ללכת אחריו

 בס"ד

 

הרגליים כואבות. כבר שבועות שזה לא מפסיק לכאוב. צילומים. אורטופד. אבחנות. וברוך השם צריכים ללמוד לחיות עם זה. להבין שזה מה שיש ועם זה צריך לנצח.

ברגע אחד של כאב שהיה בלתי נסבל ניסיתי להבין את המסר. ניסיתי להבין את הדיבור של השם, שמשוחח איתי ארוכות דרך הרגליים.

איוב כבר אמר "מבשרי אחזה אלוק". והתכוון שמהבשר שלו. מהעצמות. מהגידים הוא רואה את הבורא. ואני הקטנה רואה אותו מבעד למסך הכאבים.

ניסיתי לחשוב קצת יותר עמוק מהרגיל, להתבונן על הכיוון של ההליכה. על הקצב שבו אני משרכת את רגליי בעקבות האור. בעקבות העולם הבא. בעקבות הייעוד של הנשמה.

הדרך לא תמיד היתה ברורה. רוב הזמן הרגליים נשאו אותי למקומות רחוקים. למקומות שבהם הקודש והחול היו בערבוביה.

תמיד חיפשתי אחר ההליכה המתעקלת. אחרי ההליכה שלא עלתה בקנה אחד עם התכלית שלשמה באתי לעולם. חיפשתי לרעות את הצאן בשדות של זרים.

לא ידעתי שאני צועדת הפוך. לא ידעתי שהמדרון תלול כל כך וטומן בחובו סכנות שמחכות לרגע המתאים. לרגע הנכון שבהם אני אמעד מבלי משים.

נחשפתי לסכנה ומעדתי יותר מידי פעמים. נחשפתי ליצר הרע. נחשפתי לצד החשוך של החיים. נחשפתי לצד שיש בו ריקנות אחת גדולה. ריקנות שלא ניתן למלא אותה עם שום ריגוש שקיים בעולם.

היתה לי השגחה מדהימה שמישהו עצר אותי. מלכו של עולם סירב שאמשיך את הצעדה בכיוון ההפוך. בכיוון הנגדי, בכיוון שאין לו תקווה. בכיוון שבו שוקעת השמש.

ההשגחה של השם יתברך דאגה שאמצא את השביל המדוייק ואלך בעקבות הסימנים שהוא פיזר. שהפעם הזאת לא אפספס את המטרה. את היעד הסופי.

אני קוראת לכל התהליך הזה תהליך של התפכחות, ולהתפכח זה משהו שפוצע אותך עמוק בתוך הלב. זה משהו שמביא אותך לתחושה צורבת של החמצה. של פספוס. להבנה שחלק מהחיים הלכו לאיבוד.

הרגליים כואבות תוך כדי הליכה עד שלעיתים זה מרגיש כמו דקירה. כמו תזכורת מכאיבה. תזכורת שאולי מבקשת ממני להגביר את קצב ההליכה. את קצב הנשימות. את הקצב של העשייה. של כל מה שקשור לדבר העצום הזה שנקרא תשובה.

הרגליים שלי לא מוותרות בקלות והם יצליחו בס'ד להדביק את הפערים שנוצרו. הם ימשיכו ללכת עד לרגע של נשימה אחרונה, ולא משנה כמה זה יהיה קשה וכמה הכאב יהיה בלתי נסבל, הרגליים שלי  לעולם ימשיכו ללכת אחריו.