לחפש את אלוקים

בס"ד

רבי יחיאל מיכל נכדו של רבי ברוך זי״ע כשהיה ילד קטן היה משחק במחבואים עם חברו.

כאשר התחבא ושהה במחבואו זמן רב וסבור היה שחברו מחפשו, שמח בליבו

שמתחבא היטב כי חברו לא מצליח למוצאו.

לאחר זמן מרובה מאד הבין הילד שחברו אין מחפשו כלל, יצא ממחבואו

וראה שחברו הלך לביתו ולא חיפשו כלל וכלל.

רץ יחיאל הקטן לחדר סבו רבי ברוך בבכי רב וקובלנא על חברו שלא רצה לחפשו.

החלו עיניו הקדושות של רבי ברוך מזילות דמעות,

ואמר בכאב: "הקדוש ברוך אומר גם כמוך ילדי: ״אני מסתיר את עצמי במחבואים מבני, ואין איש מחפש 

אותי״.

המלחמה האמיתית...

בס"ד


בעל ה"נעם אלימלך" הקדוש סיפר פעם למשפחתו בשולחן שבת שהמלחמה האחרונה תהיה קשה יותר מכל המלחמות שידע העולם לאורך כל הדורות כולם. נחרדו בני משפחתו: "מה נעשה? איך נסבול עוד אסונות ורדיפות?" השיב להם: 

"זו לא תהיה מלחמה כמו שאתם חושבים, זו תהיה מלחמת האמונה: לראות צדיק ורע לו רשע וטוב לו-
ועדיין להישאר מאמין בה' ולדבקה בו'".

(ברוח הספר אורות של אמת - הרב תמיר בן חיים שליט"א )

אין לנו את הזכות להישבר

בס"ד

קשה להמשיך הלאה, אחרי שקברנו 3 פרחים,

קשה להמשיך אחרי שטמנו בחול 3 חיוכים שלא מרפים.

כמעט בלתי נתפס לקבל שהשמש ממשיכה בשלה,

ככה סתם לזרוח, 

ממשיכה להאיר לנו את היום.

כל כך מתיש למצוא כוחות, לגייס תעצומות,

בכדי לקום בבוקר, בכדי לברך על השגרה,

בכדי לברך על העובדה שאין לנו את הזכות להישבר, 

שאין לנו את האפשרות להפסיק את מה שהתחילו לפנינו 

אברהם, יצחק ויעקב, אבותינו

לברך על שאין לנו את הזמן לעצור את מסירות הנפש לבוראנו ולעמנו שעוברת

כחוט השני מאמא רחל, מאמא שרה, מאמא רבקה ומאמא לאה

פשוט אין.

ככל שיהיה כואב, נלמד להתגבר, 

ככל שהנשמה תיצרב, נשכיל להילחם,

ככל שהלב יתכווץ כשהוא מפחד, 

אנחנו, נאמין בקב"ה יותר,

נקום יחד חזקים יותר, אוהבים ובעיקר מאמינים.

מאמינים בהשגחתו של מלך מלכי המלכים

בטוחים שעוד מעט הוא יפתח לנו שערי רחמים.

אמן סלה,

דמעותיהם של ישראל

בס"ד

פעם באה אשה לרב אריה לוין, ושאלה אותו "רבי, בעלי נפטר לפני מספר ימים ממחלה קשה ארוכה. ואני שואלת, רבי, היכן הן אותם דמעות ששפכתי? היכן הם כל אותם פרקי תהילים שקראתי מורתחת נפש? מה עשה הקב"ה עם אותן שעות של בכי בלתי פוסק, שלי ושל ילדיי?"

התבונן בה הרב אריה לוין בעיניים טובות, עיניו התמלאו דמעות, והוא השיב לה: "דעי לך שיש לו לקב"ה בשמיים שק של דמעות... בשק זה הוא אוסף את כל דמעותיהם של ישראל, מאז שנברא עמינו ועד היום".

"ודעי לך", הוא הוסיף, "שקב"ה אוסף פנימה את כל הדמעות, כל הבכיות וכל פרקי התהילים. כולם נאספים אל תוך השק... ובסופו של דבר ישפך כל תוכן השק ויציף את העולם בטובו". "דעי, כל דמעה נחשבת ונספרת וכל בכי נאגר". 

מילים שחדרו ללב

בס"ד

לפני בערך 26 שנים , שנסענו באוטובוס מיוחד כ-50 תלמידי ישיבה מירושלים ביום שישי בבוקר לחופשת שבת לשבות במירון ליד ציון הקדוש של הרשב"י , נסענו מכביש הבקעה , במחסום הצהל"י בבקעה ביקש אחד החיילים רשות להצטרף עמנו לנסיעה צפונה , אנחנו כמובן ששמחנו למצוות הכנסת אורחים זו הזמנו אותו לעלות לאוטובוס .

כעבור כמה דקות ניגש אליו אחד המארגנים וכיבד אותו בעוגה ושתיה , הוא מאד שמח , אחד הבחורים שעמד לידו אמר לו , "אל תשכח לברך ברכה " ואז ענה החייל , לא תודה אני לא רוצה לברך וגם לא אטעם מהעוגה והשתיה . 

או אז פנה אליו ראש הישיבה שנסע עמנו ושאלו בעדינות , מה אתה פוחד לברך ולטעום מה הבעיה בכך, החייל עדיין חזק , ועונה אני לא מאמין לשטויות האלה , ראש הישיבה עונה מה הבעיה אתה לא יודע שאתה בן לעם הנבחר שאלוקים בחר בנו מכל העמים והוציא אותנו ממצרים מעבדות לחרות ונתן לנו את התורה הקדושה והביא אותנו ונתן לנו את ארץ ישראל .... עונה החייל , לא... הכל שטויות ושקרים שהמצאתם לטובתכם.

 ענה לו הרב בחכמה, נכון ... הכל שקר גם השואה לא היתה והומצאה על ידי קבוצת יהודים שרצו לעורר חמלה על העם היהודי לטובתם והמציאו סיפור מדהים [באותה תקופה צצו כמה מכחישי שואה] הרים החייל את קולו ואמר , תשמע אדוני , אמא שלי מספרת לנו שאמא שלה סיפרה לה כל מה שעבר עליה בתקופת השואה במחנות ריכוז כל מיני סיפורים מזוויעים, ואני מאמין לה כל מה שהיא מספרת.
על כך ענה לו הרב , אני מודה לך על המילים , בא ואסביר לך מי סיפר לי על יציאת מצרים ומתן תורה וכל הניסים שהיו לעם ישראל . 

הקב"ה מיד לאחר יציאת מצרים , המילים הראשונות שביקש למשה רבינו שיאמר לבני ישראל היו : והגדת לבנך ביום ההוא לאמור ... [בספר שמות] הוא אמר ליהודים בכדי שלא ישכחו את כל מה שאני עשיתי ועושה לכם , אנא מכם , פעם בשנה בחג הפסח תתישבו יחד הורים וילדים ונכדים וספרו להם על כל מה שקרה , על הצרות ועל הגאולה והישועה הגדולה שעשה השם וגם תבקשו לילדיכם שיספרו גם לצאצאיהם עד סוף כל הדורות וכן הלאה גם הם יספרו, וזוהי מצוות סיפור יציאת מצרים וכך הגיע הסיפור לאזנינו , כך שאף אחד לא יכול להכחיש כפי שלא יכולים להכחיש את הסיפור של סבתא שלך. מה אומר לכם המילים חדרו ללבו של החייל היהודי ועיניו נצנצו ,

הוא ביקש את העוגה והשתיה בחזרה ברך ואכל , הוא החל לספר לראש הישיבה על קורות משפחתו ובין היתר סיפר שסבתא שלו עדיין היתה בחיים וחייתה עמם בקיבוץ משגב-עם כאשר היה בגיל 12 וחצי היא החלה לדבר על הנכד הבכור שלה שעומד לחגוג בר-מצוה והתקשרה לרב שיבוא להפגש עמי בקיבוץ בכדי להכין אותי לבר-מצוה והרב הגיע והסבתא תכננה לעשות מניין בקיבוץ עם ספר תורה בשבת כמו כל יהודי , כעבור כמה ימים הגיעו אלינו ממזכירות הקיבוץ והודיעו שאינם מאפשרים לעשות בר-מצוה כזו בתוככי הקיבוץ , הסבתא התקשרה לרב וביקשה לדחות את העניין ולעשות את הכל מחוץ לקיבוץ , כעבור חודש הסבתא חלתה ואושפזה ולדאבון לב נפטרה והלכה לעולמה . ואני, אומר החייל היהודי עד היום לא הנחתי תפילין ... 

ראש הישיבה החל להסביר לו את החומרה של העניין שיהודי לא הניח אף פעם תפילין , החייל ביקש לקיים לראשונה בחייו מצוות הנחת תפילין ... הוא עלה איתנו לציון הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי במירון והניח תפילין בכזו התרגשות .[אנילא יכול לשכוח את המעמד הזה] לאחר מכן הודה לכולנו והמשיך לדרכו לבית הוריו בקיבוץ משגב-עם . אני מאמין שכנראה זכה להמשיך את חייו כיהודי שומר תורה ומצוות .

תפילה לעולם לא שבה ריקם

בס"ד

כמו מלאך שבא לבקר...

__________________________

דביר עמנואלוב הוא החיל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה, אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת, ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמא שלו. האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד, ונותרו רק נשות המשפחה.

ביום הולדתו האחרון, התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו, הביאו שתילי פרחים וסדרו חלקת קבר יפה עבורו, במהלך האירוע האמא שלו סיפרה לכולם שם סיפור מדהים:

לילה אחד לפני שהלכה לישון, היא דיברה אל הקב"ה בקול רם ואמרה וביקשה: "תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא". והלכה לישון.

באותו שבוע, הבת שלה בקשה ממנה לבוא איתה לחוצות היוצר - בירושלים - היתה אמורה להיות הופעה של מאיר בנאי. האם לא כ"כ רצתה, הרגישה במצב רוח מאוד שפל, אבל גם לא רצתה לצער את הבת ולכן נאותה, והלכה איתה בלי הרבה שמחה וחשק. המופע התקיים בבריכת הסולטן.

בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים שלהם, וההופעה מתעכבת קצת, ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה, דליה, שהיא גננת במקצועה סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך ונכנסה עמו לשיחה. 

-איך קוראים לך? אשל
-אתה רוצה להיות חבר שלי אשל? כן
-אתה רוצה לשבת לידי אשל? כן.

וההורים -שתי שורות מעל- צופים במלאך שלהם ´מטריד´ את הגברת המובגרת וקוראים לו אליהם. והיא, דליה מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר. ואז אשל הקטן הזה מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר...
כולה מתחלחלת מהשם, עולה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל, רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות:

-אם לא אכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה. -ושוב אם זה בסדר שאני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי ´עופרת יצוקה´? אחרי. -וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראתם לו דביר?
והאמא של אשל ודביר מספרת:

אני קצינת נפגעים בצה"ל, וכשהייתי בסוף ההריון עם דביר, הרופאים חשדו שהם מגלים מום מאוד קשה לתינוק, אבל כיון שזה היה ממש בסוף ההריון כבר לא היה ניתן לעשות כלום, אלא להמתין ללידה ולראות האם באמת יש מום או לא.

וכך, האמא -שירי- הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של דביר במלחמה, ומיד עשתה "עסק" עם הקב"ה: "אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר ע"ש החייל דביר שנהרג". 

דליה, האמא של דביר החייל, נשארה פעורת פה, אמרה להם - -אני אמא של דביר, ההורים הצעירים לא האמינו לה. -באמת, אני אמא של דביר, ושוב הם לא האמינו לה ושאלו: איך קוראים לך? דליה, דליה עמנואלוב מפסגת זאב...

ואז האמא של דביר הקטן אמרה לדליה, קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק.
כמובן שמאז המשפחות אימצו אלו את אלו, ושירי האמא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים יצרה קשר עם דליה, ומלווה אותה לאן שלא תלך ולכל מה שנחוץ לה.