התעלות של הנפש

בס"ד

זה התחיל כמו עוד שפעת רגילה, הייתי בטוחה שזה ענין של יום יומיים, לא יותר מזה. הריטואל הקבוע של שיעול, קצת גרון, להתמסכן טיפה, ואחרי התה הרביעי זה כבר יעבור. כנראה שלהתקררות הזו היתה דינמיקה משלה. מן הכרזת עצמאות בזמן הלא מתאים.

אחרי היום השני, כשהחום לא ירד, כבר התחלתי לדאוג. הראש לא הפסיק לכאוב לי ודפק כמו פטישים חרוצים שעמלים כמו חברת בניה בתחילת העבודות. הגרון היה אדום, הנזלת טפטפה, וכל הקומפלקס המעצבן הזה הגיע אלי בכדי להישאר.

למחרת כבר לא יכולתי לזוז מהמיטה, האבחנה היתה סינוסיטיס, ומהזן הכי לא נעים שלה. כל הראש שלי הרגיש כאילו הניחו עליו משטח של בטון, והכי גרוע היה הסחרחורות. לא הצלחתי להחזיק את עצמי. הגעתי למצב של חוסר תפקוד כמעט מלא. כל החיישנים שלי הודיעו לי שהפעם הזאת זה הולך להיות קשה. אבל ממש ממש קשה.

בשארית הכוחות שעוד נותרה לי, התפללתי לקדוש ברוך הוא. התחננתי אליו בדמעות שיאמר לי מה חטאי, על מה שאני משלמת כעת, ניסיתי להציע לו פשרה, שאולי אני יעשה תשובה על מה שצריך, והוא בתמורה ירפא אותי, אבל ברמה המיידית. כי אני לא מסוגלת יותר.

אחרי שבכיתי את עצמי לדעת, התפניתי לחשבון נפש. התפניתי לחשוב מעט. עד כמה שאפשר לחשוב כשאתה מלא באנטיביוטיקה ורחמים עצמיים. המחשבות בעצמם הוסיפו לי כאבים, אבל מה כבר יכולתי לעשות מאשר לבכות על מר גורלי.

ידעתי בתוכי שהכל בגללי. ידעתי שיש משהו שהשם מצפה ממני. הרי שמרתי מאד על עצמי והקפדתי על כללי הזהירות בחורף, אז כל מה שיש לי להלין זה על עצמי. ורק על עצמי. ואף אחד אחר חוץ מלבדי.

בין כוס תה אחד למישנהו התבוננתי על עצמי, על חוסר האונים, על חוסר היכולת לזוז כתמול שלשום וניסיתי לחשוב ביני לביני שאולי אני נמצאת ככה גם מבחינה רוחנית. אולי אני בסוג של קפאון, אולי קצת שכחתי את דרכי.

יש מצב שאני דבקה בדעות שלי ובשיפוטיות יתר את עצמי ואת הסביבה ,ולא חשבתי שישנם דברים שנמצאים מעבר. אולי הגעתי למצב שבו אני הרבה יותר טכנית בעבודת השם שלי, אולי שמתי את עצמי על נהג אוטומטי והמשכתי בנסיעה, בלי לשים לב שהנוף עוצר נשימה, בלי לשים לב לגוון התכלת שבשמיים, בלי לראות את הטרמפיסטים שקוראים לי בדרך ורוצים קצת התייחסות.

תמיד טענתי שאחד הדברים הקשים והמכשילים אותנו במסע הזה של החיים זה ההרגל. ההרגל הזה שמקבע אותנו ונותן לנו להרגיש טוב עם עצמנו. ההרגל הזה שקונה לנו כריות מנוצות אווז, כריות בטחון במבצע סוף עונה, ולמעשה הוא מרדים אותנו.

ההרגל הזה, שמקבע אותך עם מסמרי פלדה לרצפה השקופה ובעצם לא נותן לך לראות דבר מעבר להרי החושך. ההתמקדות שלי בעצמי היתה בלתי נסבלת עד להכעיס. והקלות הזאת שבה ההרגל שאב אותי אליו הכעיסה אותי עוד יותר.

ניסיתי להפוך ולהפוך בדבר ולשאול את עצמי מתי היתה הפעם האחרונה שצחקתי. לא סתם חיוך של פלסטלינה. חיוך מאולץ ויפה. אלא צחוק אמיתי כזה שיוצא מהבטן, צחוק שאתה דומע בו, צחוק שמשחרר את כל הדאגות שלך לכיוון הרוח. צחוק כמו שצחוק צריך להיות.

אבא יקר שלי שבמרומים, לרגע הבנתי ששכחתי לשמוח. שכחתי לחייך, שכחתי להאיר. נפלתי למקום הכי נמוך בעולם של עצבות. המשקל של החיים הכניע אותי, הפרנסה, הדאגה, והקשיים השגרתיים היו חזקים ממני.

תסלח לי טאטע, שבחרתי להיות באפלה ולא נלחמתי על עצמי. לא נלחמתי על נשמתי. שכחתי כמה טוב וכמה אור יש בך, ויש בי. ובעצם בכל מה שסביבי. פשוט שכחתי. ואני עושה על זה עכשיו תשובה.

נזכרתי שרבי נחמן מברסלב אומר שהשמחה היא בעצם משימה. השמחה היא התעלות של הנפש, והיא טיפוס על הר מאד גבוה של אמונה. החלטתי שבאותו הרגע, שארגיש את העצב מחלחל ושולח זרועות בכדי לתפוס לי את הלב, אתחיל לשיר.

אתחיל למלא את הכלי שלי בשבח והודיה. למלא אותו בהתבוננות נכונה. אביט על מה שיש ולא על מה שאין. אצא מהקיבעון הזה של ההרגל. זה בעצם לצאת לסוג של מלחמה. מלחמה על השמחה. שאם נצליח להבין את העומק שבה, נדע שהיא בעצם הביטוי המוחלט והאמיתי של האמונה.