בס"ד
המשכתי
לצעוד במעלה שביל העפר. משרכת את רגלי בגבעה שמובילה אותי למקום הקדוש ביותר
בעולם. משום מה הרגשתי שאני צריכה להיות כאן היום. במקום שבו כל התפילות מתאגדות
ועולות מעלה מעלה. לשפוך את ליבי ואת תחינתי לפני אורי וישעי, לבוא ולבקש בזאת
הפעם שלא ימחה את דמעתי.
נכנסתי
פנימה לחצר המשכן, ריחו של הקדוש ברוך הוא הגיעה לאפי, ממלא את ריאותיי. גררתי את עצמי
לפינה קטנה. פינה שתהיה לרגעים ספורים שותפתי ואשת סודי, וידעתי שלא אצא מכאן מבלי
שתפילתי תיענה. לא אניח לדברים כפי שהם לחמוק ממני.
קראתי
לשמיים והארץ שיעידו עלי, שיהי רצון שהפעם הזאת, כן, הזאת ממש, תמלא תפילתי את מה
שחסר לי למנין התפילות. שיהיו אלו הדמעות שיגדשו את נאד הדמעות, שתהא הפעם הזאת הזעקה
שתבקע סדקים עמוקים בכל העולמות.
כרעתי
על ברכי, לא שמה לב אם יש מישהו סביבי, אם ישנה נוכחות כלשהי לידי. רק אני והוא.
רק אני, חנה הקטנה, אשתו של אלקנה הצדיק, עומדת לפניו ובוכה את עצמי לדעת. עצמתי
את עיני בחוזקה כמבקשת להתקרב אליו, כמבקשת להסתופף תחת כנפיו של ריבון העולמים.
כמבקשת לשבור כל מחסום שעומד ביני ובינו.
בעלי
שאלני מדוע דאב ליבי ופסקתי מלאכול, מדוע איני שותה, מדוע אני כל כך בצער, הן רק
אתה יודע תעלומות, תוכל להבין אותי ואת שתיקתי. הן רק אתה תוכל להבין מהו צערה של
אשה שלא יכולה להביא ילדים לעולם. מהו צערה של אשה שרחמה סגור.
בייאושי
ובצרתי אני קוראת לך, מלכי ואלוקי, שתשמע את צעקתי האילמת שחותכת את הלילה, צעקה
שרק אתה שומע, צעקה שנשלחת אליך ממעמקים, צעקה שאני מקווה שהפעם תגיע עד כסא
הכבוד.
לא
נותרו בי כוחות לעמוד ולראות את האמהות סביבי מחזיקות בידיהן תינוקות וילדים. קשה
לי כקריעת ים סוף לעמוד מהצד ולראות עוד אשה שנכנסה להריון, ואת התלונות של פנינה צרתי
על שקשה לה עוד תינוק נוסף לסחוב. אתה זה שיודע את שמתחולל בנפש אמתך כשהפכתי ללעג
ולקלס בעיני כולם. ממקומך אתה יודע שלא נותר לי טיפה של כבוד בעיני מי העולם.
כבר
19 שנה שאני עומדת לפניך בראש מורכן ומתפללת אליך יום ועוד יום, לילה ועוד לילה,
ולא נענית. 19 שנים שאני מתחננת אליך ועדיין אין לי ילד. עדיין אין לי פרי בטן,
עדיין אין לי המשכיות. עדיין אין טעם לחיי.
הדמעות
ירדו ממני ללא הרף, שוטפות את כולי, שוטפות את המצוקה האיומה שהייתי נתונה בה.
"לא ביקשתי ממך הרבה, אבא, לא ביקשתי ממך אותות ומופתים. לא ביקשתי יותר
ממנהגו של עולם. לא ביקשתי יותר מזרע חי וקיים".
גם
אני רוצה להיות אמא. גם אני רוצה להחזיק ילד קטן בשתי ידי. לשמוע את הצליל שאני
מייחלת לו, להאזין למנגינה המרגשת כל כך. למנגינה הנישאת מעל גלים של רוח.
לא
ביקשתי ממך ילד מיוחד. לא מבקשת שיהיה חכם, לא מבקשת יפה תואר, ובטוח שלא יפה
מראה. אלא רק ילד אחד. אחד עבורי, אחד קטן מכל הילדים שלך. מכל הנשמות שגנוזות
אצלך. רק אחד שיקרא לי אמא. אחד שיקרא לי אמא שלי.
ענני
אבא שבמרומים אך הפעם הזאת, ענני מאוצר מתנות חינם, ענני מלך חי וקיים. ענני אבא
שאוכל גם אני, אמתך שנמצאת כאן במשכנך. ענני ואשמע את המילה אמא. רק אמא, ולו רק
פעם אחת.
רחמי
שמיים פתח לי כי מרת נפש אני, דמעותי החלו להיספג בחולצתי, מבטיחה לך בורא עולם,
שאם תתן לי ילד. אם תתן לי בן. אם תתן לי זרע אנשים, אקדיש אותו לך. אתן אותו רק לך.
כל ימי חייו יהיה מסור לך ולכבודך.
שערי
ישועה פתח לי, אבי, כי כבד ליבי מצער, כי נחמץ ליבי מעלבון, כי כלתה הנפש מבזיון.
אין בי את התעצומות לעמוד בכל זה. כי אשה קטנה אנוכי, וקטנות הן כתפי מלשאת את
הנטל וההשפלה בלהיות אשה עקרה בעולמך.
הרגשתי
שמעיין הדמעות המלוחות התרוקן כולו, כל גופי כאב מפרץ הרגשות שיצאו ממני. פקחתי את
עיני בזהירות, מנגבת אותן בעדינות, מבט אחד לעבר המטפחת הרטובה הפיח בי תקווה
קלושה שאולי הפעם תענה תפילתי.
קמתי
לאיטי, ניסיתי לנער את שולי השמלה, ולסדר את המטפחת שלראשי, הצלחתי להבחין כי
הכהן, עלי הכהן, מביט בי בחוסר נוחות. לא מבין כנראה על מה המהומה שהתחוללה בנפשי
בשעות האחרונות.
"עד
מתי תשתכרי", שמעתי את קולו מעלי, "עד מתי תמשיכי לשתות יין",
השפלתי את מבטי "לא אדוני, אשה קשת רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך
את נפשי לפני השם יתברך".
דמעה
סוררת החלה לעשות את דרכה "אל
תתן את אמתך לפני בת בליעל, כי מרוב שיחי וכעסי, דיברתי עד הנה". קנה הנשימה
החל לסגור עלי, הרגשתי שכבר אין לי אויר, נשאר לי רק לב כואב ומריר.
"לכי לשלום", ביקשני הכהן, "ואלוהי
ישראל יתן את שלתך, אשר שאלת מעימו", הודיתי לו מעומק ליבי, הודיתי לו בראש
מורכן שקיבל את דברי, ששינה את דעתו ולא חשבני לשיכורה. אולי שיכורה מצער, אבל
בוודאי לא שיכורה מיין.
התחלתי לרדת בדרכי אל אישי אלקנה. אישי, אהובי, שצר
לי עליו בראותו את סבלי. הוא רואה אותי ואינו יכול להושיעני. כדרכו בקודש הוא
המתין לי בסבלנות מדהימה שאסיים את התפילה, ורק ממראה עיניו הבנתי שגם הוא ביקש
עבורי. גם הוא ביקש עבור שנינו.
בדרך הביתה לביתנו, משהו אמר לי שהפעם הזאת, אך
הפעם הזאת, המיוחדת והכואבת כל כך, עשתה משהו בשמיים. בפעם הזאת שטלטלה אותי ואת
נשמתי האומללה נפתחו בפני שערי התפילה, מליחותן של הדמעות אך הפעם הזאת פתחו לי את
שערי הישועה.
19 שנים של עליבות ותסכול עומדות להגיע לקיצן. 19
שנים של מגורים בשדות של ייאוש עומדים להיגמר, 19 שנה של חושך אינסופי ידליקו לי
אור גדול שעומד לרדת לחיי, ולשכון שם הפעם עדי עד.
אולי גם אני אהיה סוף סוף כמו כולן, אולי גם אני
אשמע את המנגינה של חיי. אולי יש סיכוי שלא הכל אבוד ועוד אזכה לשבת ליד מיטתו,
אזכה ללטף את הלחי של בני, אזכה כדרך האמהות להניח תינוק על זרועי.
ידעתי גם ידעתי שהשם שמע אותי מהיכלו, השם זכרני
וראה את עניי ממקומו. השם נטע בי תקווה ורוח חדשה של חיים, השם אסף את חרפתי
שנודעה ברבים, קיבלתי לפתע תחושה אדירה של שמחה בשם, כי בטוחה הייתי שענני הא-ל.
