משהו שלא נגמר

בס"ד

לא נכון להיות במקום של עצירה. במקום שאתה בטוח שכבר תפסת פיסה של אלוקות. 

שאתה יודע משהו על עצמך.

האלוקות נקראת אינסוף, משהו שלא נגמר. 

משהו שאין לנו מושג איפה הוא מתחיל ובוודאי איפה הוא נגמר.

ובכדי להיות חלק אלוק ממעל. בכדי להיות דבוק בו יתברך, 

מוטלת עלי המשימה להפוך את ה"אני", שלי ל "אין".

משימה סבוכה, שמאלצת אותי להתמודד עם החולשות שלי, עם הפחדים. 

עם כל מה שלא ידעתי שקיים בי. 

נגיעות של תקווה

בס"ד

אני חושבת שאלו היו העיניים. העיניים שלה דיברו אלי. ידעתי שלא אשכח את מה שהן אמרו לי כל הערב. את מה שהן סיפרו לי בלי מילים. עיניים שמשקפות כאב. משקפות דאגה. מסתירות דימום חרישי שנמצא אי שם בתוך החללים האדומים של הלב. דימום שמאיים בכל רגע לפרוץ החוצה.

לפני כמה ימים נתבקשתי לעשות ערב הפרשת חלה, עבור ישראל. בחור בן 26, שנמצא בין חיים למוות, עקב תאונה חזיתית עם משאית. ילד בן 26 שקם בבוקר כמו כולם והיה בטוח שהוא יוצא לעוד יום רגיל בהחלט.

עוד יום של יציאה לשמש מאירה. עוד יום של נסיעה ללימודים, עוד יום של טלפון לאמא, ולחברים. עוד יום של שגרה מבורכת. עוד יום של בטחון עצמי מופרז ומהתל, שבוודאי גם היום בחיים אשאר.

עוד יום של נסיעה רגילה בכביש, עוד יום של ארוחת בוקר וערב, עוד יום של תכנון תוכניות למחר, עוד יום של לישון ולקום. עוד יום של קפה ועוגיה, עוד יום של זחיחות מטורפת.

יש ימים שבאמצע החיים זה קורה. זה תופס אותך כשאתה לא מוכן. זה תופס לך את כל ראיית החיים השגויה שאתה חי בה, וזורק אותך לכל עבר. ככה פתאום. כשהשמש עדיין תלויה לה למעלה, והשמיים עדיין בגוון של תכלת, זה קורה.

מדובר בשבריר של שניה. אותה שניה שאתה לא מחכה. לא מצפה. אותו שבריר של שניה שבה אמא מכינה מקרונים לצהריים, ואת השניצל שאתה הכי אוהב. אותו שבריר של שניה שהכביסה עדיין מתייבשת לה על החלון. זה קורה. תאונה. תאונה חזיתית, תאונה מהסוג הקשה ביותר.

לא ידעתי איך להכין את עצמי לשיעור. ידעתי שמדובר במשפחה מאמינה. אבל מה כבר אפשר לצפות מאמא שהרופאים אמרו לה ש"עשינו את כל מה שאפשר, נשאר רק להתפלל".

זה מרגיש קשה כל כך לבוא למקום של מליחות גבוהה. מקום של דמעות. למקום של פחד מהלא ידוע. למקום של מבחן באמונה. למקום שכולו זועק אמא.

אמא שיודעת שאולי זה ייגמר אחרת. אמא שיודעת שהחיים יכולים לזמן לך הפתעה, ולא מהסוג הנעים. אמא שיודעת שזה יכול להכות בך בבטן הרכה, ולהישאר שם לנצח.

גם אם אגייס את מיטב המילים, לא אצליח לעורר בה תקווה. לא אצליח לגרום לה לחייך. היא רוצה את הבן שלה. והיא רוצה אותו חי. היא רוצה אותו בריא. היא רוצה עוד להספיק לכבס לו את הציצית, ואת החולצה של שבת. ושיטעם מהשניצל והמקרונים. היא רוצה את ישראל. ישראל שלה.

כולן סביבי היו אחוזי תזזית. מנסים לשמור על שפיות. מנסים לסדר את הכסאות והקמח. לוקחים נשימה עמוקה ומארגנים את הסלון. הבית כולו מגוייס לעורר רחמי שמים. מנסה לתפוס את תשומת הלב של בורא עולם. שישים לב שאנחנו לא עומדים בכאב. שאנחנו לא עומדים בגזירה. מבקשים רק דבר אחד. רק לחזור לשגרה.  

אמא שלו רוצה שמלך העולם יקשיב. שישמע את רחשי הלב. שיבין את הצער. שיבחין שזה לא הגיוני  לאמא לאבד בן. לא הגיוני לאמא להמשיך בלי הבן שלה. זה לא הגיוני בכלל.

במהלך כל השיעור, העיניים שלה היו מולי. מנסות להיאחז במשפט שאני אומרת או בסיפור שאני מספרת. מנסה לדלות ממני קורטוב של תקווה. של חיזוק. של אמונה.

ביקשתי מהבנות לקבל קבלות. זה הדבר היחידי שיכול להכריע את הכף לזכותו. "אם אתן רוצות להציל אותו, תעשו משהו עבורו. תעשו את מה שהכי קשה לכן". עברתי אחת אחת, מנסה לדלות ממנה עוד משהו קטן. עבור ישראל שנמצא בין החיים למוות.

 הערב הגיע לסיומו, והיתה לי תחושה טובה. ידעתי שאנחנו שולחות חבילה גדולה לשמים. חבילה של מצוות. חבילה של קבלות. חבילה של צניעות ושל שבת. חבילה של ברכות השחר ושמירת הלשון. חבילה שתגיע עד לכסא הכבוד.

לרגע אחד ראיתי אותה מחייכת. בזווית של העיניים הזדחלה לה תקווה. "את תראי, השם יעשה לכם נס", היא הושיטה לעברי ידיים. "מה שמך?" נזהרתי בכבודה. "אלמצהיי", היא לא חיכתה לשאלה הבאה "הפירוש באמהרית זה שמש העולם שלי".

"אלמצהיי", לחצתי את ידיה "אנחנו נפגש בקרוב בסעודת הודיה, ישראל יחלים. הקדוש ברוך הוא יחזיר לך אותו". כולם ענו בקול חזק "אמן", מבקשות לפתוח איתו את שערי השמיים.

 יצאתי משם כשעל השפתיים מתגלגל לו השם שלה "אלם צהיי". שמש העולם שלי. איזה שם מיוחד. כמה פרדוקסלי השם הזה, בזמן המיוחד הזה. גורם לי לחשוב מה בעצם אנחנו רוצים? מה בעצם כולנו מחפשים.

בעולם של בלבול נוראי וחוסר אונים. בעולם של כאוס וחתיכות קטנות של כאבים, אנחנו רק מבקשים מאבא, שהשמש של העולם תמיד תלווה אותנו. ושהחושך המאיים לא יהיה מנת חלקנו.

החושך הזה שמפחיד אותנו כל כך. החושך הזה שמעמיד את כל מה שהאמנת בו למבחן. החושך הזה שמביא אותך למפגש עם הפחדים הכי עמוקים שלך. עם עצמך. עם נשמתך. עם האמת.

בנקודות הזמן האלו, כשהחשכה משתלטת, יש לנו נטייה לשכוח שהשם נמצא איתנו גם שם. איפה שהלכנו לאיבוד. איפה שנעלמה לנו התקווה. איפה שרק הנשמה יודעת ומרגישה.

מלך מלכי המלכים שמע את אלמצהיי, שמע את אמא. ועשה עבורה נס כמו שרק הוא יכול לעשות. נס שנמצא מעל הטבע. מעל ההבנה. מעל השגה כלשהי. לאחר שבועות שבהם ישראל היה מחוסר הכרה, בלי יכולת לדבר או לזוז. הוא התעורר. כנגד כל הסיכויים. כנגד כל התחזיות. ישראל חזר לאמא.

שבוע שעבר, פגשתי בסעודת הודיה את אימא אלמצהיי, ואת ישראל שהיה פצוע קשה ביותר. רואה אותה מחייכת סוף סוף. חיוך אמיתי. חיוך לבן ובוהק. עבורם כבר שום דבר לא יהיה כמו מקודם. שום דבר לא מובן מאליו. הכל כולל הכל זה מתנה. כל דקה עבורם זה משלוח עטוף בסרט מהשם יתברך.

לפעמים צריך לקרות לנו משהו בכדי שנשים לב לעובדה שעלינו להיות אסירי תודה. שנשים לב כמה החיים שלנו יקרים, כמה הם משמעותיים. איך זה שדבר בנאלי כמו ספגטי ושניצל, הוא בעצם עוד נקודה של אושר. עוד נקודה של שגרה. שרק אם היא נלקחת ממך, אתה מבין את ערכה.

להיות אני

בס"ד

בשם הרבי מקוצק אמרו:

אם אני – אני, מפני שאני – אני, ואתה – אתה, 

מפני שאתה הוא אתה, אז אני – אני ואתה – אתה.

אבל אם אני הוא אני מפני שאתה – אתה, 

ואתה הוא אתה מפני שאני – אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה.

שמיייח

בס"ד

לפני שנים רבות חי לו מלך אהוב מאד, והיה לו בן ששקע בדיכאון עמוק מאד. 

כל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים שהזמין לממלכה לא עזרו ולא הוסיפו לרפואתו של הבן. 

למלך היה עוזר יהודי שאמר לו "אני חושב שיש ביכולתי לסייע לבנך", אמר לו המלך, 

"אם תצליח אתן לך חצי מהממלכה שלי", העוזר חייך אליו והשיבו 

"אם הבן שלך ילבש במשך 40 יום חולצה של איש שמח, זה ישפיע על הפנימיות שלו, והוא יחלים". 

מיד נתן המלך הוראה לעוזרים שלו ללכת לחפש חולצה של איש שמח. 

העוזרים שלו הלכו לערים של העשירים וביקשו מהם את החולצה שלהם למשך 40 יום. 

רובם ככולם ענו להם "אנחנו?? שמחים?? אם הוא ילבש את החולצה שלנו 

הוא ישקע עוד יותר בדיכאון. 

המשיכו לערים של המשכילים, ענו להם "אנחנו?? שמחים??? 

אם הוא ילבש את החולצה שלנו הוא לא יפסיק להיות מוטרד". 

לא ידעו העוזרים מה לעשות, ובדרכם פגשו באיש אחד שאמר להם שהוא מכיר איש שמח, 

שחי בחוף הים, ובשעות האלו הוא שוחה במים.

רצו אצו אל חוף הים וראו איש יוצא מן המים שר ורוקד. 

אמרו לו "אתה איש שמח?" השיב "שמח מאד", העוזרים לא ידעו את ליבם מאושר.

 "אתה מוכן להשאיל את החולצה שלך למשך 40 יום לבן המלך"? 

האיש חייך ואמר להם "אם היתה לי חולצה נראה לכם שהייתי איש שמח?". 

לחיות עם הקשיים

בס"ד

יום אחד הגיע תלמיד לר' נתן ואמר לו "רבי, יש לי קשיים בחיים, 

אנא תמתיק מעלי את הדינים", 

הביט בו ר' נתן והשיב "לא קיבלנו מרבינו דרך לבטל את הקשיים, 

אלא רבינו לימד אותנו איך לחיות עם הקשיים". 

טאטע - טור חדש

בס"ד

כל חוזר בתשובה מבין שהחלק הכי כואב במסע הזה של התשובה זה להתפכח. אולי זה נשמע כמשהו פשוט. משהו שרק מצריך לחיצה על כפתור, הדלקה של מתג כלשהו. אבל זה לא. זה משהו הרבה יותר עמוק.

במציאות הכמעט בלתי אפשרית של החיים למעשה מוטלת עלינו המשימה לארוז את כל מה שהאמנו בו לתוך תרמיל ענק ולדחוס לתוכו שקרים על גבי שקרים שבהם חינכו אותנו שהם בעצם האמת. לדחוס בכל הכוח שעוד נותר בנו שנים על גבי שנים של סיסמאות ריקות מתוכן שהיינו בטוחים שהם הדבר העיקרי בחיינו.

אבל הפעם זה כבר היה משהו אחר. הפעם זה היה כמו חץ של רעל לתוך הלב. הפעם הזאת רק מלראות את התמונות המצמררות של ילדי תימן החטופים מספיקים לי להבין עד כמה השקר הזה נועד להרחיק אותנו מהאמת. 

רק מלקרוא את כל הפרוטוקולים שנחשפים עכשיו עם העדויות שמזעזעות כל נשמה יהודית אמיתית, מרגיש לי כאילו מישהו קורע מעלי את המסיכה. כן, כן, אותה מסיכה שהדביקו לי משכבר הימים על הפנים, אבל כעת, יחד איתה נקרע גם הבשר. 

כמה שאנסה לייפות את הדברים ולבחור להיות בגישה של אהבה וחמלה כלפי כולם, אני חייבת להודות שאני כועסת. בעצם אני רותחת מכעס על כל הנושא של המאפייה הממוסדת באיצטלה של "נאורות מודרנית", שהביא להרס של משפחות שלמות וחשף לעיני כל שואה שהתרחשה בעצם מתחת לאף של כולנו.
אוי, כמה שכואב לי להתפכח בכל פעם מחדש. כל פעם כשאני בטוחה שאני מחוסנת וכבר אי אפשר להפתיע אותי, זה מגיע, וטופח על פני בלי רחמים. אוי, כמה ששורף לי את הלב להבין שבפעם המיליון הוליכו אותי שולל. בפעם המליון רימו אותי.

מיום יציאתי מחלציה של אימי לימדו אותי "שטוב למות בעד ארצנו", לימדו אותי את הבדיחה העצובה שהמנהיגים המדיניים רצו באמת בטובתנו, ללא בדל של גזענות, או חשיבות עצמית שמקורה מגיעה ממקום תרבותי.

מהרגע שפסעתי פסיעות ראשונות הסבירו לי שהדבר הכי חשוב בתורה זה שהלב נקי, אבל אף אחד לא עצר לבדוק האם לב שחוטף ומצער יהודי הוא באמת כזה. אף אחד לא הביט לרגע מסביב לקופסה הציונית שלו ובדק אם אנחנו באמת נקיי כפים, ומה זה נקיון בכלל.

יותר מכל, אני רוצה לבכות ולצרוח בכל הכוח. לצעוק אל אותם אלו שממשיכים גם היום לנופף בסלוגנים שגויים ומעוותים, שיחזירו לי את הזמן האבוד. שיחזירו לי את כל אותן שנים אבודות שיכולתי לעשות בהם יותר.

שיחזירו לי את הדעת שנאבדה, את התמימות שנלקחה, שיחזירו לי את היהדות. את הזהות שלי כילדה, כבת, כאמא יהודיה. שיחזירו לי אותי. רק אותי. תחזירו לי בבקשה מכם את כל השנים שהסתופפתי בצילו של הכזב. את כל השנים שהאמנתי לכם.

אני מבקשת נחמה. מחפשת תחבושת לבנה שאוכל להניח על הפצע שמגליד ונפער בתוכי לסירוגין. אני מבקשת פלסטר עבה במיוחד שיספוג את הנוזלים שיוצאים מהפצע הזה. פצע שכולו החמצה.

אני מבקשת לקרוא בקולי קולות לאבי שבמרומים ולומר לו רק דבר אחד, לומר לו בכאב שכל אותן שנים של ריחוק ממנו זה בגלל שלא ידעתי. לא ממש ידעתי מה גדול החושך הזה שסובב אותי. מה רבה היא ההסתרה. 

והחלק הכי עצוב בכל האבידה הזו, זה העובדה שהתרגלתי. התרגלתי להעריץ אנשים רק בגלל ההשכלה שלהם, התרגלתי לזה שהמדינה זה ערך עליון, התרגלתי לתפיסה שזו בעצם זכות לנשים לשרת בצבא ולא חלילה חובה. התרגלתי לרעיון ההזוי שהרצל הוא זה שנתן לנו את המדינה, שלא לומר את הארץ המובטחת. 

התרגלתי לעובדה ש"חיל האוויר הוא זה שישמור עלינו בעת צרה", ו"אשרי העם שצה"ל לו". התרגלתי לזה ש"דתי זה רק בלב", וכל חרדי הוא סוג של "אויב". התרגלתי להיות חלק מעדר. עדר שכולו מבוסס על שקר.

אם אעמיק בזה עוד קצת נדמה לי שגם אני קצת "חטופה", גם אותי חטפו מאבא שלי שבמרומים. גם לי חטפו את הנשמה והסתירו ממני את הידיעה שאני לא יתומה כפי שהתרגלתי לחשוב. גם לי חטפו את המידע הזה שאבא שלי, טאטע שלי, נמצא די קרוב אלי. אבא שבשמים שנמצא במרחק של פעימת לב. והוא אבא שאוהב.

אם הייתי יכולה הייתי יוצאת בחשכת הלילה לשדה רחוק, שרק השם יתברך והאדמה ישמעו את  בקשת הסליחה שלי. שרק העלים והעשבים יעידו עלי שלא ידעתי את האמת שנגנזה ממני. על שלא עשיתי די לחפש אותו. על שלא עשיתי מספיק לגלות אותו. על שלדאבוני הלכתי לרעות בשדות של הבלים. 

שתקתי יותר מידי שנים אבא שבשמים, ואין לי את הכוח להמשיך ולאגור את הכעס הזה בתוכי. פשוט אין לי כוח. אני כועסת ואין בי מקום פנוי לסליחה. אין בי אפילו טיפה של אהדה או נקודה של זכות ללמד על מי שגנב לי אותך.

בשנים האלו שהקצבת לי בחיי אני מבקשת לצעוק ולצעוק את מה שיש לי להגיד, את מה שנמצא שם בתוכי. את מה שנלקח ממני ולא יחזור. את מה שילך ממני ולעולם לא ישוב.