בדיוק להיפך

בס"ד

מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. 

אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. 

השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. 

זה כל הסוד.

ליום בו האור יתמעט

בס"ד

חשוב להכין את עצמך לנפילה, ליום בו האור יתמעט

ליום בו יהיה קצת יותר קשה לסחוב בעליה את המשא,

להתמודד עם הנסיון, עם שעת המשבר,

נפילה בשינוי אותיות זה, לפני - ה'.

בזמן שיש שלכת בחוץ, זה הרגע שבו אתה 

עומד לפני מלכו של עולם, 

עומד בתפילה. 

זה הזמן להתחבר לפנימיות הכי עמוקה שלך.

להתפחד

בס"ד

בסעודת ההודיה של מיכל החלו לשיר שירי הלל לבורא עולם , אחד השירים היה של רבי נחמן "כל העולם כולו גשר צר מאד.."

ואז באמצע השיר עמד אביה של מיכל ושאל " רבי נחמן אומר -האדם צריך לעבור על גשר צר מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל" אבל מדוע הוא כתב "יתפחד" ולא יפחד, מה ההבדל בין המילים? "

כולם שתקו, אף פעם הם לא חשבו על זה..

ואז ענה להם האב: ההבדל בין שתי המילים ,לפחד זה פחד מדבר מוחשי, משהו שגורם לך לפחד..

לעומת זאת להתפחד- זה להפחיד את עצמך..

רבי נחמן רמז לנו שגם שאנחנו מפחדים בגשר הצר זה לא בגלל הגשר אלא בגלל שאנחנו מפחידים את עצמנו..אבל האמת זהו פחד שווא.. כי הקב"ה איתך בכל מקום..רק צריך לבטוח ולהאמין...

לכולנו יש את הגשר הצר שלנו, הניסיונות, הקשיים בחיים, הבעיות שחולפות ושוב מגיעות אלינו..

תדע לך שכל נסיון שיש לך, כל קושי שאתה עובר, בורא עולם ממש איתך, את תפחד לעבור את הגשר, הגשר אומנם צר , והתהום למטה גדולה, אך תסמוך על מי שהביא אותך לגשר הזה שהוא גם יעביר אותך..

הפחד שלך הוא פחד שאתה פשוט גורם לעצמך..

אם פשוט תשליך את הקושי שהגיע לך על הקב"ה ותאמר לו " אני בידים שלך, כטוב בעינך עשה "
תחזק בכך את האמונה שלך. בו ותראה איך ברגע הוא שולף אותך מהגשר הצר אל אולם רחב ידים..אל מקום שרק ממנו תוכל לצמוח..

הקושי של היום, הגשר הצר שלך הוא הדרך שלך למקום הרבה יותר טוב משהיית לפני..

אמת אחת קטנה

בס"ד

ירדתי בצעדים מהירים במדרגות, חיה כבר חיכתה לי חסרת סבלנות ברכב. כל כך לא נוח עבורי לעזוב את הבית בשעה כזו, לעזוב אחרי מקלחות, אחרי ארוחת ערב, ושעה לפני שהולכים לישון. יכולתי לשמוע את הכרית הלבנה שנמצאת על המיטה שלי קוראת לי בקול ומבקשת ממני לחזור אליה.

טיפות הגשם של היורה עדיין לא התייבשו והשאירו את חותמן על הבוץ שהצטבר על הכביש. "סליחה על האיחור", עניתי כמתנצלת. "לקח זמן עד שהצלחתי לצאת מהבית, הסידורים שלפני השינה עם הילדים קצת מעכבים אותי".

המאזדה הקטנה גמאה את הדרך בקלות לכיוון העיר ראשון לציון, הטלפון צלצל בתיק שלי, מסגיר את העובדה הידועה לכל דכפין שאני נמצאת באיחור פראי וכבר מחכים לי, "אני בדרך", עניתי מבלי לחכות למענה, "רבע שעה אצלך".

כל פעם מחדש אני שואלת את עצמי האם אני באמת ראויה לבוא ולדבר מול קהל של נשים. האם באמת זהו רצונו של ריבון העולם. כל פעם מחדש חולפת במוחי המחשבה האם יש לי מה לומר, מה להעניק לנשים יקרות, שעזבו בית וילדים רק כדי לבוא ולשמוע אותי מדברת איתן על הפרשת חלה.

לאחר הסתבכות קלה בכבישים, מצאנו את הבית. קולות הנשים שבקעו מתוכו גרמו לי להעלות דופק. "אין לי על מה לדבר איתן בעצם", הפחד החל לטפס במעלה הגרון, החיים שלי כל כך בנאליים ולא חשובים כדי שאדבר עליהם. במחשבה שניה, אולי היה עדיף לשמוע לקולה של הכרית ולעשות אחורה פנה.

לאחר היכרות קצרה, הבחנתי כמו תמיד במבטים החשדניים של הבנות, תמיד נדמה לי שברגעים הראשונים אני עוברת סריקת מערכות שלא היתה מביישת עובר בחודש שביעי. זהו רגע שנדרשים ממני הרבה תעצומות נפש ונשימה עמוקה במיוחד, דקה לפני שאני מתחילה. מתחילה לשיר את מנגינת חיי.

איכשהו בדרך לא דרך, הקדוש ברוך הוא מניע את שפתי, למען פי יגיד תהילתו. אם לפני שנים הייתם אומרים לי שיבוא יום ואעמוד מול קהל ואספר את סיפור ההתחזקות שלי ואיך כל השבילים התחברו בסופו של דבר למקום אחד, לא הייתי מאמינה לכם.

הייתי מגחכת אם הייתי רואה תמונה של עצמי עומדת בבגדים ארוכים, מכוסה מכף רגל עד ראש, ומבקשת לגעת בלבבות. מבקשת לגעת במקום הכי רגיש של אלו שהטעו אותם כמוני, מבקשת לגעת בנשמה של כל אחת ואחת מהנשים למען ידעו כוחו של מלך מלכי המלכים, למען ידעו כוחה של תשובה, למען ידעו כולן כוחה של הפרשת חלה.

לאט לאט התחלתי לפתוח את סגור ליבי, מתארת בפניהן איך הגיע היום שבו הנשמה מבינה. איך הגיע היום שבו הנשמה נעתקה ממקומה וחזרה לביתה, חזרה אל המקום היחידי שבו היא מרגישה נחמה.

המילים זרמו מתוכי, מתרגשות כאילו אני חווה את הכל מחדש. החשדנות שהרגשתי פינתה את מקומה להזדהות, להבנה, לרגעים של חמלה. המילים עשו את שלהם והחלו מקלפות ממני שכבות כדי לגלות אמת אחת קטנה, מגלות את היום שבו ליבי נחצה לשניים.

הרגשתי שאני עומדת חשופה. חשופה כביום היוולדי. ללא שכבות של הגנה, ללא שכבות מיותרות של העמדת פנים. ללא קליפות של זיוף והליכה בשדות זרים. חשופה. אין מילה מתאימה יותר לתאר את המקום שעמדתי בו.

אם אפשפש ואנבור במשמעות של המילה "חשופה" עבורי, אגלה שבניגוד למשמעות שלה, היא מהווה עבורי מצע נוח. היא מהווה רגע שאולי אני מבינה שזאת אני, רונית האמיתית. אני מביאה את עצמי בלי תחפושת, בלי הצגה. אני לשם אני.

בספירת מלאי אפשר לומר שכל מה שהיה שם זה אני ואמת שנמצאת בתוכי, אני ואלוקים אחד אוהב, ושום דבר אחר. היה לי כל כך טבעי להרגיש אותי, להרגיש שאני מתאהבת מחדש באורו של עולם, מתאהבת בנקודה שבה חדרה למוחי ההבנה שלא משנה מי עומד מולי, או מה נדרש ממני, האהבה הזו לקדוש ברוך הוא היא הדבר הכי חשוב בעולם.

האהבה הזו מדברת מתוכי. האהבה הזו היא מניעה אותי, היא ורק היא נותנת לי את הדלק, מאירה לי את הנשמה, האהבה הזו בונה אותי ובונה עבורי את הכלי שהיה שבור הרבה זמן מחיי, ואילו עכשיו, הטיפות של הרגש העצום הזה אוטמות כל סדק בכלי שמתחיל לקבל צורה.

האהבה הזו נגעה בכולן, פה ושם ראיתי עיניים לחות, ראיתי עיניים מתרגשות וידעתי בוודאות שבכל אחת ואחת מהן יש את אותו גרעין של אהבה, אותו גרעין של שלמות אלוקית שנחבאת בתוך הנשמה, אותה נקודה פנימית שמחכה ליום של התעוררות, מחכה ליום של אביב חדש.

רציתי לחבק אותן, לומר להן שלא יפחדו להנביט את הגרעין, שלא יחששו להשקות אותו במים צלולים ונקיים. שלא יחששו לעצום עיניים ולתת לנשמה להוביל אותן, שיסמכו על מלכו של עולם שיביא אותן לחוף מבטחים.

בכל פעם מחדש אני נפעמת מהעיניים שמדברות אלי, מהעיניים שצועקות לי, "גם אני רוצה", זה מרגש אותי ערב אחרי ערב להבחין בברק שמאיר במבטן ולוחש לי, "גם לי יש נשמה שרוצה לפרוץ החוצה".

כשהגענו לטקס הפרשת חלה עצמו, אפשר היה לחתוך את הקדושה באוויר, זה משהו שקצת קשה לי להכניס לתבנית של מילים. היתה דממה מבורכת, דממה שכולה אומרת שכינה. דממה שכולה אומרת אחדות ולב מתעורר.

בנות של מלך, זה מה שהן, וזה לא משנה מה הן לבשו או מה הן חשבו. קיבלתי את ההוכחה שלכל אחת, לכל יהודיה יש את נקודת האמת בתוכה, צריך רק ללחוץ על המתג הנכון שידליק בעבורה את האור.

כשהגעתי הביתה סמוך לחצות, נוכחתי לדעת שהכרית חיכתה לי באותו המקום, בנאמנות מעוררת הערצה, רק עם תוספת של אפרוח קטן בשם הללי מרים שהחליטה שהכרית שלי טובה משלה.

נכנסתי למיטה מותשת מהאנרגיה שהוצאתי, ידעתי שמחר אקום עייפה לעבודה, לא מצאתי את הכוחות לומר קריאת שמע שעל המיטה, אבל הצלחתי לבקש ברגעים אחרונים של בהירות מאורי וישעי שלא ישכח אף בת שלו, שלא ישכח את אותן נשמות יקרות שעדיין לא הצליחו לגלות את האהבה העזה שתפתח להן את הלב, שלא ישכח את הבנות שעדיין לא הצליחו לגלות שיש להן אבא אוהב.

התחברו לעולם שסביבכם

בס"ד

החיים הם סידרה של למידה מטעויות. כך אנו לומדים ללכת ולדבר וכך אנו צומחים ומתפתחים בכל תחומי החיים. בחיים, קל לחיות בבועה הקטנה שלנו ולהיות עסוקים בעצמנו. אבל אז, אנו לא רק מנותקים מהעולם - בסופו של דבר אנו מתנתקים מעצמנו. הרימו את המבט והביטו סביב, מחוץ לעצמכם. התחברו לעולם שסביבכם. רק אז תוכלו לפרוח. גם החיים לפעמים מעמידים בפנינו דרכים פתלתלות וכדי שלא ניפול, עלינו לזרום עם המתרחש. אם מגיע קושי או אפילו מתרחש אסון, חשוב לקבל את הכאב ולהכיר בכך שלאלוקים יש תוכנית כוללת ומקיפה, שנועדה בסופו של דבר להביא לטוב!

יש אנשים שמאמינים שהחיים נועדו רק לריגושים. הם לא מבינים שיש מקומות שהם צריכים להגיע אליהם. החיים הם האמצעי – לא המטרה הסופית. אתם אמורים להגיע למקום כלשהו בחייכם, לצמוח מבחינה פנימית. היו ברורים לגבי היעד שלכם ואם תדעו להשתמש בכלים שברשותכם, תוכלו להגיע רחוק!

הרב יוסי מזרחי

נקי כפיים ובר לבב...

בס"ד

אומר דוד המלך "מי יעלה בהר ה' – נקי כפיים ובר לבב..." אדם שרוצה לטפס על הר גבוה, צריך שיהיו ידיו נקיות מדברים אחרים ויחזיק רק בחבל העלייה... כך גם בענייני רוחניות, אין יכול אדם לעלות למדרגה רוחנית גבוהה רק אם הוא נקי כפיים, ללא שמץ של אבק גזלה וגניבה ולבו נקי מהרהורי עבירה. ה"חפץ חיים" התפרנס מחנות מכולת שאשתו ניהלה. פעם, נכנס אליו גוי אחד וקנה דג מלוח. שילם בעבורו ושכח לקחת את הדג עמו. חיפש רבי ישראל מאיר הכהן את הגוי בכל העיירה ראדין ולא מצאו. מה עשה? העמיד חבית של דגים מלוחים בפתח החנות, וכל קונה גוי שנכנס - קיבל דג מלוח בחינם, כדי לצאת ידי חובת הגזל של הקונה הגוי.

אף אחד מאיתנו לא יכנס לבית חבירו ויגנוב חפץ, אך ברמה שלנו כשמישהו נדחף לקדמת התור יש כאן חשש גזלה, ועוד שזה יכול לגרום לחילול ה'. ואפילו אם מישהו מוותר לנו הרי אנו צריכים רשות מכל האנשים מאחורי התור (עדיף לחכות שעה בתור מאשר לעבור על עבירת גזלה ולגרום חילול ה' ח"ו)... כאשר אנו עושים 'פרסה' בחניה פרטית של מישהו אחר בלי רשותו זה חשש גזלה, וכו'. כמה עלינו להיות זהירים שהרי בשמיים מקפידים כל כך על כל גזלה הכי קטנה.

הרב יוסי מזרחי