לכה דודי לקראת כלה

 בס"ד

 

הרגע הכי קסום בשבוע זה כמה דקות לפני כניסת השבת. זה הרגע שבו אפשר להרגיש את הכנפיים שנפרשות עלינו. את השכינה שמגיעה להיות איתנו אחרי נדודים ארוכים במחוזות אחרים.

זה הרגע הכי מעורר השראה שיש בעולם, משהו נכנס לתוך הלב ומעורר נרדמים. צועק בלחש שנקום מהשינה. צועק בדממה שהגיע זמן של "מעין עולם הבא".

אני שומעת מבית הכנסת הקרוב את הפיוט "לכה דודי לקראת כלה". אני שומעת את המילים שנוגעות בי כמו ציפורניים חדות. אני שומעת אותן ומרגישה שהפעם יש להן משמעות אחרת.

נבואות אחרית הימים קורמות עור וגידים לנגד עינינו. הרבה קולות של תותחים ושל מלחמה נשמעים ברקע. הרבה אי ודאות. השערות. תקוות.

אלו ימים של חוסר ודאות. של אוקראינה מופגזת מכל הכיוונים. של אוקראינה שנמצאת בקו האש. של יהודים גולים ממקום למקום.

כל הרעשים שנשמעים עכשיו בעולם ומאיימים להסיח את דעתי, לא יכולים לקחת ממני את לכה דודי. הם לא יכולים לקחת ממני את ההתרגשות שעולה ומבשרת שהוא כבר יוצא לקראתי.

כבר אלפי שנים שאנחנו מחכים. כבר אלפי שנים שאנחנו מתפללים. כבר אלפי שנים שאנחנו מתגעגעים לריח של בית. לריח של שבת. לימים שבהם הנוכחות שלו מורגשת. מלטפת. לוחשת באוזן שעכשיו כבר לא צריך לדאוג.

העולם מרגיש לי עכשיו כמו חולה שאיבד את הקצב הנכון של פעימות הלב. כמו חולה שעושים לו החייאה. כמו מישהו שמסרב להבין את המסר.

הפעם אני מקשיבה למילים ומרגישה את הלב שגועש. את הלב שמפרפר. הפעם זה מרגיש אמיתי. זה מרגיש שהוא כבר יצא לדרך.

אני מקשיבה למילים והן נכנסות אלי פנימה. מבקשות שאתאים את עצמי לשינויים. שאצא כבר מעמק הבכא. שאכין את הנשמה לצאת מתוך ההפיכה.

אני מקשיבה למילים ומבינה שצריכה אנוכי להתנער מהעפר. שצריכה אנוכי ללבוש את בגדי התפארת. שצריכה אני להיות מוכנה.

הרגע הכי קסום בשבוע זה ממש לפני כניסת השבת. כשהפיוט לכה דודי נשמע בלבבות. כשהפיוט נשמע ברחובות שמתרוקנים מאדם.

הרגע הכי קסום בשבוע זה מתי ש"לכה דודי" נשמע בחוצות העיר ובהרי ירושלים. זה בדיוק כאשר  הנשמות מתעוררות ומחכות לבאות. זה בדיוק כאשר הנשמות מצפות לאור הגדול שיגיע ויבנה את העיר על תילה. זה בדיוק כאשר אנחנו יודעים שעוד מעט וכבוד השם עליך נגלה.

 

 

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה - מרן קנייבסקי זצ"ל

 בס"ד

 

מדינה באבל. מדינה שטופה בדמעות מלוחות. בחוסר יכולת לעכל את המציאות. את מה שנלקח מאיתנו בלי לחזור. את מה שנלקח לגנזי מרומים.

רק מלראות את כמויות המשתתפים בהלוויה של מרן קנייבסקי זצ"ל, בכדי להבין את גודל האובדן. בכדי להבין מה זה ספר תורה שנטמן ונשאר חקוק בתוכנו.

מדינה שלמה נשטפת בדמעות. מדינה שלמה מתהלכת עם אגרוף בבטן הרכה. עם חור גדול שלא ידוע מתי הוא ייסגר.

מרן היה עבור כולנו עמוד של אש שהולך לפני המחנה. עמוד של תורה. עמוד של יראה. עמוד של אמונה שיודע בוודאות מעוררת הערצה מהי בעצם המטרה.

מרן זצ"ל מצווה אותנו במותו להמשיך ולצפות לגאולה. להמשיך ללמוד בשקידה. מרן מבקש מאיתנו לא להתפשר על אות אחת מהתורה.

מרן הצליח לגרום לכולנו ללכת אחריו למנוחת עולמים, אם זה ברגל ואם זה בלב, מרן הצליח לגרום לכולנו להרגיש את האהבה שלו למלכו של עולם. את האהבה שלו ללימוד. את הבטחון העצום שהיה לו במי שאמר והיה העולם.

בתוך כל ההספדים והכאב שבלתי ניתן להכיל, אני חושבת שיש כאן משהו מעבר. יש כאן אמירה אחת חזקה. יש כאן כותרת אחת גדולה שלא ניתן להתעלם ממנה.

כמויות האנשים והילדים שנמצאים בלוויה בעצם אומרת קבל עם ועולם שאנחנו עשינו בחירה. שאנחנו ברגע זה ממש צועקים לטאטע "נעשה ונשמע".

הלוויה שאומרת לכל אלו שמנסים להרוס אותנו מבחוץ ומבפנים, הלוויה שמתריעה בקול גדול שלא משנה כמה תקצצו לנו בתקציבים, או כמה תלעגו לנו, אנחנו חיים את הבחירה. אנחנו בוחרים בתורה הקדושה.

מהלוויה של מרן אנחנו מוסרים מסר לעולם כולו, אנחנו רוצים להיות ברורים באופן שלא משתמע לשתי פנים. אנחנו רוצים שתדעו שאנחנו הולכים לא רק אחרי מרן, אנחנו הולכים אחרי האמת.

האהבה שלנו לבורא עולם, האהבה שלנו לגדולי הדור, האהבה שלנו לדפי הגמרא ולספרי הקודש היא עזה. ותהיו בטוחים שכל המים שבעולם לא יוכלו לכבותה.

בהלוויה הזאת הרגליים שלנו בעצם אמרו את הכל. העיניים הרטובות שלנו הסגירו את מה שמתרחש בתוך הנשמה, את מה שקורה שם כבר מעל לאלפיים שנה.

בהלוויה הזאת כל האמת יצאה החוצה. כל היראה התפרצה לכל עבר. כל האהבה תפסה את כולנו חזק. וביום שאחרי הלוויה כולם כבר יידעו שאנחנו חיים את הבחירה. כולם כבר ידעו שאנחנו ממשיכים לצעוק בכל הכח "נעשה ונשמע".

 

 

 

 

 

ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך

בס"ד

 

 

לא יודעת מה אתכם, אבל פורים זה החג שהכי מרגש אותי. אני רק שומעת את המילה "פורים", וכבר משהו בתוך הלב מתחיל להתרחב. משהו בתוכי מתחיל לשמוח.

בשנים שהייתי רחוקה מכל סממן של יהדות, הייתי בטוחה שפורים זה רק חג של ילדים, חג של תחפושות ושוקולדים. לא הבנתי בכלל מה עומד מאחורי הכל. לא הבנתי איזה אור גדול יש כאן. איזה אור מונח לנו בפתח של הבית.

ככל שהתקרבתי יותר, כך הבנתי יותר. וכל שנה אני לומדת מחדש להכיל את העוצמה. להכיל את החכמה. להכיל את הפשטות, את הרחמים.

בפורים אני מקבלת הרבה משלוחי מנות רוחניים במיוחד שגוללים בתוכם הרבה אמת. משלוחים שמספרים לי הרבה דברים על עצמי, על עמי, ועל אבא אחד שאוהב במיוחד.

אבל המתנה הכי גדולה שהחג הזה העניק לי, זאת ההבנה העמוקה מיני ים, מהי באמת כוחה של תפילה. החג הזה נתן לי לדעת את הערך של הצעקה. צעקה שנשמעת מתוך לב שבור שזקוק לישועה.

צעקה שבוקעת מתוך לב שקורא בחוסר אונים ומתחנן רק לדבר אחד. זעקה שמסרבת לקבל תנחומים. זעקה שמבקשת רחמים.

אסתר המלכה קוראת לשם יתברך ואומרת "יומם אקרא ולא תענה". אסתר קוראת אליו ביום, וחוזרת ואומרת "לילה ולא דומיה לי". אם לא אקבל תשובה ביום, אני חוזרת אליך בלילה.

לאסתר אין כוונה לקבל תשובה שלילית. אסתר בטוחה בתפילתה. היא בטוחה שהשם יתברך ישמע אותה. היא יודעת שבסוף הדלת של המלך נפתחת.

רבי נחמן אומר לנו שהתפילה היא "מקל ההליכה של היהודי", ומי שיודע כמה שקשה ללכת בעולם הזה, חייב את המקל. חייב את התמיכה. מי שיודע כמה הוא צולע, חייב את התפילה.

אין לי מושג מה הייתי עושה או איפה הייתי מונחת היום ללא התפילה. ללא הקריאה. ללא השפתיים שלוחשות ומבקשות את היד המנחמת. את האצבע שמורה את הדרך.

התפילה היא בעצם הכרת השפלות, הכרת המהות מול גדלות הבורא. היא הידיעה הברורה שרק הוא יכול לעזור לי. שרק הוא יכול לעשות אותי סוף סוף בן אדם. שרק הוא יכול להלביש אותי בצניעות. רק הוא יכול לעשות אותי שמחה. רק עליו נאמר "מצמיח ישועה".

"ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך", אסתר מלמדת אותנו שיעור חשוב. שיעור בהתמדה. שיעור שקוראים לו "ותוסף אסתר". אסתר המלכה מוסיפה מילים. אסתר מוסיפה דיבורים. אסתר מרבה להתפלל.

חג פורים בשבילי זה האור הכי גדול. זה השמחה. זה ההתרגשות. זה בעצם העדות הכי חזקה שיש לכוחם של ישראל. לכוחם שנמצא בתוך הפה. לכוחה של התפילה. פורים זה חג שאומר לכל יהודי באשר הוא שם, שבעצם אין ייאוש בעולם כלל.