בס"ד
טור דמיוני בהחלט...
____________________
לעתים שואלים אותי את השאלה המוזרה - אם היתה לי אפשרות להזמין לכוס קפה דמות מסוימת, את מי הייתי בוחרת? מוזר ככל שזה ישמע, יש לי תשובה אחת כבר שנים רבות. תשובה שלא משתנה, לא בהתאם לנסיבות ולא בהתאם לשינוי מזג האוויר.
אם הייתי יוצאת מנקודת הנחה שאכן היתה מזדמנת לידי אפשרות כזו, לא הייתי חושבת להזמין את ראש הממשלה ובוודאי שלא כוכבת פופ מפתיעה. הייתי מזמינה את דוד המלך. כן, כן, חברים - את דוד המלך בכבודו ובעצמו.
סביר להניח שהיינו מחליפים כמה מילות נימוסין ראשונות והזמנה של קפוצינו (עם הרבה קצף עבורי), קרוב לודאי שמיץ רימונים עבורו, הייתי מוציאה דף, או יותר נכון ברושור שלם של שאלות מהתיק.
"אני שם לב שאת מדליקה נר לזכותי בכל בוקר", הוא נחלץ לעזרתי לאחר שהבין שלא יוצא לי קול מרוב התרגשות. "גם תהילים לפעמים יוצא לך לקרוא, וזה כשאת לא ממהרת להכין סנדביצים לבית הספר", קולו הרך מנסה ללמד עלי זכות.
"כ...ן", כחכחתי בגרוני, "נכון, אני מכוונת את השעון בבוקר ואיכשהו לא תמיד אני מספיקה לקרוא מזמורי תהילים, תמיד משהו נכנס באמצע, איזו כביסה לתלות או כלים שנשארו לי מאתמול, אני רושמת לפני להשתפר בזה, אני מבטיחה".
עיניו מביטות לעברי בחום "לא כתבתי את הספר כדי שתתנצלי, הספר הזה נכתב כדי לעזור לך, ולכל יהודי למצוא את אזור החיוג הנכון שלו, אזור החיוג שבו הוא יכול לדבר עם בורא עולם, עם אבא שלו, בשפה הייחודית שלו".
קימטתי את מצחי בדאגה, "ואם יתברר לי בסופו של דבר שטעיתי בספרה? או שחלילה יש שיחה ממתינה בצד השני, שלא לדבר על מצב שפשוט ניתקו לי את הקו, מה יהיה אז?", שאלתי בכנות.
"אין מצב כזה לגשש באפלה, יש מצב להתרגל לאפילה, לעשות הכל כדי להישאר בה, ולא לחפש את האור", דבריו היו פשוטים לכאורה, "מה שיכולה להשאיר אותך במצב קבוע של אפלה היא העובדה שאת מתנגדת לשינוי. את קוראת לזה ייסורים, אני קורא לזה קפיצת מדרגה".
תוך כדי לגימה מהקפה ניסיתי לפענח את דבריו, "אומרים שאתה היחידי שהצליח להיכנס בשער הכניעה, היחידי שהצליח לומר בזמן קצר כל כך הרבה תודה, ועוד לחבר על זה שירי הלל".
הנחתי את הכוס על השולחן, "איך אתה מצפה שאצליח להתמודד עם המורכבות הזו של החיים, איך אתה מצפה שאחבק את הסבל שלי, כשכל חיבוק כזה דוקר פוצע אותי?".
נעים זמירות ישראל חייך לעברי, "הכל מתחיל בפרשנות שלך, בפרשנות שאת נותנת למה שקורה סביבך, את אומרת שזה סבל, אני אומר שזו הזדמנות. הזדמנות שדומה ליהלום שעטוף בנייר שחור.
אם את רוצה להתקדם רוחנית, אינך יכולה להקיף את עצמך בכריות בטחון, הקושי או מה שזה לא יהיה, הינו הדלק שמאפשר לך לעשות את העבודה בעולם הזה, ולדלק הזה יש שם, קוראים לו מודעות". זזתי בחוסר נוחות בכסא שלי, "לזה התכוונת שכתבת שבטך ומשענתך המה ינחמוני"? שאלתי.
"השבט (מקל), של בורא עולם אמור להביא אותך למצב של חוסר נוחות, לכאב, לבלבול, לחסרון כיס, החסרים האלו נועדו להביא אותך למודעות שמאגדת בתוכה אמת רוחנית, לאמת שמעבר להגיון הפשוט, האמת הזו מצפה ממך לנהוג בניגוד לטבע שלך, כי רק שם באמת נמצא החופש שכל נשמה מייחלת לו".
דוד המלך קם מכסאו, לא לפני שליטף את זקנו הלבן והבוהק, "הייתי שמח להישאר יותר, אבל יש לי הרבה עבודה, הרבה תשובות לתת". קמתי מכיסאי במהירות "אם תאמצי לחיקך כל דבר שקורה לך ותביני שזו הדרך של הבורא לשוחח איתך - תמצאי הרבה אור ואהבה בחייך".
דוד המלך לבש את הגלימה ופנה ללכת מדמיוני. "את צריכה להביט לקשיים בעיניים, איפה שהכי קשה לך שם את צריכה להיות, בלי לפחד. ככל שתביטי בו עמוק יותר, כך תוכלי לקבל חופש אמיתי ממגבלות העולם הפיזי, מהמגבלות שאת בעצם הצבת לעצמך".
לפני שהסתלק קיבלתי ממנו ספר תהילים קטן בעטיפת עור לבנה, פתחתי אותו בזהירות, ריח הכריכה הגיע לאפי, מתוך הספר בצבצה פתקית קטנה, לבנה, "תדליקי את האור, החושך חייב להיעלם".
סגרתי את הספר וחייכתי לעצמי, מנסה להבין את גודל השיעור שקיבלתי, מנסה לעכל את האחריות הרבה של אלו הצועדים בדרך הרוחנית, בדרך המטלטלת והאמיתית.
עיני תרו אחריו, נזכרתי ששכחתי לומר לו עד כמה הוא ענק בעיני, כמה אני מגלה בכל יום מחדש את העוצמה שלו, איך מכל זווית אפשרית בחיי אני תוהה מה הוא היה עושה אחרת במקומי.
לדוד המלך היתה זהות רוחנית ברורה: הוא לא נתן לאף משוכה להפריע לו, הוא לא אפשר ללשון הרע לפגוע בו, הוא חסם את הפחד מלשתק אותו. בעצם, הוא השאיר את המחשבה שלו טהורה, ואף אדם בעולם, ואף סיטואציה מביכה ככל שתהיה, לא הצליחו להפריד בינו לבין שוכן מרומים.
הגעתי הביתה מהורהרת ועייפה, אפשר לומר מתוסכלת משהו, יודעת שלעולם לא אצליח להגיע לדרגה שלו, לא בכתיבה ובטוח שלא בכניעה, מה שנשאר לי זו רק כוונה קלושה אך כנה.
בבוקר למחרת הדלקתי לו שוב נר כהרגלי, אך הפעם היה משהו נוסף באמתחתי. הבטחתי שאנסה מאד להידמות לו, ללכת בנחישות אחר הדרך שלו. הדרך שנסללה במזמורים קדושים, מזמורים שנגעו בכולם במקומות הכי חבויים. אשתדל מאד לחרוט על לבי את שירי ההלל, שירי הלל שיאירו בי כנר, נר שיבער ולא ידעך, ויאיר לי את הנתיב אל השם יתברך.
הטור נכתב לזכותו של דוד המלך, זכותו תמתיק הדינים מעל עם ישראל,
להשבת החטופים הביתה ולזירוז ביאתו של משיח צדקנו מהרה, אמן.
