לכה דודי לקראת כלה

 בס"ד

 

הרגע הכי קסום בשבוע זה כמה דקות לפני כניסת השבת. זה הרגע שבו אפשר להרגיש את הכנפיים שנפרשות עלינו. את השכינה שמגיעה להיות איתנו אחרי נדודים ארוכים במחוזות אחרים.

זה הרגע הכי מעורר השראה שיש בעולם, משהו נכנס לתוך הלב ומעורר נרדמים. צועק בלחש שנקום מהשינה. צועק בדממה שהגיע זמן של "מעין עולם הבא".

אני שומעת מבית הכנסת הקרוב את הפיוט "לכה דודי לקראת כלה". אני שומעת את המילים שנוגעות בי כמו ציפורניים חדות. אני שומעת אותן ומרגישה שהפעם יש להן משמעות אחרת.

נבואות אחרית הימים קורמות עור וגידים לנגד עינינו. הרבה קולות של תותחים ושל מלחמה נשמעים ברקע. הרבה אי ודאות. השערות. תקוות.

אלו ימים של חוסר ודאות. של אוקראינה מופגזת מכל הכיוונים. של אוקראינה שנמצאת בקו האש. של יהודים גולים ממקום למקום.

כל הרעשים שנשמעים עכשיו בעולם ומאיימים להסיח את דעתי, לא יכולים לקחת ממני את לכה דודי. הם לא יכולים לקחת ממני את ההתרגשות שעולה ומבשרת שהוא כבר יוצא לקראתי.

כבר אלפי שנים שאנחנו מחכים. כבר אלפי שנים שאנחנו מתפללים. כבר אלפי שנים שאנחנו מתגעגעים לריח של בית. לריח של שבת. לימים שבהם הנוכחות שלו מורגשת. מלטפת. לוחשת באוזן שעכשיו כבר לא צריך לדאוג.

העולם מרגיש לי עכשיו כמו חולה שאיבד את הקצב הנכון של פעימות הלב. כמו חולה שעושים לו החייאה. כמו מישהו שמסרב להבין את המסר.

הפעם אני מקשיבה למילים ומרגישה את הלב שגועש. את הלב שמפרפר. הפעם זה מרגיש אמיתי. זה מרגיש שהוא כבר יצא לדרך.

אני מקשיבה למילים והן נכנסות אלי פנימה. מבקשות שאתאים את עצמי לשינויים. שאצא כבר מעמק הבכא. שאכין את הנשמה לצאת מתוך ההפיכה.

אני מקשיבה למילים ומבינה שצריכה אנוכי להתנער מהעפר. שצריכה אנוכי ללבוש את בגדי התפארת. שצריכה אני להיות מוכנה.

הרגע הכי קסום בשבוע זה ממש לפני כניסת השבת. כשהפיוט לכה דודי נשמע בלבבות. כשהפיוט נשמע ברחובות שמתרוקנים מאדם.

הרגע הכי קסום בשבוע זה מתי ש"לכה דודי" נשמע בחוצות העיר ובהרי ירושלים. זה בדיוק כאשר  הנשמות מתעוררות ומחכות לבאות. זה בדיוק כאשר הנשמות מצפות לאור הגדול שיגיע ויבנה את העיר על תילה. זה בדיוק כאשר אנחנו יודעים שעוד מעט וכבוד השם עליך נגלה.