7 בספט׳ 2015

תשובת המשקל

בס"ד

אמרו רבותינו בפרקי אבות (פ"ה), "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה." וכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כיצד אמרו זאת חכמנו כשאנו יודעים ש"אין דבר העומד בפני התשובה?" אלא הכוונה בדברי רבותינו בפרקי אבות היא, שמי שהחטיא את הרבים, לא תהיה לו סיעתא דשמיא, (כלומר סיוע מן השמים), לחזור בתשובה. וטעם הדבר הוא, בכדי שלא יהיה הוא בגן עדן, ואלו שחטאו בגללו יהיו בגיהנם. אבל אם התאמץ ועשה תשובה, מקבלים את תשובתו. וכמו שכתב הרמב"ם, שכל אלו ששנינו שאין להם חלק לעולם הבא, ובכלל זה מחטיאי הרבים, אם שבו מרשעם קודם מיתתם, והם בעלי תשובה, הרי הם מבני העולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. וכן אמרו בירושלמי (פ"ק דפאה).

ומי הם אותם אנשים שבגדר מחטאיי הרבים? נשים ההולכות בחוסר צניעות כנגד גדרי ההלכה, שבעוון זה, הן מחטיאות את הרבים עד אין חקר. וכן אלו המוכרים בחנויות שלהם עיתונים חילוניים, ומציגים אותם לראוה לכל דורש, שגם הם מחטיאי הרבים, ועוונם גדול מאד עד אין חקר. וכן אותם המבזים את החכמים, ומטיפים לכל השומע לקולם כנגד חכמי ישראל וכנגד דת תורתינו הקדושה, שבהיותם מפיצים דעות כוזבות, גם הם בכלל מחטיאי הרבים, ותחת אשר היה ראוי להם לנצל את כחם בדיבור, לחזק את לבותיהם של חלשי הרוח לחזור בתשובה ולהתקרב עוד ועוד לעבודת ה', הם הולכים ומשתמשים בכחות שנתן להם ה' יתברך, להחטיא את הרבים כנגדו. וכל אלו הם בכלל מחטיאי הרבים, שענשם גדול, וקשה תשובתם, אלא שכאמור, אם עשו תשובה בכל כחם, תשובתם מתקבלת לפניו יתברך.

והנכון הוא שיעשו תשובת המשקל, לזכות את הרבים במצוות לכפר על חטאיהם, ואז תהא תשובתם מקובלת ביותר.

ותשובת המשקל היא, שאם היתה אותה האשה מחטיאה את הרבים בחוסר צניעות, אזי מהיום ואילך תקבל על עצמה לדקדק יותר בצניעות, ולהדריך גם את חברותיה ובנותיה ללכת בצניעות, שבכל היא מרבה קדושה וטהרב בעולם. וכן זה שהיה מוכר עיתונים חילוניים, יקבל עליו להרבות תורה וטהרה בישראל, ועלו אשר היו מקלקים את הרבים בדעות רעות, יחזקו אחרים בדעות נכונות על פי דרך ה', ובזה יכופר חטאם, ותקובל תשובתם לפני ה' יתברך.

1 בספט׳ 2015

מבעד לחרכים


בס"ד

"שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי"

כשאדם נמצא בחושך, במקום שהוא אובד עצות ולא יודע לאן לפנות

הוא מגיע למצב של אין, של ריק מוחלט, של חוסר וודאות.

דוד המלך מלמד אותנו יסוד חשוב באמונה ובדרך חיים,

אין = אותיות אני. רק כשאנחנו נמצאים

לכאורה במצב של הרמת ידיים, אז ורק אז מתגלה האני האמיתי שלנו

והנשמה שלנו מציצה מבעד לחרכים ומתגלה במלוא תפארתה.

רק אז מגיעה הישועה כי הנשמה שלנו עזרה לנו לעשות דבר שמעולם לא העזנו....

וכל זאת למה? כי נדחקנו לפינה, כי נקלענו למבוי סתום של אין.

כף ידו של בורא עולם

בס"ד




"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, 
ביקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים)

לעיתים אנחנו נמצאים במקום של חיפוש, חיפוש אחר משהו שחסר לנו.

יש תחושה מוזרה שמרגישה כמו חור בנשמה, תחושה שגורמת לנו ללכת לאיבוד.

הביטוי לזה נוכח בכל דקה מחיינו ואנו יודעים חוסר רוגע נפשי, חוסר שקט בחיים.

יצר הרע יודע לזהות הזדמנות ולהוציא אותנו לשוטטות אחר החלק שיניח על ליבנו 

תחבושת ויאטום את החור. והפעם לנצח.

לאחר שנים רבות של שוטטות בעולם וברחובות של הנשמה גיליתי שכל מה 

שחיפשתי נמצא בעצם כאן, נמצא בתוכי. עמוק. צריך רק אומץ להציץ פנימה, 

ואז, רק אז, אחרי שאוזרים אומץ מגלים שיש מנוחה לנשמה רק כשהיא מונחת במקום הנכון. 

מונחת בכף ידו של בורא עולם.

להעיז ולראות....

בס"ד

"תביני שחוץ ממך אף אחד לא יודע את האמת, אף אחד לא מבין מה עברתי", יצחק נחנק מעברו השני של הקו. "אם היית מבינה איזה מלחמה עשו בשמיים כדי להחזיר אותי לחיים האלה, לא היית שואלת אותי כל כך הרבה שאלות".

כשהוא ביקש ממני לפרסם את הסיפור שלו בנוגע לתאונה הקשה שעבר, ובה היה כ-10 דק מחוסר הכרה, כל החושים שלי התעוררו בבת אחת, היה נדמה לי שהוא מספר לי רק חלקי דברים "משהו חסר לי", ערכתי דיאלוג מהיר עם עצמי, "והיה עוד משהו שאתה זוכר, או שבעצם לא רוצה לזכור?" זרקתי לחלל האוויר.

יצחק החל לבכות, או יותר מדויק לומר, התייפח. "אני אדם חילוני כל חיי, קצין בכיר בקבע. כולם יחשבו שהשתגעתי". כל ניסיונותיי להסביר לו שיש עוד אנשים שעברו את מה שהוא מתאר לי, נתקלו בחומה בצורה. "אני בטוח שלא דמיינתי", אמר בחוסר אונים. "המשפט היה קשה מאוד עבורי, ובמחשבה שנייה אני לא רוצה להיזכר בזה יותר מדי, אנא ממך".

הבטחתי ליצחק שאם ביום מן הימים הוא ירגיש מספיק בטוח לשוחח על זה, נשב על כוס קפה ואסביר לו שהוא קיבל מתנה, וכנראה שיש לו זכות אבות גדולה מאד אם בכל זאת החליטו להחזיר אותו לעולם הזה "אחרי מלחמה גדולה", כפי שהוא תיאר באוזניי.

התהלכתי עם דבריו במשך ימים רבים, ידעתי מניסיוני שמדובר בפיקוח נפש, אך לא היתה לי ברירה אלא להניח לו ולתת לו את האפשרות לבחור לעצמו את הדרך. הדבר היחיד שנותר לי זה להתפלל עליו, לבקש מהשם שיאיר לו באהבה, שיפקח את עיניו, שתינתן לו הזדמנות נוספת.

מוחי כבר היה עייף מלחשוב. רציתי לתפוס אותו בשתי ידי ולנער אותו חזק חזק, רציתי לפתוח לו את הראש ולצעוק לתוכו שהוא ראה את האמת כפי שמעטים זוכים לראותה. רציתי לנקות את כל גרגירי החול מתוך האישונים שלו כדי שיוכל לראות בבירור. אבל יצחק בשלו. יצחק מפחד.

מהשיחות הרבות שלי עם אנשים הסקתי שלא משנה אם אתה קצין בכיר שמחזיק בכמה תארים אקדמאיים, או דוקטור לרפואה דחופה שרואה כל היום ניסים אלוקיים לנגד עיניך, יש סיכוי שאתה טועה. זה ממש לא חשוב אם אתה פוליטיקאי שעמל כל חייו להגיע לשררה, או אפילו אם הגעת להיות ראש הממשלה. לעיתים יש כאלה שבוחרים להיכנע.

כל דבר מכל היוקרה הזו לא מבטיח שיהיה בך האומץ, שתהיה בך התעוזה לראות. לראות את מה שמזגג את עיניך. כל דבר מכל אלה לא מבטיח שבנקודת הזמן הראויה תגייס את תעצומות הנפש ללכת עם הדברים עד הסוף. כי ללכת איתם עד הסוף פירוש הדבר, לאחוז באמת, ולאחוז באמת פירוש הדבר להצליח.

ניסיתי לבדוק מה השיעור שהבורא רוצה ללמד אותי, ונזכרתי שפעם אחת אמר לי הרב גלעד שמעא שצריך לבקש מהשם יתברך לצמצם את הפער בין החיצוניות לפנימיות. העובדה שאני נראית דוסית כהלכתה לא מבטיחה שאני באמת מתוקנת להפליא, היא רק אומרת שאני מחויבת.

מחויבת לשינוי ולגדילה רוחנית. מחויבת להבין שאני בת של מלך, וקידוש השם תמיד מרחף מעלי. אין לי את הפריבילגיה לעשות מה שלבי חפץ, אין לי את הפריבילגיה להיתפס לאזור שהכי נוח לי ולומר שאני דתיה לפי דעתי, למדתי בדרך הקשה שזה מקום מסוכן ומתעתע לכל אדם מאמין, כי המקום הזה מרדים אותך.

דרגות על הכתף או עושר מופלג אינם ערובה להצלחה. לא ניתן להתהדר בכך שאתה אדם מצליח כשהפירוש שלך להצלחה זה בריחה. כשהפרוש שלך להצלחה זה ניתוק. ניתוק מעצמך, ניתוק מרצונה האמיתי והחד של נשמתך.

הצלחה פירושה להילחם על האמת כשהיא ברורה לך ולבחור בה כל יום מחדש. לבחור בחיים עצמם ובכוח שמניע אותם. הצלחה בעיני היא לנצח את עצמך ואת היצר בכל יום מחדש. הצלחה בעיני היא עבודה על המידות, הצלחה היא לסלוח לאחרים על מעידות קטנות כגדולות.

הצלחה היא שאתה מבין שאתה לא שלם ובטח שלא מושלם, היא התבונה שאתה יכול להיות מאושר גם אם מסביב סבורים כולם שאתה אומלל. אפשר להיות מאושר כשהצלחת לרכוש את מנוחת הנפש, ומנוחת הנפשת מגיעה בהתאם למקום הנכון שבו הנחת את נשמתך.

הפחד מהתמודדות וממחויבות רוחנית רק מרחיק אותך מהצעקה של אותה נשמה. רק גורם לך להחריש אוזניים ולהתעלם מהדי תביעתה. בכל שחר היא מבקשת בקריאת השכווי, תענה לי, "היש השם בקרבי?".

רציתי לתת פקודה לרגליו של יצחק להתחיל לנוע, לעשות עוד צעד אחד מעבר לכל המסכים והבלבולים, מעבר למוסכמות חברתיות או פחדים דמיוניים. אני חוששת שגם הוא עם עוד רבים וטובים יעבירו חיים שלמים בריצה מטורפת אחרי משהו שנמצא רק בראשם. משהו שברבות השנים הם יבינו שהוא לא ממש קיים.
רציתי לשבת מולו ולהסביר לו שבעברי השתתפתי בריצה הזו, בעצם הייתי אצנית. ולא סתם אצנית אלא למרחקים ארוכים, עד שהבטתי לאחור ונוכחתי לדעת שנשארתי בנקודת המוצא. לרגעים אפילו שמתי לב ששכחתי לנשום. לא הייתי מודעת לכך שאני חיה בלי בחירה, מעבירה את מיטב שנותיי בלי מטרה.

נתתי ליצחק כמה ימים להירגע, הבנתי שהוא נמצא בסערת רגשות. למרות שעברו כשלוש שנים תמימות מאז המקרה, עוצמת ההלם נחקקה חזק על בשרו. "אני עדיין לא מוכן, לא רוצה לגעת בזה".

הבנתי שכל הסיפור גדול עליו עכשיו, גדול מכדי להכיל את האלוקות שנתגלתה אליו בבת אחת. ובוודאי מדובר רק במומנט של זמן. הרי הוא לא יוכל להתחמק מזה עוד הרבה, מתישהו הוא יהיה חייב לצאת מהגלות שכפה על עצמו.

לא יכולתי שלא להודות לה על סבלנותו. סבלנותו כלפי יצחק וכמובן כלפי. תודה על שחיכה לי 36 שנה, ונטע בתוכי את כל הכוחות להעיז ולראות בתוך נבכי נשמתי. להעיז ולעשות בתוך ביתי. אמשיך לבקש שייתן לי הבורא מחשבה צלולה, מחשבה שלא תהיה מושפעת משקר ורגעים של תהילה. שתמיד אבדיל בין הטוב והרע, שתמיד אראה את ידו המורה. אותה יד שמכוונת ולעיתים גם מטלטלת, אותה יד שאותי לא עוזבת.

לעצום עיניים

בס"ד

בפרשת כי תבוא מופיעות צ"ח - 98 קללות. לא פעם אנשים מפחדים מהקללות שמא ירדפו הם אחריהם... יש כאלה הנמנעים מלעלות לספר תורה שמא ידבק בהם מן הכתוב בה... זו אגב אחת הסיבות שנהגו בקהילות רבות, שהקורא בעצמו עולה בעלייה שבה הן מופיעות. מסופר על ה"חפץ חיים" שהגיע פעם לבית-הכנסת בפרשת כי תבוא והבחין שכל האנשים בורחים החוצה מפני הפחד שאחזם עקב הקריאה של הקללות בפרשה זו. אמר להם רבי ישראל הכהן מראדין זצ"ל אמשול לכם משל למה הדבר דומה: לאחד שעלה על יצועו, התהפך במיטתו ולא הצליח להירדם, אשתו המסורה דאגה לשלומו שאלה אותו: "מה לך בעלי היקר?! מדוע אינך נרדם?".

סיפר לה הבעל בצער: "ראי! מחר אני צריך לעבור ביער ומתיירא אני מן הטורפים המשוטטים שם והאורבים בכל פינה ואינני יודע אם זהו יומי האחרון." הרגיעה אותו רעייתו ואמרה לו כי יש לה רעיון שעל ידו יוכל לחצות את היער מבלי לראות אותם כלל והיא תוכל לגלות לו רק מחר בבוקר. שמח האיש וישן שנת ישרים. בבוקר היום שלמחרת רצה האיש ללכת ושאל את רעייתו מהו ה"רעיון"? "לקחה האישה חתיכת בד ואמרה לו: לפני כניסתך ליער - כסה את עינך ובכך לא תראה מאומה מן הטורפים..."

כן הוא הנמשל - סיים החפץ חיים - שהלא כל מטרת הקללות היא להורות לאדם את הדרך הנכונה ואת התוצאה של זה שבחר בדרך קלוקלת. אם כך הוא, מה אתם בורחים?! עליכם להקשיב ולהימנע מקללות אלו שהם בעצם תוצאות ישירות של פעולתנו השליליות.




הרב יוסי מזרחי

היום הזה

בס"ד

נאמר "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים.." 


ומבאר רש"י "היום הזה" בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם".

למרות שכל יום נראה לנו דומה מאוד לקודמו, שוב תפילת שחרית שוב ברכת המזון.

וכיוצא. אבל צריך להתבונן כי כל יום הוא יום חדש, שאין 

לו תחליף, וכל יום צריך להיות יום שלם בעבודת ה'. ובכדי לתת ליום החדש, 

את השלימות של היום, 

צריכים להרגיש בשעת קיום המצוות שזו המצוה של היום. 

ואז ממילא נשתדל לקיימה במילואה.