדרת ולא נמצאת איתנו הרבה זמן. געגועים לחופש. לימים שבהם לא שומעים על נגיף. והמילה בידוד נשמעת רק לעיתים רחוקות מאד.

כל כך הרבה זמן שאנחנו נמצאים במצב של המתנה לנשימה מסודרת. לנשמה מתוקה. לרגעים שבהם הכל יהיה ברור וחלק. והאמת לא תהיה נעדרת. האמת תהיה מונחת לרגלינו. פשוטה ומהממת.

אנחנו תמיד מתגעגעים לשבת המלכה הבלתי מעורערת שתחזור. מהרגע שהיא יוצאת אנחנו תוהים מתי היא תשוב. מתי היא תופיע יפה ולבנה. מתי היא תחבק אותנו חזק.

אני הכי מתגעגעת לריח של אבא. לריח של בטחון. לכתף שתומכת שאפשר להרגיש איתה הכי בטוח בעולם. שאדע בוודאות שהעיקר לא לפחד כלל.

אנחנו עם שלא מפסיק להתגעגע אל צור עולמים. אל הנוכחות. אל ההנהגה הגלויה. ליהדות פשוטה ותמימה. געגועים לחיוך אמיתי, לשמחה. געגועים לבית שיש לו יותר מכותל אחד.

זה מרגיש כמו געגוע אחד יותר מידי, שזה כבר כבד ולוחץ בבטן, זה מעבר לכוחות, מעבר לתפילות. זה כל כך כואב להמשיך ולחכות.

לפעמים אני פונה אל הלב של עצמי ושואלת כמה עוד אפשר להתגעגע. עוד כמה זמן זה אמור לשרוף. מתי סוף סוף תגיע התחבושת שתעצור את הדימום. את הספקות. את הכמעט.

אני מתנחמת בעובדה שהגעגועים האלה נאספים בשמים ומחכים לרגע הנכון. מחכים לרגע המדוייק שאיתם הוא ישטוף את הרחובות, ואיתם הוא ישקה את השדות, אני מתנחמת בעובדה שעם הגעגועים כולם הוא יביא את הנחמה לעולם.

 

ללכת אחריו

 בס"ד

 

הרגליים כואבות. כבר שבועות שזה לא מפסיק לכאוב. צילומים. אורטופד. אבחנות. וברוך השם צריכים ללמוד לחיות עם זה. להבין שזה מה שיש ועם זה צריך לנצח.

ברגע אחד של כאב שהיה בלתי נסבל ניסיתי להבין את המסר. ניסיתי להבין את הדיבור של השם, שמשוחח איתי ארוכות דרך הרגליים.

איוב כבר אמר "מבשרי אחזה אלוק". והתכוון שמהבשר שלו. מהעצמות. מהגידים הוא רואה את הבורא. ואני הקטנה רואה אותו מבעד למסך הכאבים.

ניסיתי לחשוב קצת יותר עמוק מהרגיל, להתבונן על הכיוון של ההליכה. על הקצב שבו אני משרכת את רגליי בעקבות האור. בעקבות העולם הבא. בעקבות הייעוד של הנשמה.

הדרך לא תמיד היתה ברורה. רוב הזמן הרגליים נשאו אותי למקומות רחוקים. למקומות שבהם הקודש והחול היו בערבוביה.

תמיד חיפשתי אחר ההליכה המתעקלת. אחרי ההליכה שלא עלתה בקנה אחד עם התכלית שלשמה באתי לעולם. חיפשתי לרעות את הצאן בשדות של זרים.

לא ידעתי שאני צועדת הפוך. לא ידעתי שהמדרון תלול כל כך וטומן בחובו סכנות שמחכות לרגע המתאים. לרגע הנכון שבהם אני אמעד מבלי משים.

נחשפתי לסכנה ומעדתי יותר מידי פעמים. נחשפתי ליצר הרע. נחשפתי לצד החשוך של החיים. נחשפתי לצד שיש בו ריקנות אחת גדולה. ריקנות שלא ניתן למלא אותה עם שום ריגוש שקיים בעולם.

היתה לי השגחה מדהימה שמישהו עצר אותי. מלכו של עולם סירב שאמשיך את הצעדה בכיוון ההפוך. בכיוון הנגדי, בכיוון שאין לו תקווה. בכיוון שבו שוקעת השמש.

ההשגחה של השם יתברך דאגה שאמצא את השביל המדוייק ואלך בעקבות הסימנים שהוא פיזר. שהפעם הזאת לא אפספס את המטרה. את היעד הסופי.

אני קוראת לכל התהליך הזה תהליך של התפכחות, ולהתפכח זה משהו שפוצע אותך עמוק בתוך הלב. זה משהו שמביא אותך לתחושה צורבת של החמצה. של פספוס. להבנה שחלק מהחיים הלכו לאיבוד.

הרגליים כואבות תוך כדי הליכה עד שלעיתים זה מרגיש כמו דקירה. כמו תזכורת מכאיבה. תזכורת שאולי מבקשת ממני להגביר את קצב ההליכה. את קצב הנשימות. את הקצב של העשייה. של כל מה שקשור לדבר העצום הזה שנקרא תשובה.

הרגליים שלי לא מוותרות בקלות והם יצליחו בס'ד להדביק את הפערים שנוצרו. הם ימשיכו ללכת עד לרגע של נשימה אחרונה, ולא משנה כמה זה יהיה קשה וכמה הכאב יהיה בלתי נסבל, הרגליים שלי  לעולם ימשיכו ללכת אחריו.

 

 

רחוקה מהאמת

 בס"ד

  

 לפני שנים שמעתי שאומרים לנו המפרשים שאיש אמת אינו מושפע ממורת הרוח ולא מקורת הרוח שיש לאנשים ממנו.

בהסבר הכי פשוט והגיוני, איש שרוצה להיות דבוק באמת אינו יכול להיות מושפע כשמחמיאים לו או כאשר נותנים לו ביקורת נוקבת.

איש של אמת נשאר באותה העמדה, באותה הנקודה, באותה הדעה שבה הוא היה רגע לפני המחמאה או לפני העלבון. שום דבר לא מזיז אותו מהעמדה.

מאז ששמעתי את הדברים, הם היכו בי די בחוזקה, ומלווים אותי בכל חשבון נפש שאני עורכת עם עצמי. או יותר מדוייק לאחר כל חיזוק חיובי או שלילי שאני מקבלת מהסביבה הקרובה.

לאחר כל פעם שאני מפשפשת עמוק בתוך הדבר המסובך הזה שקוראים לו אני , מתחוור לי שאני רחוקה מלהיות דבוקה באמת. רחוקה מלהיות עם רגליים על קרקע יציבה.

מסתבר שהשקר תופס לי חזק את היד ומושך אותי לתוך הצגה אחת גדולה. לתוך הופעה שאינה משתמעת לשתי פנים. לתוך העמדת פנים שנשמעת די יפה.

גיליתי שאני מאד מושפעת מדעה אחרת, בין אם היא חיובית או שלילית. גיליתי שישנם אנשים  בעולם שאחראים על מצב הרוח שלי, והם מחזיקים בכפתור שאחראי על מנגנון השמחה והחיוכים.

הופתעתי לגלות שלעיתים יש לי מסכה על הפנים והיא כלל לא שייכת לקורונה, זאת מסכה שיוצאת איתי לרחוב ומסבירה פנים לכולם. מסכה שצועקת לי בחוזקה שישנו פער עצום בין הפנימיות לבין החיצוניות. מסכה שבמילים עדינות אומרת שאני שחקנית.

מאז שהבנתי שהשקר הרבה יותר חזק ממני, הבטחתי לעצמי לצאת מההצגה שבה אני השחקנית הראשית, ולרדוף אחרי האמת בכל הכח. לתת מלחמה רצינית לכל הסחות הדעת שמשתלטות עלי השכם וערב.

החלטתי לרדוף אחרי הצמצום של הפערים שבהם אני חיה. לרדוף אחרי האומץ להודות על טעות. להודות על החסרונות. להודות על אי הידיעה.

לרוץ אל תוך המציאות של החיים שמספרת את סיפור חיי. לרוץ אל התשובה שלא מייפה את המעשים. את הלבטים. את התחבטויות הנפש.

זה מעייף ושואב ממני יותר מידי אנרגיה להיות אחרת. להחליף צבעים לפי תחזית מזג האוויר. אני מבקשת את החופש שטמון באמת.

אני רוצה חיים שאין בהם משחק. שאין בהם עטיפה מיותרת. אני רוצה לחיות בלי לסתור את הדעה שלי ובלי להיות מושפעת מהגלים של הרוח. אני רק רוצה להיות אני.