נגיעות של תקווה

בס"ד

אני חושבת שאלו היו העיניים. העיניים שלה דיברו אלי. ידעתי שלא אשכח את מה שהן אמרו לי כל הערב. את מה שהן סיפרו לי בלי מילים. עיניים שמשקפות כאב. משקפות דאגה. מסתירות דימום חרישי שנמצא אי שם בתוך החללים האדומים של הלב. דימום שמאיים בכל רגע לפרוץ החוצה.

לפני כמה ימים נתבקשתי לעשות ערב הפרשת חלה, עבור ישראל. בחור בן 26, שנמצא בין חיים למוות, עקב תאונה חזיתית עם משאית. ילד בן 26 שקם בבוקר כמו כולם והיה בטוח שהוא יוצא לעוד יום רגיל בהחלט.

עוד יום של יציאה לשמש מאירה. עוד יום של נסיעה ללימודים, עוד יום של טלפון לאמא, ולחברים. עוד יום של שגרה מבורכת. עוד יום של בטחון עצמי מופרז ומהתל, שבוודאי גם היום בחיים אשאר.

עוד יום של נסיעה רגילה בכביש, עוד יום של ארוחת בוקר וערב, עוד יום של תכנון תוכניות למחר, עוד יום של לישון ולקום. עוד יום של קפה ועוגיה, עוד יום של זחיחות מטורפת.

יש ימים שבאמצע החיים זה קורה. זה תופס אותך כשאתה לא מוכן. זה תופס לך את כל ראיית החיים השגויה שאתה חי בה, וזורק אותך לכל עבר. ככה פתאום. כשהשמש עדיין תלויה לה למעלה, והשמיים עדיין בגוון של תכלת, זה קורה.

מדובר בשבריר של שניה. אותה שניה שאתה לא מחכה. לא מצפה. אותו שבריר של שניה שבה אמא מכינה מקרונים לצהריים, ואת השניצל שאתה הכי אוהב. אותו שבריר של שניה שהכביסה עדיין מתייבשת לה על החלון. זה קורה. תאונה. תאונה חזיתית, תאונה מהסוג הקשה ביותר.

לא ידעתי איך להכין את עצמי לשיעור. ידעתי שמדובר במשפחה מאמינה. אבל מה כבר אפשר לצפות מאמא שהרופאים אמרו לה ש"עשינו את כל מה שאפשר, נשאר רק להתפלל".

זה מרגיש קשה כל כך לבוא למקום של מליחות גבוהה. מקום של דמעות. למקום של פחד מהלא ידוע. למקום של מבחן באמונה. למקום שכולו זועק אמא.

אמא שיודעת שאולי זה ייגמר אחרת. אמא שיודעת שהחיים יכולים לזמן לך הפתעה, ולא מהסוג הנעים. אמא שיודעת שזה יכול להכות בך בבטן הרכה, ולהישאר שם לנצח.

גם אם אגייס את מיטב המילים, לא אצליח לעורר בה תקווה. לא אצליח לגרום לה לחייך. היא רוצה את הבן שלה. והיא רוצה אותו חי. היא רוצה אותו בריא. היא רוצה עוד להספיק לכבס לו את הציצית, ואת החולצה של שבת. ושיטעם מהשניצל והמקרונים. היא רוצה את ישראל. ישראל שלה.

כולן סביבי היו אחוזי תזזית. מנסים לשמור על שפיות. מנסים לסדר את הכסאות והקמח. לוקחים נשימה עמוקה ומארגנים את הסלון. הבית כולו מגוייס לעורר רחמי שמים. מנסה לתפוס את תשומת הלב של בורא עולם. שישים לב שאנחנו לא עומדים בכאב. שאנחנו לא עומדים בגזירה. מבקשים רק דבר אחד. רק לחזור לשגרה.  

אמא שלו רוצה שמלך העולם יקשיב. שישמע את רחשי הלב. שיבין את הצער. שיבחין שזה לא הגיוני  לאמא לאבד בן. לא הגיוני לאמא להמשיך בלי הבן שלה. זה לא הגיוני בכלל.

במהלך כל השיעור, העיניים שלה היו מולי. מנסות להיאחז במשפט שאני אומרת או בסיפור שאני מספרת. מנסה לדלות ממני קורטוב של תקווה. של חיזוק. של אמונה.

ביקשתי מהבנות לקבל קבלות. זה הדבר היחידי שיכול להכריע את הכף לזכותו. "אם אתן רוצות להציל אותו, תעשו משהו עבורו. תעשו את מה שהכי קשה לכן". עברתי אחת אחת, מנסה לדלות ממנה עוד משהו קטן. עבור ישראל שנמצא בין החיים למוות.

 הערב הגיע לסיומו, והיתה לי תחושה טובה. ידעתי שאנחנו שולחות חבילה גדולה לשמים. חבילה של מצוות. חבילה של קבלות. חבילה של צניעות ושל שבת. חבילה של ברכות השחר ושמירת הלשון. חבילה שתגיע עד לכסא הכבוד.

לרגע אחד ראיתי אותה מחייכת. בזווית של העיניים הזדחלה לה תקווה. "את תראי, השם יעשה לכם נס", היא הושיטה לעברי ידיים. "מה שמך?" נזהרתי בכבודה. "אלמצהיי", היא לא חיכתה לשאלה הבאה "הפירוש באמהרית זה שמש העולם שלי".

"אלמצהיי", לחצתי את ידיה "אנחנו נפגש בקרוב בסעודת הודיה, ישראל יחלים. הקדוש ברוך הוא יחזיר לך אותו". כולם ענו בקול חזק "אמן", מבקשות לפתוח איתו את שערי השמיים.

 יצאתי משם כשעל השפתיים מתגלגל לו השם שלה "אלם צהיי". שמש העולם שלי. איזה שם מיוחד. כמה פרדוקסלי השם הזה, בזמן המיוחד הזה. גורם לי לחשוב מה בעצם אנחנו רוצים? מה בעצם כולנו מחפשים.

בעולם של בלבול נוראי וחוסר אונים. בעולם של כאוס וחתיכות קטנות של כאבים, אנחנו רק מבקשים מאבא, שהשמש של העולם תמיד תלווה אותנו. ושהחושך המאיים לא יהיה מנת חלקנו.

החושך הזה שמפחיד אותנו כל כך. החושך הזה שמעמיד את כל מה שהאמנת בו למבחן. החושך הזה שמביא אותך למפגש עם הפחדים הכי עמוקים שלך. עם עצמך. עם נשמתך. עם האמת.

בנקודות הזמן האלו, כשהחשכה משתלטת, יש לנו נטייה לשכוח שהשם נמצא איתנו גם שם. איפה שהלכנו לאיבוד. איפה שנעלמה לנו התקווה. איפה שרק הנשמה יודעת ומרגישה.

מלך מלכי המלכים שמע את אלמצהיי, שמע את אמא. ועשה עבורה נס כמו שרק הוא יכול לעשות. נס שנמצא מעל הטבע. מעל ההבנה. מעל השגה כלשהי. לאחר שבועות שבהם ישראל היה מחוסר הכרה, בלי יכולת לדבר או לזוז. הוא התעורר. כנגד כל הסיכויים. כנגד כל התחזיות. ישראל חזר לאמא.

שבוע שעבר, פגשתי בסעודת הודיה את אימא אלמצהיי, ואת ישראל שהיה פצוע קשה ביותר. רואה אותה מחייכת סוף סוף. חיוך אמיתי. חיוך לבן ובוהק. עבורם כבר שום דבר לא יהיה כמו מקודם. שום דבר לא מובן מאליו. הכל כולל הכל זה מתנה. כל דקה עבורם זה משלוח עטוף בסרט מהשם יתברך.

לפעמים צריך לקרות לנו משהו בכדי שנשים לב לעובדה שעלינו להיות אסירי תודה. שנשים לב כמה החיים שלנו יקרים, כמה הם משמעותיים. איך זה שדבר בנאלי כמו ספגטי ושניצל, הוא בעצם עוד נקודה של אושר. עוד נקודה של שגרה. שרק אם היא נלקחת ממך, אתה מבין את ערכה.