להאמין בעצמי !

 בס"ד 

כמו תמיד כשאני יושבת לכתוב לא נראה לי שמשהו טוב עומד לקרות. שמשהו טוב עומד לצאת מהמקלדת. אין בי מספיק תקווה שאצליח להעביר את המסר. שאצליח להיות מדוייקת, ולגרום למישהו אחד לפחות, להבין אותי.

בחסדי השם עלי, אני מוצאת את עצמי לוחצת על המקשים ומחברת אותיות למילים, ומחברת מילים למשפטים. והתוצאה ברוב המקרים היא די סבירה.

גם הפעם כשאני מתחילה לכתוב את השורות אני מתחילה לגמגם בתוך הראש ולא ממש יודעת איך לכתוב. איך להעביר את הלב.

זה מרגיש לי כמשהו שגדול עלי בכמה מידות. בכמה מספרים. ותמיד חסרה בי האמונה שיש בי את היכולת הנדרשת להצליח במשימה. תמיד חסרה בי הידיעה הברורה שאני מסוגלת. שאני יכולה.

בעצם מהיום שנולדתי הייתי חסרה באמונה הבסיסית ביותר וזאת האמונה בעצמי. האמונה בכלים שהשם יתברך נתן לי בכדי לשרת את העולם. בכדי לשרת אותו.

יש בי משהו קטן שמסרב לגדול ולהצמיח עלים. משהו קטן שמנסה להעלים את המתנות. את הכישרונות. את הנגיעות של קודשא  בריך הוא בנשמה שלי.

יש בי משהו קטן שכל כך רועד מפחד בכל פעם שאני מתחילה משהו. בכל פעם שאני צריכה להיות אני. בכל פעם שאני מביאה את עצמי. בכל פעם שאני נזכרת בחלומות הילדות.

בכל בוקר אני אומרת לשם יתברך שאני מודה לו על שהחזיר לי את הנשמה. אני מודה לו על העובדה שגדולה היא האמונה. האמונה שהוא נותן באחת כמוני. האמונה בילדה שלפעמים הולכת לאיבוד.

הוא מאמין שהיום אני אמצא את הדרך חזרה. שהיום אעשה את הדברים נכון. הוא מאמין שאין גבול ליכולות שלי ושל כל יהודי. הוא יודע שאת המחסומים אני מיטיבה לשים בעצמי. מחסומים שנמצאים רק בראש שלי.

יש בתוכי מקום קטן שמידי פעם אני בורחת אליו כשאני מפחדת להצליח, כשאני מפחדת להשתמש בכלים. כשאני בוחרת להתעלם מהצבע של השמים. כשאני בוחרת בעצם להישאר במקום.

הייתי שמחה לפרוץ את המחסומים מלכתחילה ולא בדיעבד. הייתי שמחה לשחרר את הקטנות הזאת. את תקרת הזכוכית שמהתלת בי ומכווצת את האמונה. מכווצת את ההצלחה.

הייתי רוצה שתהיה בי קצת אמונה פשוטה שיש בי את היכולת לעשות טוב. שיש בי את היכולת להיכשל ולקום מחדש. שיש בי את היכולת לחייך לעצמי במראה. הייתי רוצה שתהיה לי בעצמי קצת יותר אמונה.