קולה של אמא

 בס"ד

לאחר ששרה אמנו מתבשרת על עקידת יצחק, מספר המדרש כי פרחה נשמתה ונפטרה מן העולם. שרה אמנו לא עומדת בכאב. לא עומדת בצער. שרה אמנו לא מצליחה להכיל את העובדה שהבן שלה נעקד על המזבח. והיא לא תשוב לראותו לעולם.

אמא שחיכתה כל כך הרבה שנים לפרי בטן. מבינה שהתגשמות החלום, התגשמות של ילד. התגשמות של אהבה אינסופית עומדת למבחן.

שלוש יבבות של אמא יקרה שיודעת שיצחק בנה נקשר על המזבח. שלוש יבבות שפילחו את האוויר והותירו את העולם פעור פה. שלוש יבבות חנוקות של כאב. שלוש יבבות יותר מידי.

יבבות שמותירות אחריהן צוואה. צוואה שאינה משתמעת לשתי פנים. צוואה חד משמעית של אמא. אמא שלי. אמא של כולנו. אמא שמתפללת עלינו בכל רגע שלא נשכח את רגעיה האחרונים.

בצעקותיה האחרונות שמהדהדות עד היום באוזני, אני יכולה לשמוע אותה מבקשת. אני יכולה לשמוע אותה קוראת בשמי. קוראת לי שלא לברוח. שלא להתעלם.

קוראת לי לצעוד בדרכה. והפעם בלי פחד. לצעוד בשביל שיוביל אותי ללא פשרות אל התכלית. אל אותה נקודה של בראשית. אל אותה נקודה שבה הכל התחיל.

להמשיך ולצעוד בלי לתת את דעתי לכל הסחות הדעת שמסביב. בלי להיכנע לבלבול שמבקר אותי בכל קרן של רחוב. להמשיך ולצעוד בלי לשים לב ליצר הרע שרוצה שאעצור לרגע. שרוצה שאעצור לנוח בצידי הדרך.

יבבות שנוגעות במיתרים העמוקים ביותר של כל נשמה יהודית. ופורטים עליה בכל ראש השנה שלוש תקיעות של שופר. שלוש תקיעות שיזכירו לה, לאותה נשמה, שהיום הזה הרת עולם.

שרה אמנו מזכירה לנו שעם כל הקשיים שיש לנו בדור הזה, אין לנו את הזכות להרים ידיים ולהיכנע לתכתיבים של הרחוב. אין לנו את הזכות שלא להרגיש את אבא שבשמיים הכי קרוב.

אין לנו את הזכות שלא להמשיך את דרכה. ולא ללכת אחריה. אין לנו את האפשרות שלא לראות בכל פינה בעולם את עקבותיה. אותן עקבות מתוקות של אמונה, אותן עקבות עקשניות של קדושה.

בעולם שבו השקר ואחיזת העיניים תופסים מקום מרכזי, עלינו להמשיך ולהאזין בקולה, להאזין לאותו קול שדוחק בנו להמשיך ללא פשרות בחיפוש אחר האמת. האמת הזאת שנמצאת בכל לב יהודי, ומסרבת לשבת בשקט. מסרבת להוריד את הראש.

האמת הזאת שנמצאת בכל אות שכתובה בתורה ומאירה בתוכי. האמת הזאת שמשתקפת בכל להבה של נר ומעוררת בי את משנתה של אימי. את אותה קריאה נושנה. את אותה יבבה אהובה.